עזבו שטויות ותתחילו לעבוד

משרדים הם שריד מהמאה ה־19; ישיבות הן בזבוז זמן; שעות עבודה אינסופיות הן עינוי מיותר, ואפילו אקזיט הוא לא ממש משאת נפש. האיש שהמציא את פלטפורמת הפיתוח הפופולרית Ruby on Rails, מיישם עקרונות משלו באחת מחברות התוכנה המצליחות בעולם

אשר שכטר

חברת התוכנה  37 סיגנלס (37 Signals) היא ההפך המוחלט מסטארט אפ טיפוסי. המייסדים שלה לא מאמינים בלעבוד יותר מ־40 שעות בשבוע, לועגים לחברות שעשו אקזיט ומתגאים בהתנגדותם העקבית לתכנון לטווח ארוך. החברה שלהם מעולם לא גייסה מימון מקרנות הון סיכון ואינה עוסקת בגיוס אינסופי של מתכנתים. הם לא מקיימים ישיבות מדי יום, המשרד שלהם לא גדול ומצועצע, אין בו משחקי וידאו או ספות בצבעים מצחיקים, ורוב העובדים - בהם כאלה שנמצאים בכלל בערים ובמדינות אחרות - כלל אינם מגיעים אליו. גם אלה מהם שכן עובדים מהמשרד, באים והולכים מתי שמתחשק להם. למעשה, אף שהחברה קיימת יותר מעשר שנים, את המשרד עצמו היא בנתה לפני שנה בלבד - ולא משום שבאמת נזקקה לו.

למרות כל אלה, 37 סיגנלס היא גם אחת מחברות התוכנה המצליחות בעולם. יש לה משקיע אחד בלבד, מייסד ומנכ”ל אמזון, ג’ף בזוס. צורת העבודה שלה אמנם יוצאת דופן, אבל לדברי מייסדיה, הדבר מעיד יותר על הסטנדרטים הקלוקלים של התעשייה מאשר עליהם. “אם תסתכלו על חברות סטארט אפ בעולם, הן מבוססות על הרעיון של לקחת המון כסף, לגדול כמה שיותר, ולעבוד שעות מפרכות ואינסופיות”, אומר למגזין TheMarker דיוויד היינמאייר־הנסון, שהצטרף לחברה ב־2003 כשותף ומאז משמש אחד ממובילי החברה והרעיונאי הבולט שלה, לצד המייסד ג’ייסון פריד. “אי שם מאחורי הקשת בענן, בעוד שלוש־ארבע שנים, תעשה קופה. זה המיתוס. ואלה הציפיות הלא ריאליות שאליהן הכפיף עמק הסיליקון את העולם”.

"יותר מזיק לעבוד המון שעות". דיוויד היינמאייר הנסון

היינמאייר־הנסון, דני במוצאו שהעתיק את מגוריו לארצות הברית ב־2005, הוא מתכנת, צלם ונהג מרוצים חובב שזכה בפרס האקר השנה של גוגל לאחר שפיתח את רובי און ריילס (Ruby on Rails), תשתית פיתוח לאתרים וליישומים אינטרנטיים בשפת התכנות רובי, ואחת מפלטפורמות הפיתוח הפופולריות ביותר באינטרנט. אתר קטן בשם טוויטר, למשל, התבסס על רובי און ריילס בעת הקמתו. כל שאר המוצרים של 37 סיגנלס, בהם התוכנה לניהול פרויקטים Basecamp שבה עשה שימוש מטה הקמפיין של ברק אובמה ב־2008, התבססו גם הם על רובי און ריילס.

העקרונות שמנחים את רובי און ריילס כפלטפורמה למתכנתים הם אותם עקרונות שמנחים כיום את 37 סיגנלס: פשטות ואי חזרה, מינימום הפרעות, מינימום מטלות וגישה המבוססת על צמצום הביורוקרטיה. ואולם העיקרון החשוב ביותר של החברה הוא אולי זה שהופך אותה, כפי שאמר המיליארדר מארק קיובן, ל”אנומליה בעולם האינטרנט”: מייסדי 37 סיגנלס פשוט לא רוצים לגדול. למעשה הם ישמחו אם 37 סיגנלס לעולם לא תצמח ליותר מכמה עשרות עובדים מכל העולם שמתקשרים ביניהם בעיקר בצ’אטים. המסר הוא יעילות, אבל יותר מכך, צמיחה בת קיימא – מונח שהוא כמעט בגדר טאבו בתעשיית ההיי טק.

“אם תסתכל על ההיסטוריה של האנושות, ושל רוב התעשיות, הן מתנהלות באופן הפוך מזה של כל חברות הטכנולוגיה שמוציאות הרבה כסף במשך שלוש, חמש או שבע שנים בלי להניב רווח, רק על סמך ההבטחה שאולי, ביום מן הימים, ההכנסות והמזומנים פשוט יזרמו. זה לא קורה הרבה”, אומר היינמאייר־הנסון. “אנחנו תומכים בגישה מוכחת יותר לעסקים: צמחו לאט, צמחו בקצב בר קיימא, בהתאם לרווחים, ושלבו זאת עם חיים בני קיימא. אם אתה מנסה לבנות משהו עצום רק כדי למכור אותו בעוד חמש שנים, ההיגיון שלך מעוות. אתה הורג את עצמך בהווה בשביל משהו שתמכור בעתיד. מה גם שמתברר שזה לא עובד ככה. גם לא לאלה שמצליחים למכור תמורת הרבה כסף. הם כבר כל כך מונעים, לאחר שהרגילו את הגוף והמוח שלהם ל־100 שעות עבודה בשבוע, עד שהם לא מסוגלים פשוט לשבת על הים ולשתות מוחיטו ולהירגע. הם חוזרים למשחק ומקימים משהו אחר”.

סטארט אפ זה רע

למקרה שזה עדיין לא הוברר, 37 סיגנלס אינה רק חברת תוכנה. מייסדיה רואים בה גם כלי אידיאולוגי לשינוי העולם. יותר כנסיה, לעתים, מאשר עסק סטנדרטי. פריד והיינמאייר־הנסון משתמשים בחברה שלהם כבמטריה לקידום רעיונותיהם על ניהול עסקים, ולהטפה לעקרונות כמו מינימליזם וצמיחה בת קיימא. לעתים קרובות הם נוהגים לנגח באופן ברוטאלי, אכזרי וחסר רחמים את המתחרים.

הימנעו מוורקרהוליות

את העקרונות שפיתחו ניסחו פריד והיינמאייר־הנסון בספר הקאלט Rework, הכולל חיבורים קצרים, עוקצניים וכנים להחריד על ניהול חברות ללא משרדים יקרים, ללא אסטרטגיות מקושקשות, ללא ישיבות וללא בזבוזי זמן מיותרים. הספר שיצא לאור ב־2010 הפך מיד עם פרסומו ללהיט מסחרי, ולתנ”ך שלעקרונותיו נשבעת קהילה אדוקה ונלהבת של קוראים. לצד טיפים כמו “הימנעו מוורקוהוליות”, כולל הספר עצות ציוריות יותר, כמו “המונח ‘בהקדם האפשרי’ (ASAP) הוא רעל” ו”חקו שפים וסוחרי סמים”.

היינמאייר־הנסון ופריד אומרים שחלק גדול מהעצות בספר מבוססות על ניסיון אישי: “הרבה מהרעיונות והעקרונות בספר נבעו מניהול של חברה במשך עשור, מדיבור על זה באירועים פומביים ומחשיבה על זה. בנינו קהל עוד לפני שהספר יצא. יש לנו קבוצה גדולה של לקוחות שמתעניינים באיך החברה עובדת. מדובר ב’טייק’ רדיקלי על ספר העסקים המסורתי: חיבורים קצרים וחדים שקל לקרוא, בניגוד לספרי עסקים רגילים שמורחים שלושה־ארבעה רעיונות על פני 500 עמודים. מעולם לא יכולתי לקרוא ספרים כאלה, מכיוון שרמת התוכן בכל עמוד נמוכה מאוד ואני משתעמם. אני חושב שבמקרה שלנו אנשים התחברו לתוכן משום שחלק ממנו הם הרגישו שהם יודעים, אף שהוא נחשב לטאבו במקום העבודה שלהם, וחלק מהכללים הם רעיונות חדשים שהם יכלו להזדהות עמם".

יש לכם זמן

במקביל להצלחה של 37 סיגנלס ו־Rework, פריד והיינמאייר־הנסון ידועים לשמצה בשל היותם מבקרים בוטים במיוחד של מתחריהם, בניגוד לאדיבות הפומבית הנהוגה לרוב בעולם האינטרנט. כשחברת הסטארט אפ Mint.com נרכשה על ידי אינטואיט תמורת 170 מיליון דולר ב־2009, תקף פריד את מייסד החברה על כך שמכר את פרי יצירתו לנציגי הדור הישן במקום “לקרוע לזקנים האלה את הצורה”. הם צעירים, מצליחים וגאים בכך (אתר האינטרנט של היינמאייר־הנסון כולל תמונות שלו במסיבות ועם חברתו, לצד תמונות משערי מגזינים שבהם צולם כשהוא נראה כמו דוגמן), והם גם לא מפחדים לבקר את מה שבעיניהם נראה כטירוף.

“חברות סטארט אפ שממומנות על ידי קרנות הון סיכון זה דבר משוגע”, אומר היינמאייר־הנסון, “אני חושב שאנחנו מייצגים את החלק השפוי של עולם הטכנולוגיה. הם זורקים מיליוני דולרים על רעיונות טיפשיים שאין להם סיכוי להיות רווחיים, מכיוון שהם חושבים שאפשר למכור את זה למישהו אחר. זו ההגדרה של בועה, והיא תתפוצץ שוב בדיוק כמו בתחילת העשור הקודם. אנשים זורקים הרבה כסף על משהו שהם לא בהכרח חושבים שהוא בעל ערך, אבל מאמינים שיוכלו למכור במחיר גבוה יותר מזה שבו קנו. אנחנו למדנו את לקחיה של בועת הדוט.קום, ולא רוצים ללמוד אותם מחדש. אנחנו רוצים לקדם עקרונות בני קיימא שיניבו יותר חברות יציבות בטווח הארוך. זה הדבר היחיד שיוביל, לדעתי, להתפתחות כלכלית. אין שום דבר כלכלי בחברה שצומחת בתוך 18 חודשים לשווי עצום, וכעבור עוד 18 חודשים כבר לא שווה שום דבר”.

לכו לישון

משרדים ופגישות זה רע מאוד

אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין 37 סיגנלס לבין חברות אחרות, ואחד מהעקרונות המרכזיים ב־Rework, הוא ההכרה בכך שהטכנולוגיה הפכה את המשרד למקום מיותר לחלוטין. ל־37 סיגנלס עשרות עובדים הפזורים בכל העולם. התקשורת ביניהם מתבצעת באמצעות Campfire, אפליקציית הצ’אט של החברה. גם העובדים שמתגוררים בקרבת משרדי החברה בשיקגו מעדיפים שלא לעבוד בהם. את המשרדים, אומר היינמאייר־הנסון, הקימו השניים כ”פינוק”, רק כי יכלו ורצו מקום שישמש מרכז מידע להעברת העקרונות שבהם דוגלת החברה.

עזבו את המתחרים

“הכלים הטכנולוגיים שיש לנו היום לשיתוף פעולה הם כל כך טובים, שעדיף להיות במרחק של 5,000 קילומטרים ממישהו מאשר לשבת לידו”, הוא אומר. “את העיקרון הזה למדנו מוקדם. אני עוד גרתי בדנמרק כשהתחלנו לעבוד יחד, וכשהתנהלנו כך הספקנו לעשות כמות עצומה של עבודה. כשעברתי לשיקגו והתחלתי להגיע למשרד כל יום, התפוקה שלי ירדה בחדות. הבנו מיד שיש משהו מוזר בכך שדווקא כשאנחנו עושים מה שלכאורה צריך לעשות, התפוקה שלנו יורדת. כיום אני גר במרחק שלוש דקות נסיעה מהמשרד, ועדיין עובד רוב הזמן מהבית.

“רוב חברות הסטארט אפ שמוקמות בסגנון של חברות בעמק הסיליקון מוציאות המון כסף על משרד גדול ומפואר. אולי הן מפתחות כלים שלא דורשים שנשב זה ליד זה, אבל הן עובדות בטכניקות של המאה ה־19, שלפיהן כולנו צריכים לשבת באותו שולחן ולקיים ישיבה כל כמה שעות”, הוא מוסיף. “מצחיק שחברות היי טק יכולות להשתמש בכלים כל כך לואו טקיים לתיאום בין עובדיהן. משרד הוא הפרעות בלתי פוסקות. אינספור אנשים עוברים ליד השולחן שלך ורוצים שתראה את זה ותראה את זה, ואז יש פגישה, ואז אחרי הפגישה יש לך שעה עד שמישהו אחר מפריע לך, ומהר מאוד כל יום העבודה מתבזבז. כתיבה, עיצוב, תכנות - אלה פעילויות שהיכולת שלך לבצע אותן נפגעת אם מפריעים לך באמצע כל הזמן. הדבר היחיד שאני יכול לעשות ב־20 הדקות שבין הפרעה להפרעה הוא לבדוק את האימיילים שלי.

למדו להגיד לא

למעשה, הזמן היחיד שבו אתה יכול לעשות משהו במשרד הוא בבוקר, לפני שכולם מגיעים, או אחרי שכולם הולכים הביתה. רוב יום העבודה לא מוקדש לעבודה עצמה. בעיני זה מטורף.
גם סביבת העבודה הביתית עלולה להיות רוויה בהסחות דעת. האם אתם לא רק מחליפים בעיה אחת באחרת? אתם גם מניחים שכל העובדים הם בעלי מוסר עבודה גבוה, שאכן יהיו ממוקדים בעבודה ולא בהסחות. לא בטוח שזה המצב.

“ההפרעות שלי בבית הן דברים שאני יכול להתעלם מהם, כמו אימיילים והודעות. מהבוס שעומד ליד השולחן שלך אי אפשר להתעלם. יש דרכים לעבוד גם בלי להכניס לחדר אנשים שלא רוצים להיות שם. חוץ מזה, השיטה שלנו גם הרבה יותר מהנה, כי אתה ממש עובד. כשאתה לא יושב ליד מישהו אחר אתה ממוקד יותר בעבודה.

“לבוס עצלן קל יותר להעריך עובדים לפי מי שיושב ליד השולחן שלו הכי הרבה זמן ומי שמכבה אחרון את האור במשרד. אם הוא עובד כל הלילה, בוס עצלן יחשוב שהוא עובד טוב יותר. זו דרך מטופשת להעריך עובדים, וכשהם לא עובדים ככה אתה נאלץ להעריך אותם לפי איכות העבודה שלהם. כולנו בחברה גם לא עובדים באותן שעות. חלק עובדים בבוקר ויוצאים מוקדם, וחלק מעדיפים לעבוד מ־11 בבוקר ועד הערב. כשאתה לא מאלץ אנשים להיות במשרד יש לך הרבה יותר גמישות. הדבר העיקרי שאתה רואה מהעובדים שלך הוא העבודה עצמה. אתה רואה מי עובד ומי לא לפי העבודה, ומקדם או משבח את מי שעושה את העבודה, לא מי שעובד יותר שעות.

“יותר מזיק לעבוד המון שעות. זה יוצר סביבת עבודה נוראית. אצלנו עובדים 40 שעות בשבוע, והאיכות של השעות היא הדבר הכי חשוב. אנחנו כל הזמן מנסים לעשות אופטימיזציה של תהליך העבודה. עבודה לא חייבת להיות לא נוחה וקשה. ליצור משהו בעל ערך ולרצות את הלקוחות שלך יכול להיות הרבה יותר כיף, אם במקום לתרץ לעצמך שתעבוד כמו חמור כי בעוד חמש שנים תפרוש, תתחיל לחשוב מה יקרה אם תצטרך לעבוד בעבודה הזאת ב־20־30 השנים הבאות”.

הכתבה המלאה שמתפרסמת בגיליון נובמבר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker