הדור האבוד - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדור האבוד

המשבר הכלכלי בארצות הברית עלול לשחוט את הפרה הקדושה האחרונה של הקפיטליזם: האמונה הבלתי מסויגת בתועלת הכלכלית שברכישת השכלה גבוהה. סטודנטים אמריקאים לוו כמעט טריליון דולר כדי לממן לימודים באוניברסיטאות יוקרה – וצפויים להיות משועבדים לחובות אלה לאורך שנים ועשורים. היכונו למשבר הסאב־פריים הבא

2תגובות

יש נושאים מעטים שלגביהם שוררת תמימות דעים בין מרבית הכלכלנים - התועלת שבהשכלה גבוהה הוא ללא ספק אחד מהם. כל המחקרים מצביעים על כך שקיים קשר ישיר בין רמת ההשכלה לבין רמת השכר של הפרט ושל משק הבית. אין פירוש הדבר שכל מי שיש לו תואר אקדמי משתכר יותר מכל מי שאין לו; בוודאי שאין בקביעה זו כדי לסתור את העובדה שגם אנשים שלא סיימו לימודים אקדמיים (בהם ביל גייטס וסטיב ג’ובס) יכולים להגיע להצלחה רבה. אפילו אנשים שכלל לא התחילו לימודים אקדמיים, ובמקרים רבים לא השלימו לימודים תיכוניים (קטגוריה הכוללת רבים מבין אילי הנדל”ן בעולם), יכולים לעלות לגדולה. ואולם, הסבירות שתגיע לרמת הכנסה שמעל לממוצע גבוהה יותר אם יש לך תואר ראשון, והיא גבוהה עוד יותר אם יש לך תואר שני. לגבי התואר השלישי הממצאים פחות מובהקים. מצב זה נכון בקרב גברים ונשים – לפעמים יותר אצל נשים – והוא קיים בכל מדינה, ללא הבדלי דת וגזע.

איור: מאיה שליפר

התועלת של ההשכלה הגבוהה משתקפת בצורה ברורה עוד יותר כאשר מסתכלים על חצי הכוס הריקה. שיעור האבטלה בכל מדינה מפותחת יורד ביחס ישר לרמת ההשכלה. המציאות הזו ידועה ומובנת לכל. ברמת הפרט, המשמעות היא שהשכלה גבוהה היא “מוצר” שכדאי מאוד להשקיע בהשגתו. ההשקעה מתבטאת בשני משאבים - זמן וכסף. הזמן הדרוש לעיסוק בלימודים לרכישת התואר מיתרגם לאובדן הכנסה שהיתה יכולה להתקבל לו היה הסטודנט עובד באותה תקופה. ההשקעה הכספית היא העלות הישירה של הלימודים (תשלום לאוניברסיטה) והתשלומים העקיפים על דיור, נסיעות ואוכל.

השקעה זו כדאית מפני שהתשואה עליה, בדמות רמת הכנסה גבוהה יותר לאורך חיי העבודה של הפרט, גבוהה מאוד. היגיון כלכלי ופיננסי זה מוביל למסקנה נגזרת: גם אם אין לך את המשאבים הדרושים לממן את הלימודים האקדמיים וההוצאות הנלוות, כדאי לך ללוות את הכסף מפני שגם לאחר תשלום הריבית על ההלוואות, התשואה לאורך חיי העבודה שלך תהיה גבוהה מספיק כדי להפוך את העסקה לכדאית. ברמת המדינה, מאחר שאזרחים משכילים יוצרים יותר ערך מוסף (לכן ניתן לשלם להם משכורות גבוהות יותר) ומגדילים את התוצר הלאומי, כדאי ורצוי למדינה שיהיו כמה שיותר אנשים כאלה. כלומר, המדיניות הממשלתית (כמעט ללא קשר למפלגות, דעות, אידיאולוגיות וכדומה) תקבע לעצמה יעד לעודד אנשים לרכוש השכלה גבוהה.

מדיניות זו תיושם בדרכים שונות, הן של “מקל” והן של “גזר”. ”המקל” מופעל כשהמדינה קובעת שכדי להיות מורה, או פקיד, או למלא כל תפקיד אחר שהמדינה משלמת עבורו ישירות או מפקחת עליו, אתה חייב להיות בעל השכלה והכשרה מסוימות. "הגזר” בא לידי ביטוי בכך שהמדינה מסייעת לאזרחיה ברכישת השכלתם הגבוהה, באמצעות בניית מוסדות להשכלה גבוהה וסבסוד הלימודים בהם. מדינות רבות באירופה נהגו לשלם באופן מלא עבור הלימודים האקדמיים של האזרחים שלהן, לפחות עד לאחרונה. מדינות אחרות, בראשן ארצות הברית, מסבסדות את ההלוואות שלוקחים הסטודנטים, וגם את זה ניתן לעשות בדרכים שונות.

הולדתו של דור חדש של עבדים

באחרונה פרץ בארצות הברית דיון סוער על ההלוואות לסטודנטים. ב־18 באוקטובר פרסם USA Today, העיתון היומי הנפוץ בארצות הברית, מאמר פרי עטו של הכתב דניס קאוצ’ון שבו הוא טען כי סך החוב במערכת ההלוואות לסטודנטים עומד לחצות את רף טריליון דולר ב־2011. נתון זה משקף עובדה מפחידה נוספת: סך ההלוואות שנטלו סטודנטים ב־2009 היה גבוה מ־100 מיליארד דולר - שיא חדש בתחום.

פליקס סלמון, הכותב בלוג מוערך המופיע באתר של רויטרס, תקף את קאוצ’ון בחריפות, בטענה שהנתונים שלו אינם נכונים – וציטט נתונים נמוכים הרבה יותר ממאגר מידע של הפדרל ריזרב. אלא שכעבור יומיים חזר סלמון ותיקן את עצמו: הפד הודה שהנתונים באתר שלו אינם מדויקים והודיע שבכוונתו לתקן אותם בקרוב. סלמון המשיך לטעון שהמספר שבו נקב קאוצ’ון מוגזם, אך נאלץ להודות שהסכום הרבה יותר קרוב לרף הזה משטען בתחילה.

יש קושי אובייקטיבי בזיהוי ובסיכום המרכיבים השונים של מערך ההלוואות לסטודנטים, אבל כל המתדיינים הסכימו שכיום החוב הכולל של המערך הזה גדול יותר מכלל האשראי שהציבור האמריקאי נוטל באמצעות כרטיסי האשראי. הסיבה לכך היא שבעוד הציבור עושה מאמצים גדולים לרסן את יתרת החוב שלו בכרטיסי האשראי, ההלוואות לסטודנטים עדיין גדלות בקצב מהיר. ואולם מעבר למספרים עצמם ולגודלם המבהיל, מהי משמעות הנתונים האלה? במאמר מצטט קאוצ’ון מקורות המצביעים על סדרה של תוצאות שליליות הנגזרות מהתנפחות תחום ההלוואות לסטודנטים. תוצאה מתבקשת וצפויה היא מגמת עלייה בשיעור ההלוואות הנמצאות בפיגור. שיעור זה צמח מ־6.7% ב־2007 ל־11.2% ברבעון השני של 2011.

למרות הדיון הסוער על "האיום” המקופל בהלוואות לסטודנטים – בעיקר על הטענה שהלוואות אלה בדרך להפוך לתופעה הדומה להלוואות הסאבפריים שהציתו את משבר האשראי של 2007־2008 - אין זה האיום החמור ביותר, לפחות לדעת רבים מהמצוטטים במאמר והמגיבים לו. הבעיה כמעט הפוכה. מאחר שלא ניתן להשתמט מפירעון הלוואות לסטודנטים אפילו באמצעות הכרזה על פשיטת רגל אישית, ההלוואות מהוות סכנה לא למלווים אלא דווקא ללווים. החוב נשאר כעול המעיק על בעליו לאורך שנים ואפילו עשורים. לכן הרבו הכותבים והמגיבים לדבר על הצמחת “דור של עבדים”, שאין ביכולתם להשתחרר מהשעבוד שגזרו על עצמם לא עכשיו ולא בעתיד.

זו תופעה חמורה כשלעצמה, אבל לו זה היה כל הסיפור לא היתה בו חשיבות רבה לישראלי הממוצע. גם מהזווית הפיננסית הטהורה מדובר בלא יותר מעוד תסבוכת. אלא שדווקא האספקטים הכלכליים, החברתיים ולבסוף התרבותיים והפסיכולוגיים שלו הם בעלי חשיבות לכלל העולם ובמיוחד לאזרחי ישראל - בשל המשיכה הרבה שלהם, ושל יהודים בכלל, להשכלה גבוהה.

סיבה מרכזית לגידול בשיעור ההלוואות לסטודנטים הנמצאות בפיגור היא העלייה החדה בשיעור האבטלה – בכלל, ובקרב צעירים בפרט. שיעור האבטלה בקבוצת הגיל 21־25 הוא כ־25%. בקרב בוגרי אוניברסיטאות בגיל הזה השיעור נמוך בהרבה אך אינו מבוטל, 9.3% ב־2010. אפשר לומר – מצוין! התיאוריה עדיין עובדת; שיעור האבטלה בקרב אקדמאים נמוך בהרבה בהשוואה לבני אותו גיל בכלל הציבור.

אבל אפשר להגיע למסקנה שונה בתכלית – שהשיטה לא עובדת. בניסוחו הקולע של בלוגר חריף אחד: בעבר, ההשכלה האקדמית נתפסה ככרטיס כניסה למעמד הביניים, והיא אכן איפשרה לו להגיע לשם. כיום היא כרטיס לגיהנום של השתעבדות רבת שנים בניסיון נואש לפרוע את החוב שהצטבר במהלך הלימודים.

האבטלה אינה הסיבה היחידה שיצרה מצב חמור זה. העובדה שעלות הלימודים עולה כל שנה ב־5%־10% היא סיבה חשובה בפני עצמה. היא סוגרת את מעגל הקסמים שאליו נכנסים סטודנטים רבים: לחץ חברתי לרכוש תואר אקדמי; הכרח להשיג תואר כדי להיות מועמד לתפקידים ומקצועות רבים; עלות גבוהה של הלימודים – תוך ניצול ציני מצד מנגנון עצום המפעיל ענף כלכלי פורח ששמו “השכלה גבוהה”, והמעלה את המחירים מתוך ידיעה שהממשלה תיחלץ לעזרת הסטודנט ותסייע לו ולהוריו לשלם את המחירים הדמיוניים הנדרשים; סיוע ממשלתי דרך קרנות ותמלוגים, אך, מעל לכל, באמצעות זכאות להלוואות מסובסדות שאינן ניתנות לשמיטה; אם בסוף כל התהליך הזה הבוגר כלל איננו משיג משרה, או שהמשרה שהוא יכול להשיג אינו משלמת
שכר גבוה, אזי כל ההיגיון הכלכלי שמצדיק את ההשקעה ואת נטילת ההלוואות קורס בבת אחת.

בבלוגוספרה ובעיתונות של הזרם המרכזי בארצות הברית מופיעות באחרונה שלל כתבות וניתוחים המפקפקים בגלוי בתועלת הכלכלית של רכישת השכלה גבוהה, יש המרחיקים לכת וממליצים לקוראים לא להיכנס למלכודת של לימודים־השקעה־הלוואות. למצער, הם מאיצים בקוראים לבחור בקולג’ לפי יכולתם, לממן את הלימודים תוך אפס או מינימום הלוואות, ולא לפי התדמית (המנופחת לרוב) של המוסד.

האירוניה היא שדווקא המיתון והמחסור במשרות שהצמיח הם שדוחפים צעירים רבים ללכת לקולג’ או לחזור לשם להשלמת לימודיהם. ואולם במקום לשפר את מצבם בשוק העבודה, הלימודים הופכים אותם לבעלי חוב ארוך טווח, ומחייבים אותם להשיג משכורת גבוהה יותר כדי לפרוע את חובותיהם. מאחר שהסיכוי להשיג משכורת כזאת נמוך, הפתרון חייב להיות עבודה ביותר ממשרה אחת.

התוצאה הכלכלית של לימודים אקדמיים כיום היא דחייה או ביטול תוכניות להוציא כספים על דברים אחרים – מכונית, דירה או טיול בעולם. זאת נוסף על התוצאה החברתית, של דחיית נישואים והקמת משפחה. היעד של הגברת הצריכה, המהווה לטוב או לרע מטרה בסיסית של המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה, מוחמץ בגלל רכישת התואר, בעוד שהיעד האמיתי של רכישת התואר – שיפור רמת החיים של הסטודנט – אינו מושג כלל.

אם היה מדובר במיתון מחזורי שיחלוף כעבור חצי שנה או שנה, לא היה המצב מבהיל כל כך. אבל כפי שהסברנו בעבר, מה שהמשק האמריקאי והעולמי חווים אינו מיתון מחזורי אלא משבר עמוק וממושך. ככל שהוא נמשך, המשבר הזה הורס מוסכמות ומערער אמיתות מושרשות. רכישת תואר אקדמי היא עוד מוסכמה, עוד אלמנט של החלום של מעמד הביניים האמריקאי, שהולך ומתפורר לנגד עינינו.

ואולם הקולות המתרבים הקוראים תיגר על המוסכמה החברתית של לימודים אקדמיים אינם מסתפקים בערעור האספקט התועלתני שלהם – “אם תרכוש תואר לא תרוויח יותר, לכן זה לא כדאי”. יש בהם המרחיקים לכת אף יותר וזועקים שהמלך עצמו עירום, כלומר, שההשכלה הגבוהה הנמכרת כיום בארצות הברית היא ברובה רדודה וירודה ברמתה האינטלקטואלית. מאחר שמדובר במוצר הנמכר ככל מוצר צריכה אחר, ניתן לומר שבמקרה הזה הסחורה של מרבית היצרנים פגומה ואינה שווה את המחיר המופרז שגובים עבורה.

המבקרים טוענים עוד שרמת הלימודים כרמת הלומדים. מחקרים מראים שהסטודנט הממוצע מבלה שעות ספורות בשבוע בכיתות הלימוד ועוד כמה בהכנת שיעורים. רבע מזמנו הוא ישן וחצי מזמנו מוקדש לבילויים אחרים. ביקורות אלה אינן נכתבות על ידי זקנים המבכים את “הזמנים ההם” או איזה עידן מיתולוגי אבוד, אלא על ידי בוגרים צעירים, לעתים על ידי סטודנטים בהווה, ולפעמים אפילו על ידי בוגרי תיכון התוהים למה עליהם ללכת בתוואי המקובל.

הנימה העולה מהקליפים ביוטיוב, מהבלוגים באינטרנט ובאחרונה גם מכתבות בעיתונות המודפסת היא שרימו אותנו, סידרו אותנו ודפקו אותנו. לכן יש לראות במתרחש בתחום ההשכלה הגבוהה עוד זרם, המתפתח לנחל והופך לנהר, שזורם לצד כמה נהרות אחרים אל ים גדול של מחאה ההולכת ומתעצמת וצוברת תאוצה – עד שתתפרץ בצונאמי של זעזועים חברתיים ופוליטיים, בארצות הברית ובכל העולם המפותח.

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון ינואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#