אנשים צעירים בלי עתיד ובלי תקווה, מה עכשיו?

ענן כבד ושחור מרחף מעל התוכניות, השאיפות והחלומות של צעירים בעולם ובישראל, שחווים שיבוש קיצוני דווקא בשנים קריטיות לעתידם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אנשים צעירים
מפגינים בבלפור, 23–24 ביולי צילום: Oded Balilty/אי־פי
איתן אבריאל
איתן אבריאל

החדשות, הכתבות, הניתוחים וההצעות למדיניות כלכלית שנדרשת עתה כדי להתמודד עם מה שעובר על הצעירים, בישראל ובמדינות רבות אחרות בעולם, יהיו ברובן ממוקדות במציאות הכלכלית המיידית: אבטלה, שוק העבודה, אילו מקצועות ואילו מגזרים נפגעו יותר – ואילו פחות. הסיפורים יהיו דומים: הם יתחילו בנתוני האבטלה בכלל האוכלוסייה, יעברו למספרים המפחידים של מחפשי העבודה בקרב צעירים בני 20־30 ובמגזרים כמו נשים ומיעוטים. הם יספרו שבעוד עובדי ההיי-טק, המגזר הציבורי והכלכלה הדיגיטלית עדיין נהנים מתעסוקה יציבה, פחות או יותר, כמעט אי אפשר למצוא עבודה בתחומים עתירי עובדים צעירים כמו מסעדנות, קמעונות, תיירות, בידור ואמנות.

בהמשך, הדיווחים יבהירו שאפילו משרות שנחשבו עד לאחרונה כבעלות עתיד בטוח – נפגעו. כך למשל, בארצות הברית נפלטו משוק העבודה בתקופת הסגר עשרות אלפי אחיות, סייענים לרופאי שיניים ובעלי מקצועות רפואיים שאינם קשורים לקורונה, כי אנשים ויתרו על טיפולים לא הכרחיים או דחו אותם. הדיווחים גם יקבעו שרבים ממקומות העבודה שהיו קיימים בינואר 2020 כבר לא יחזרו לעולם, גם לאחר שהמגפה תשכך, פשוט כי עשרות אלפי עסקים קטנים ייסגרו; ושמשבר הקורונה הביא את העתיד הרחוק שדיברנו עליו אל ההווה: יותר מערכות מחשב ורובוטים שמחליפים את העובדים המסורתיים, ובעיקר את הצעירים שבהם. לבסוף, כל ניתוח כלכלי יאבחן ש"הכל תלוי בקורונה" – בבריאות הציבור ובהצלחת החיסון המיוחל או בתרופה שתהפוך את המגפה למעין־שפעת.

אלא שמעבר לשאלת העבודה והפרנסה, מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שנחת בעקבותיה גורמים לצעירים ליותר מחרדה כלכלית קצרת טווח: הם מעמידים בספק את החלומות שלהם, ואת התחושה שעם עבודה קשה וקצת מזל הם יוכלו להגשים אותם.

מוזיקאים, שחקנים, וצעירים שהחליטו להקדיש את חייהם לאמנויות אחרות, שואלים את עצמם עתה אם יוכלו לעסוק במקצועות שבחרו וגם לפרנס משפחה. אלה אינם אנשים תמימים: הם תמיד ידעו שהפרנסה תהיה אתגר, ושהם לא ייהנו מהכנסה קבועה וביטחון תעסוקתי כפי שניתן למצוא במגזר הציבורי ובמקצועות טכנולוגיים. אבל הם הניחו שהגשמת החלום מצדיקה את הסיכונים, ושהם איכשהו יסתדרו. עתה הם כבר הרבה פחות בטוחים, וברור מדוע: הקורונה גרמה להקפאה של הפעילות ברבים מהמקצועות הללו, ולא ברור אם ומתי הם יחזרו לפעילות מלאה בהיקפים שהעולם הכיר לפני המגפה.

רוב הצעירים לא מודאגים יותר מדי מהנגיף. הם אופטימים מיסודם, אך אצל רבים מהם מתחיל לחלחל החשש שהעולם משתנה לנגד עיניהם, ושהנחות היסוד שלהם על קריירה, רמת חיים ומימוש ציפיות וחלומות - מתערערות

הפגנה בירושלים, אתמול. לדברי דלה פרגולה, "מורת הרוח הפוליטית של צעירים רבים בישראל — משהו שאנחנו רואים ברחובות בימים אלו — גם הובא בחשבון" בתחזיותיו
הפגנת צעירים בכיכר פריז בירושלים, החודשצילום: אמיל סלמן

צעירים אחרים שואלים את עצמם אם יוכלו להמשיך להתגורר בעיר, ודאי בתל אביב. מי שגם כך בקושי סגר את החודש – וזה היה המצב של צעירים רבים גם לפני הקורונה – שוקל לעבור אל מחוץ לעיר, לפרברים זולים יותר או לכפר ממש. שוב אין זו החלטה כלכלית בלבד: אם העיר לא תחזור למה שהיתה בעבר ופעילויות תרבותיות וחברתיות יתמעטו, הרי שהאטרקטיביות שלה תיפגע. צעירים בעלי משפחות כבר מתלבטים בעניין, ואילו רווקים שואלים את עצמם כיצד ימצאו בני זוג במציאות של סגר חברתי ואם נגזר עליהם להיות בודדים הרבה יותר.

הצעירים שהתפרנסו מעולם המסעדנות, המלצרות והאירועים, כחלק משלים למימון החלום, האמנות או דרך החיים שלהם, מבינים כעת שהנוסחה הזו כבר לא מובטחת, ואולי כבר אינה מעשית. רבים מהם פוטרו או הוצאו לחל"ת, והם מתחילים להפנים שהמודל שלהם אינו ריאלי בעולם שבו הקורונה, וירוס אחר, או משברי אקלים הם חלק מהמציאות היומיומית.

במסגרת העבודה על הגיליון האחרון של מגזין TheMarker שאלנו צעירים ישראלים בני 25־35, אנשים שכבר יודעים פחות או יותר מה הם רוצים לעשות בקריירה שלהם ואיך ואיפה הם רוצים לחיות, כיצד הם חושבים שהעתיד שלהם עומד להשתנות. שמענו מהם בעיקר אי־ודאות, בלבול וטשטוש חושים.

זו, כמובן, לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה צעירים מוצאים עצמם במשבר של תעסוקה וערעור ציפיות וחלומות. בעקבות המשבר הפיננסי של 2008 וההחלטה להתמודד עמו באמצעות צנע וקיצוצי תקציב, נקלעו מדיניות בדרום אירופה לאבטלת צעירים ברמות מטורפות – אפילו ביחס לנתונים הנוכחיים. בספרד, למשל, נרשמה ביולי 2013 אבטלה של 56% בקרב בני 16־25 (הגם שמספר זה כנראה מנופח, כי רבים מהצעירים הללו היו בלימודים). ביוון, שקרסה אז כלכלית, שיעורם היה באותה שנה 60%. אפילו כיום, רגע לפני הקורונה, אבטלת הצעירים ביוון היתה יותר מ־30%.

מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיה גורמים לצעירים ליותר מחרדה כלכלית קצרת טווח: הם מעמידים בספק את החלומות שלהם, ואת התחושה שעם עבודה קשה וקצת מזל הם יוכלו להגשים אותם

צעירים בכיכר ציון בירושלים
צעירים בכיכר ציון בירושליםצילום: אמיל סלמן

מה הצעירים עשו במשך כל השנים הללו מאז 2008? רבים מהם נשארו לגור אצל ההורים, תופעה מקובלת במשפחות מאזור אגן הים התיכון. מי שמצא הזדמנות להגר, בעיקר לצפון אירופה אבל גם למדינות אחרות (ספרד ויוון הן חלק מהאיחוד האירופי), עשה זאת. ייתכן שהנרטיב של "המעבר לברלין", שהיה נפוץ לאחר המחאה החברתית של 2011, יחזור אלינו כעת.

הציבור הכללי בישראל, על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאמצע יולי, מדווח על החמרה ניכרת במצב הנפשי (26% מהציבור), תחושות של לחץ וחרדה (42%) ודיכאון (21%). הצעירים לאו דווקא סובלים מכל אלה, למרות המצב הכלכלי המאתגר שלהם. זו אולי המהות של להיות צעיר: רובם לא מודאגים יותר מדי מהנגיף. הם אופטימים מיסודם, והם מרגישים שהם יכולים לשנות את העולם. אפשר לראות זאת בגלי המחאות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, מדי ערב מול ביתו ברחוב בלפור שבירושלים, ובעשרות צמתים, גשרים וכיכרות בערים נוספות.

לעומת זאת, אצל רבים מהם מתחיל לחלחל החשש שהעולם משתנה לנגד עיניהם, ושרבות מהנחות היסוד שלהם על קריירה, רמת חיים ומימוש ציפיות וחלומות – מתערערות. כמו כולם, בכל הגילים, הצעירים לא יודעים כיצד העולם ייראה אחרי הקורונה. בעוד מבוגרים יותר התבססו כלכלית, ומעריכים שממילא כבר לא ישנו מקצוע, בן זוג או מצב משפחתי – דווקא הברירות שיש לצעירים מבלבלות אותם עוד יותר. האם לוותר על החלום? האם להחליף מקצוע? היכן לגור? עם מי לחיות? כמה ילדים לעשות? באיזו קהילה להשתלב? האם להגר לחו"ל אם תצוץ ההזדמנות? לאיזו רמת חיים לשאוף? על מה להילחם – ועל מה לוותר? וירוס הקורונה העיף לאוויר את כל מה שהיה ידוע להם עד כה, אבל איש לא יודע כיצד הדברים ייפלו חזרה לקרקע, וכל כך הרבה שאלות הרי יכולות לשגע כל אחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker