רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הישראלים יושבים על חומר נפץ, כל שבט רוצה שהמדינה תתנהל רק בדרך שלו"

לכתבה

החילונים שחוששים מהדתה, הימנים שחושדים באליטות, השמאלנים שבוכים שגנבו להם את המדינה, וכמובן החרדים, הערבים והאתיופים שחווים את האלימות הממוסדת הקשה ביותר. בחברה הישראלית, כמעט כולם משוכנעים שההם שם למעלה פשוט לא סופרים אותם

16תגובות

מדוע בישראל, מדינה קטנה במספר התושבים ובשטח, ישנם אזרחים רבים שחשים כי הקול שלהם אינו נשמע – בין אם זהו הקול בבחירות, שאינו משפיע על הכיוון שאליו המדינה צועדת, או הקול הציבורי שאינו נמצא על סדר היום הפוליטי והתקשורתי?

החברה הישראלית מגוונת מאוד, ומאז ומעולם היתה מבוססת על הגירה מסיבית של קבוצות שנפגשו עם התושבים הוותיקים יותר, באופן שגרר עימותים שלא נפתרו עד היום – לא רק בשל המחלוקות הלאומיות בין יהודים לערבים, אלא גם בגלל פערים בתוך החברה היהודית. לכאורה, השיטה הדמוקרטית היתה אמורה לתת ביטוי הוגן לקולות השונים, ולאזן ביניהם באופן שישרת את העמדות והאינטרסים של מרבית הציבור. ואולם סקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים כי המצב הפוך: ישנו רוב עצום שסבור כי אין לו השפעה על מדיניות הממשלה, ותחושות אלה רווחות אפילו בקרב מי שהצביע למפלגות החברות בקואליציה ושותפות בשלטון. כמובן שבקרב קבוצות מיעוט, שסובלות מאפליה ועוני, תחושות הניתוק עשויות להיות חמורות במיוחד. האם ההסברים לכך נעוצים בתפקוד לקוי של הפוליטיקאים הנבחרים? האם הבעיה היא אי־השוויון הכלכלי שמוביל לכך שכל קבוצת אינטרס דואגת רק לחבריה? ואולי ההסברים נובעים מהגדרות הזהות בקרב חברי הקבוצות השונות, שהן אלה הגורמות לערעור של הלכידות החברתית ושל המערכת הדמוקרטית כולה?

"נאום השבטים" של הנשיא רובי ריבלין החדיר לשיח המרכזי בישראל את ההכרה בקיומן של ארבע קבוצות המתחרות זו בזו על קביעת סדר היום הציבורי, מתוך עמדות שונות ומנוגדות: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. ידידיה שטרן, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מציג תמונה מפולגת ומאתגרת עוד הרבה יותר: "כל אחד מארבעת השבטים מחזיק בחזון שונה לגמרי, ושואף שהמדינה כולה תתנהל בהתאם לעמדותיו. הפער הזה הופך את החיים כאן למורכבים ואולי אף קשים", הוא אומר. "בעבר היתה הנחה שהחרדים והציונות הדתית הם קבוצות קטנות ובעלות השפעה מוגבלת, אבל כיום ברור כי לכל אחת מהן יש שאיפות לגבי המדינה כולה, ולא רק ביחס לשבט שלה. רב־תרבותיות היא מושג רווח בעולם, אך לא ברור אם היא רלוונטית לישראל. בקנדה, למשל, הקבוצה הפרנקופילית אינה שואפת להפוך את קנדה לצרפתית, אלא ממוקדת בהבטחת המעמד שלה".

את המורכבות שיוצרים ארבעה חזונות שמושכים את החברה לכיוונים מנוגדים ממחיש שטרן באמצעות חוק הלאום: "בתפישה החילונית, עוד מימי בן גוריון, יש רצון במדינת לאום של העם היהודי, אבל על בסיס חילוני־ליברלי; לעומת זאת, חרדים יאמרו שהלאום הוא חסר משמעות, וצריך מדינה בעלת אופי דתי. הציונות הדתית טוענת שהלאום והדת שלובים זה בזה, וכל אחד מהם נכה בלי השני; ומבחינת הערבים, ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה. בעבר היתה כאן קבוצה חילונית הגמונית. כיום יש סדר יום חדש, כפי שהגדיר זאת ריבלין, והשאלה היא איך מתקיימים במצב הזה. בבירת ישראל, ירושלים, החרדים והערבים הם כבר יותר ממחצית האוכלוסייה, ובכל המדינה המגמה הדמוגרפית דומה. כחצי מהחרדים הם מתחת לגיל 16. כשמוסיפים לכך את הפערים הכלכליים, זהו דינמיט מתחת לשולחן הישראלי".

למרות הירידה האטית במספר העניים, בגלל העלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה של חרדים וערבים, מוסיף שטרן, הפער בין מי שנותרו בעוני לכל השאר דווקא מקצין. "ישנם פערים כלכליים גדולים בין השבטים השונים, ומדד בולט לכך הוא העוני", הוא אומר. "כ־18% מהישראלים נמצאים מתחת לקו העוני – שיעור גבוה יחסית למדינות OECD שאליהן היינו רוצים להידמות. הקבוצות העניות ביותר הן החרדים, שאצלם יש שיפור מסוים, אל מתחת לרמה של 50%, על פי נתוני הביטוח הלאומי; והערבים, עם כ־53% ממשקי הבית שנמצאים מתחת לקו העוני. יש לעתים מחלוקת לגבי שיטות המדידה, אבל התמונה הכללית אינה טובה".

פרופ' ידידיה שטרן: "בעבר היתה כאן קבוצה חילונית הגמונית. כיום כל אחד מארבעת השבטים מחזיק בחזון שונה לגמרי. כשמוסיפים לכך את הפערים הכלכליים - זהו דינמיט מתחת לשולחן הישראלי"

המכון הישראלי לדמ

בתנאים האלה מתעוררים תחושת איום חריפה, וחשש לאובדן היכולת לשמור על אורח החיים שמאפיין כל שבט. החשש הבולט ביותר הוא דווקא בקרב הקבוצה הגדולה ביותר, החילונים, ש־79% מהם סבורים שהדתיים משתלטים על המדינה, לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "זו אמירה קיצונית לדעתי, אבל אלה התחושות", אומר שטרן. "החילונים מצטיירים כקבוצה מעט מעורערת, וזה הגיוני למי שמאבדים את ההגמוניה שלהם. מעבר לכך, החשש מפני חוסר היכולת לשמור על אורח החיים בגלל הקבוצות אחרות קיים בקרב כל היהודים בישראל. החרדים מאוימים פחות, אך עדיין בשיעור גדול – 34%, מהם חשים כי יש איום על אורחות חייהם – ובקרב הדתיים השיעור נמוך יחסית, 22%. בקו הפרדה אחר, בין השמאל, שרובו חילוני, לבין הימין, 72% ממצביעי השמאל סבורים שהשלטון הדמוקרטי בישראל נמצא בסכנה חמורה, לעומת 22% בקרב הימין. כמחצית ממצביעי המרכז סבורים כך".

למרות הפיצול ותחושות האיום, מתברר כי ישנו עדיין רוב שמזהה סולידריות בחברה הישראלית. תחושת הסולידריות החזקה ביותר היא בקרב השבט המאוים פחות, הדתיים. אחריהם החרדים, בהמשך המסורתיים, ותחושות הסולידריות החלשות ביותר הן בקרב החילונים. כששואלים את הישראלים על מצבם האישי, רוב גדול אומר שמצבו טוב, וגם ביחס למצב המדינה, כמחצית סבורים שהמצב טוב – שיפור משמעותי לעומת מיעוט קטן שחשב כך בתחילת העשור הקודם, אחרי האינתיפאדה השנייה. שטרן מתאר מצב חיובי יחסית גם בקרב הערבים: "כששאלנו אותם עד כמה הם מרגישים חלק מהחברה הישראלית, יותר ממחציתם השיבו בחיוב. המסקנה היא שיש פער גדול בין ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית של הערבים לתחושות בקרב הציבור".

המודרים והשקופים

לצד המאבק בין השבטים להשלטת עמדתם על כלל המרחב הציבורי בישראל, מתפתחת תופעה נוספת של היעדר ייצוג במוסדות השלטון לקבוצות העניות והחלשות ביותר במוסדות השלטון. בעיה זו הוצפה בעוצמה עזה ביולי, בהפגנות יוצאי אתיופיה שהתקיימו בעקבות מותו של סלומון טקה מירי שוטר. "יוצאי אתיופיה, שהם בין הקבוצות העניות ביותר בישראל, בוודאי נמצאים בתת־ייצוג במוסדות הציבוריים, ונדרש זמן עד שיגיעו לרמות טובות", אומר שטרן. "בדרך כלל ישנם שניים־שלושה חברי כנסת יוצאי אתיופיה, וזה ייצוג סביר יחסית לחלקם באוכלוסייה. גם במובן ההצהרתי מקבלים את האתיופים, וכמעט אף אחד לא יודה שמוצדק להפלות אותם, ולמרות זאת, קשה יותר להיות יהודי שחור. תהליך הקליטה שלהם מגומגם ואטי, וברור שזה נובע מגזענות ומדעות קדומות. שאלה גדולה שהיה ראוי להתמודד איתה היא ההשפעה של המגורים בשכונות נפרדות. זו תוצאה של מדיניות שאפשר לשנות אותה, למשל בעזרת תמריצים כלכליים. נדרשת עבודה מחקרית וציבורית בנושאים האלה ולא בטוח שזה נעשה".

ביחס לערבים, שטרן מדגיש את היעדר הייצוג שלהם בתקשורת ואת העובדה כי בבית המשפט העליון מכהן שופט ערבי אחד, אף שביחס לחלקם באוכלוסייה היו צריכים להיות שלושה שופטים ערבים. "כמובן שבאופן שיטתי הערבים גם לא מיוצגים בממשלה. מינוי שר ערבי היה יכול להיות מהלך טבעי אילו נציגיהם הפוליטיים היו מבטאים את עמדות הציבור שלהם, אך זה לא המצב", הוא טוען. "דווקא בשירות המדינה ישנו שיפור מסוים. שם העובדים הערבים מהווים 10% – עדיין מעט מדי, אבל יותר מאשר בעבר. עם זאת, בסגל הבכיר שיעורם של הערבים צונח ל־3%, ולכן ההשפעה שלהם על קבלת החלטות ממשלתיות נמוכה, ויש משרדים שבהם אין ערבים כלל.

"לאחרונה נבחר סאמר חאג' יחיא ליו"ר בנק לאומי. הוא עומד בראש מוסד שהקימה התנועה הציונית, אבל כמובן שזהו יוצא מן הכלל נדיר. אין סיבה שלא יהיה שר בריאות ערבי, תחום שבו לעובדים ערבים יש חלק גדול הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. למרות העמדות הקשות של הערבים, כפי שהן נשמעות לאוזן היהודית, צריך למצוא דרכים לממש את השילוב הזה. הערבים עוברים ישראליזציה, גם אם הם מסתייגים מהיהודיות ומהמדינה היהודית. אבל יש סתירה פנימית במדיניות כלפיהם. מצד אחד מדירים אותם ומתבטאים כלפיהם בצורה לא ראויה, ומצד אחר ישנה תוכנית חומש בהשקעה של 15 מיליארד שקל, שמובילה לשיפור משמעותי".

התפלגות למעמדות כלכליים לפי קבוצות

מצבה של קבוצת המיעוט החרדית שונה. שטרן אומר כי אף שהחרדים כלל אינם מיוצגים במערכת המשפט, זו העדפה עצמית שנובעת מכך שמערכת המשפט היא אלטרנטיבה להלכה. ואולם לדבריו, "בגלל החרדים הרבים שפונים ללימודי משפטים, נמצא בעתיד חרדים בעמדות משמעותיות בבתי המשפט". הוא מציין כי שיעור החרדים בשירות המדינה הוא 1.5% בלבד, אף כי יש מאמץ להגדיל את המספר הזה. "המאסה החרדית הגדולה משולבת בישראליות, על פי תנאיה שלה. הממד הסמלי מפריע לה, אבל בתחום הריאלי יש חיבור ו־75% מהחרדים גאים בישראליותם. המציאות טובה יותר מהסטריאוטיפים. החרדים חצו את רוביקון ההתנכרות, ועדות לכך היא למשל שיעור ההשתתפות בשוק התעסוקה שגדל. מכשלה גדולה היא חוסר היכולת לפתור את בעיית הגיוס לצה"ל. זה נובע מקוצר ראות פוליטי אדיר, כי ישנם פתרונות והמצב הקיים מתדלק את הקיצוניים".

לדעת שטרן, "האתגר של ביסוס המדינה והפיכתה למקום בטוח ויציב כלכלית בוצע בהצלחה יוצאת דופן. האתגר הגדול של ראשי הממשלות בעשורים הבאים נוגע לזהות. אפשר לממש אפשרות של חיים ביחד, אם המדיניות של הממשלה תכבד את השונות, תפתח שערים ותיתן תמריצים לשילוב – היא תיענה בחיוב".

מי קובע

פרופ' ניסים מזרחי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומכון ון־ליר בירושלים מציג עמדות מפתיעות ביחס לגורמים העומדים ביסוד המצב הייחודי של ישראל: "אנחנו מתמודדים עם האתגר של חיים בתוך מחלוקת עמוקה באשר למקורות הסמכות וההצדקה של הסדר החברתי. ישנה תחושה כי למערכת הפוליטית אין הצעות ברורות לפתרון, ובתנאים כאלה מתחזקים שיקולים של זהות ונאמנות ומתגבר הקושי להגיע לסולידריות", אומר מזרחי. "קו שבר עמוק מפצל את המערכת הפוליטית לשני גושים, עם תנועה מעטה מאוד של קולות ביניהם. התוצאה היא קיפאון ובעיית משילות. אפשר לתאר את המצב דרך הדימוי הבא: בימין יש אמון במלך אבל חשד בממלכה. מבחינת הקבוצה מימין, המלך, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא ישות כריזמטית ששומרת על עם ישראל ומייצגת אותנו בעולם, אבל הממלכה, שהיא מוסדות השלטון, בתי המשפט, התקשורת ועוד, מושחתת ואינטרסנטית. לעומת זאת, לשמאל יש אמון בממלכה, אבל רצון להדיח את המלך כדי להחזיר את הממלכה לנורמליות. בכך אנחנו דומים לארצות הברית, שם יש שיתוק פוליטי בגלל השבר החד בין קבוצות הזהות של הימין הרפובליקאי והשמאל הליברלי. השיטה הדמוקרטית לא מצליחה לתת מענה לפערים האלה".

יחד עם זאת, מזרחי מבהיר גם שישראל אינה דמוקרטיה ליברלית במובן המערבי: "המדינה היא יהודית באופן פורמלי – למשל, בחוק השבות – ומעבר לכך, נתפשת כהרחבה של העם היהודי. המדינה מקודשת כי היא יהודית. לכן, ערבים בישראל אינם דומים לאלג'יראים בצרפת, שבה החומות שמפרידות בין הקבוצות האתניות הן עבירות. הפלסטינים אזרחי ישראל הם מיעוט בלתי נטמע. ישנה הפרדה מוחלטת, נישואים בין יהודים לערבים הם טאבו, והמפלגות הערביות לא היו עד היום חלק מהקואליציה".

לגבי הפערים בתוך החברה היהודית, אומר מזרחי, "השאלה הגדולה שמפצלת את השמאל והימין האידיאולוגיים היא בעניין מקורות הסמכות – האם הם מעוגנים ביהדות ובעשיית הטוב לעם ישראל, או במטרות אוניברסליות של מוסר גלובלי ודאגה לזכויות הפלסטינים. מתוך החלוקה הזאת אפשר להבין מדוע הרב עובדיה יוסף נתפש כמי שדואג לעם ישראל ולא כשמאלני, על אף שתמך בהחזרת שטחים. נקודת המבט הזאת גם מבהירה מדוע אי אפשר לסמוך על פוליטיקאי מהשמאל שידאג לטוב היהודי, ולמה סדר יום חילוני וגלובלי נתפש כאילו הוא מייתר את היהדות או מנמיך אותה לרמה של פולקלור. ההצלחה של הליכוד נובעת מהיכולת שלו לתת מענה לצרכים הזהותיים הללו ולהעניק תחושה של ביטחון בהנהגה שמובילה את המדינה. בהקשר הזה, חשוב להבין כי בקרב קהל המצביעים של הליכוד ישנם אנשי מעמד הביניים בעלי השקפת עולם פרגמטית. למשל, רעיונות הסיפוח שעולים מהימין לא מקובלים על מרבית בוחרי הליכוד".

אוליבייה פיטוסי

לדברי מזרחי, מחאת יוצאי אתיופיה על מותו של סלומון טקה עשויה לבטא שינוי משמעותי בקרבם: "כדי להבין את מצבם, צריך להביא בחשבון את הייחודיות של ישראל. המצב הפרדוקסלי הוא שאף שיוצאי אתיופיה הם חלק מקבוצת הרוב היהודית, הם שחורים וסובלים מאותן בעיות של הדרה אתן מתמודדים מיעוטים במדינות אחרות. בתגובה לכך התפתחו בקהילה זו שני קולות מרכזיים: הקבוצה הגדולה והדומיננטית רואה עצמה כיהודית ונאמנה למדינה, וקבוצה אחרת רוצה להתחבר לתפישת הגזע הגלובלית ולהזדהות עם שחורים במדינות אחרות, כמו ארצות הברית.

"הפגנות המחאה של התקופה האחרונה ורגשות הזעם נבעו לא רק מהיחס המשטרתי העוין, אלא מתחושה עמוקה של פגיעה. אחרי שפעלו בכל כוחם להגיע לכאן ולהיות חלק מהקולקטיב הישראלי, יוצאי אתיופיה מרגישים כמו הילד הדחוי במשפחה, וחלקם אף לא רואים עצמם כחלק מהמשפחה. המצב הנוכחי מעלה שאלה בדבר הדומיננטיות של הקבוצה בקרבם שרואה את עצמה כיהודית וכנאמנה למדינה. ייתכן שההפגנות מבשרות על התרחקותם של רבים מבני קהילה זו מהזהות הישראלית לטובת זהות גזעית גלובלית".

דודו בכר

פרופ' ניסים מזרחי: "בימין יש אמון במלך אבל חשד בממלכה. מבחינתם נתניהו הוא ישות כריזמטית ששומרת על עם ישראל, אבל מוסדות השלטון, מושחתים ואינטרסנטיים. לשמאל יש אמון בממלכה, אבל רצון להדיח את המלך כדי להחזיר את הממלכה לנורמליות"

במבט רחב על החברה הישראלית, מזרחי מסביר מדוע פוליטיקת הזהויות, שעוסקת בהכרה בשונות ובהבדל חברתי, לא יכולה לפתור את הפערים בין הקבוצות. "פוליטיקת הזהויות שפרחה בארצות הברית מאז שנות ה־60 של המאה שעברה, ועלייתו של הנשיא דונלד טראמפ טפחה על פניה, נוצרה מתוך שיח של שוויון וזכויות. בשלב הבא, התעוררו תביעות להכרה ולקבלה של הזהות השונה של כל קבוצה, וגם להנכחה של השוני בספירה הציבורית – למשל בקיום מצעד גאווה.

"אלא שבמקרים רבים הדיון הזה התנהל בסביבה אקדמית סטרילית, ונוצר פער ענק בין הנציגים של אותן קבוצות לחבריהן. כך קרה בישראל, כשפעילים מזרחים דיברו על עצמם כקבוצת מיעוט שסובלת מתת־ייצוג בפוליטיקה ובמוסדות ציבור. מרבית המזרחים רואים עצמם באופן שונה לגמרי – לא בתור קבוצת מיעוט, אלא כחלק אינטגרלי מעם ישראל. עדות לכך היא ש"ס, שהיתה ההתארגנות הפוליטית המזרחית היחידה שהצליחה, כי היא מחוברת למשאב החשוב ביותר עבור הציבור המזרחי שהוא החיבור לעם ישראל וליהדות. גם המאבק של מירי רגב, שמושפע לא מעט מהרעיונות של פוליטיקת הזהויות המזרחית, מצליח כי הוא מחובר לעמדה לאומית ימנית שמייצגת את המזרחים כ'עם' אל מול האליטות של השמאל החילוני, שנתפש כמנוכר ובוגדני".

מזרחי מדגיש כי "בימים אלה מתרחש ניסוי בתנאים אמיתיים שממחיש את הטענה הזאת. בראש מפלגת העבודה עומדים עמיר פרץ, אורלי לוי־אבקסיס ואיציק שמולי, שלושה אנשים ראויים ונקיי כפיים ממוצא מזרחי, שנהנים מתקשורת אוהדת יחסית ומציעים סדר יום חברתי וסוציאליסטי. למרות זאת, עד כה לא היינו עדים לסחף של בוחרי ליכוד לעבר מפלגת העבודה.

"ממצאי המחקרים שערכתי בשנים האחרונות מצביעים על כך שמרבית המזרחים מצביעי הליכוד לא רואים עצמם כחלק מקבוצת מיעוט לכידה ונבדלת, בדומה לערבים, המייחלת לנציגים מקרבה במוסדות השלטון. סוגיות חברתיות של אי שוויון נתפשות על ידם כמשניות ביחס לסוגיות העומק הזהותיות. מרבית המזרחים מצביעי הימין בוחרים במי שמייצג את טובת עם ישראל, ולא מתעניינים אם הוא אשכנזי או מזרחי. זה יכול להיות מנחם בגין, נתניהו או הרב עובדיה יוסף. לעומת זאת, השמאל נתפש כמי שמחובר לערכים גלובליים ומחויב לאזרח האוניברסלי, על חשבון הקולקטיב היהודי".

על אף הפערים העמוקים, מזרחי מזהה גם מגמות של התמרכזות בחברה הישראלית: "בישראל מתחזקת שכבת ביניים, שאין בה הבדלים מהותיים בין אשכנזים למזרחים. זו קבוצה שנעה בין לפיד וכחלון לליכוד. מגמת ההתמרכזות הזו החלה לאחר המחאה החברתית שהיתה בתחילת העשור. אז עלו לדיון הבעיות של מעמד הביניים דרך מפלגות מרכז, כמו יש עתיד וכולנו, שביקשו לטשטש את פערי הזהות החזקים והיו עשויות לגשר על קו השבר העמוק בין הגושים. אבל במקום לייצר אלטרנטיבה רעיונית עצמאית, ואפילו רדיקלית, לחלוקה הגושית, נוצרה מציאות של שתי מפלגות שצבועות בצבעים הפוליטיים הקיימים – שמאל־מרכז, במקרה של יש עתיד או כחול לבן, וימין־מרכז, במקרה של כולנו.

שיעור המרגישים השפעה מעטה או בלי השפעה כלל על מדיניות הממשלה

"מגמת התמרכזות משמעותית נוספת היא ההתקרבות בין דתיים לחילונים שניכרת בתרבות ובפוליטיקה, ויוצרת גם חששות – מהדתה מצד חילונים ומהחלנה מצד דתיים. דוגמה להתקרבות כזו היא ברשימת ימינה, שכוללת חילונים ודתיים לאומיים במפלגה אחת, באופן שלא היה יכול להיות כמוהו בימי המפד"ל", אומר מזרחי. 

יוצאי אתיופיה > יש דברים שנעשים רק לאתיופים, אבל אף אחד לא יודה בכך

"ההפגנות של יוצאי אתיופיה ביולי המשיכו רצף של מחאה שהחל כבר בשנות ה־70", אומרת אפרת ירדאי, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה ודוקטורנטית לסוציולוגיה. "אז הפגינו נגד התעלמות הממסד מהיהודים שחיים באתיופיה. גם בעבר ניסו לדכא את ההפגנות, למשל באמצעות נימוקים ביטחוניים, וגם אז נשמעה הטענה כאילו גורמים זרים מסתננים לשורות האתיופים, כאילו הם צריכים לבנים שיגידו להם מה לעשות. אני זוכרת את עצמי כילדה, מכסה את הפנים מגז מדמיע בהפגנות בעקבות פרשת תרומות הדם ב־1996, שכונו האינתיפאדה האתיופית. כמו השנה, גם בהפגנות הקודמות הופעל כוח משטרתי חסר פרופורציה. אחרי ההפגנות של 2015, למשל, צוין בדו"ח על מצב זכויות האדם בעולם שעורך משרד החוץ האמריקאי כי הופעלו כלפיהם אמצעים שבהם משתמשים בדרך כלל רק בשטחים", מוסיפה ירדאי.

"יש דברים שנעשים רק לאתיופים, אבל אף אחד לא יודה בכך. האפליה אינה בחוק, אלא בתקנות ובהחלטות ממשלתיות. למשל, כל יוצאי אתיופיה רשומים במסגרת משרד הקליטה. גם אני, בת 37 שנולדה בארץ, רשומה כך. השנה נולדה לי בת ונאמר לי שצריך לחסן אותה נגד שחפת. כששאלתי למה, התשובה היתה: כי היא אתיופית. רק כשהתעקשתי לבדוק למה ישראלית שנולדה לאם ישראלית צריכה חיסון מיוחד, קיבלתי תשובה שאין צורך", היא מספרת.

אפרת ירדאי
ללא קרדיט

אפרת ירדאי: אנחנו לא יכולים ליהפך לכוח פוליטי גדול שממוקד רק בקהילה שלנו, ואני חושבת שזה גם לא נכון. אנחנו חלק מהחברה הישראלית ונאבקים כדי שיהיה כאן טוב יותר

"אין סיבה שילדים שנולדו בארץ יהיו חלק מתוכנית מיוחדת לאתיופים, ולא יקבלו סיוע לפי הצרכים שלהם, כמו כל ישראלי אחר. בית ספר של אתיופים, שנמצא בשכונת מצוקה וסובל ממשאבים מוגבלים, מנציח את הבעיה לדורות הבאים". ירדאי מכנה את מרכזי הקליטה "המעברות של שנות ה־80", ומסבירה מדוע הבעיה הקריטית ביותר היא הגזענות הממוסדת: "פחות מטריד אותי אם מישהו קרא לי ברחוב בכינוי גנאי. מעניינים אותי מאות ילדים שפוגשים את המשטרה ואלפי נערים שמתמודדים עם בתי הספר. דו"ח של מבקר המדינה מ־2013 בדק איך פעלו תוכניות ממשלתיות עתירות תקציבים לסיוע לאתיופים, וגילה שחלק גדול מהכסף נשאר במנגנונים ובתעשייה שמתפרנסת מכך ולא הגיע לשטח". כך למשל, מבדיקה של אגודת יהודי אתיופיה התגלה שהפערים בין תלמידים בני העדה, שמרביתם נולדו בארץ, לאוכלוסייה הכללית, ניכרים כבר בכיתה ב' ומקצינים עם הגיל, על אף תקציבים גדולים המושקעים בקידומם. "התוצאה היא שבקרב כלל הציבור מצטיירת תמונה כאילו מרעיפים הטבות על האתיופים, אבל הם כל הזמן מתלוננים. לאחרונה הוחלט שלא יהיו יותר תוכניות שמיועדות רק ליוצאי אתיופיה, אך לא ברור אם העיקרון הזה מיושם", אומרת ירדאי.

"גזענות קיימת בכל חברה, גם בישראל. החיבור בין אנשים שחורים שלכאורה חולצו מאפריקה לבין הדימוי של הישראלים הנועזים שהעלו אותם לארץ מנציח סטריאוטיפים. אם קוראים על עולי תימן נתקלים בתיאורים דומים: איך הגיעו על כנפי נשרים, ואיך הסתגלו לסביבה המודרנית". היא מספרת כי בקרב חלק מהאתיופים מתפתחת הזדהות עם התרבות השחורה ברחבי העולם: "אתיופים שלמדו באקדמיה נחשפו לטקסטים מעוררי הזדהות והשראה של אינטלקטואלים שחורים. צעירים אתיופים היו גם בין הראשונים בארץ שהתחברו למוזיקה שחורה, עוד לפני שהיא נכנסה למיינסטרים המקומי".

מצבה של החברה האתיופית השתנה בחדות בעשור האחרון, אך לא תמיד בכיוון חיובי. שיעור התעסוקה זינק, בלי עלייה מקבילה בשכר. "כמו שקל יותר לתת שכר נמוך לנשים, כך גם לגבי אתיופים. אם המעסיק יודע שהעובד מודה על כך שהוא בכלל נמצא כאן, זה מאפשר זאת", אומרת ירדאי. לדעתה, פעילות פוליטית מפלגתית אינה אפקטיבית מספיק: "ישנם חברי כנסת אתיופים, אבל בניגוד לעלייה הרוסית, אנחנו לא יכולים ליהפך לכוח פוליטי גדול שממוקד רק בקהילה שלנו, ואני חושבת שזה גם לא נכון. אנחנו חלק מהחברה הישראלית ונאבקים כדי שיהיה כאן טוב יותר. לדעתי, זה עושה שירות טוב לכלל החברה. חשוב לשמוע את ראש הממשלה ואת השר לביטחון פנים מביעים צער על מותו של סלומון טקה, אולם אין זו נחמדות פתאומית, אלא אמירות שנובעות מכך שהאתיופים עצרו את המדינה. יש שינוי בשפה הממסדית, אבל הוא עדיין לא משמעותי. מקימים עוד יחידה לגיוון תרבותי במשטרה, במקום להקים ועדת חקירה עצמאית שתבדוק מה באמת קרה ותמצה את הדין עם האחראים. זה מעיד על חוסר רצון לעקירת האלימות והגזענות במשטרה. בבדיקה שערכנו התגלתה עלייה של עשרות אחוזים בפתיחת תיקים על תקיפת שוטר בקרב יוצאי אתיופיה, שאינה מתואמת עם שינוי דומה בקרב כלל האוכלוסייה".

ערבים > מחוץ לשיח

"במערכת הבחירות של 2015 שיעור ההצבעה בקרב הערבים היה כ־63%, אבל בבחירות האחרונות הוא צנח ל־50%. סיבה מרכזית לכך היא העובדה שהמפלגות הערביות רצו בנפרד ולא הרכיבו רשימה משותפת. גם לחוק הלאום היתה השפעה, כמו גם לתגובות השקטות יחסית לחוק מצד חברי הכנסת הערבים. דיברו על אפרטהייד, אבל באופן מנומס. זה הוביל אנשים למסקנה שאין אפשרות להשיג תוצאות דרך השדה הפרלמנטרי", אומר ד"ר ראיף זריק, משפטן וחוקר מהקריה האקדמית אונו, אוניברסיטת תל אביב ומכון ון ליר.

זריק מדגיש כי השסע בין הערבים למדינה היהודית עמוק יותר מהפערים בין קבוצות אחרות בחברה הישראלית: "זו מחלוקת פוליטית אמיתית על השליטה באדמה, על תכנון ובנייה. אסור ששיחה על תרבות ומסורת, כמו למשל בין חרדים ליהודים חילונים, תטשטש את השיחה העקרונית בין המדינה היהודית לציבור הפלסטיני. השיח הרב־תרבותי לא מתאר נכונה את היחסים בין ערבים ויהודים בארץ".

אמיל סלמן

לדבריו, מציאות זו מעוררת שני סוגים של תגובות בקרב החברה הערבית: "חלק אחד נשאר בשדה הפוליטי הישראלי, אבל מתייצב בקצה שלו ומבקש שוויון מוחלט לערבים. זו עמדתם של מי שמצביעים לרשימה המשותפת. אבל חלק אחר כלל לא משתתף בשיחה, ומחרים את הבחירות בגלל חוסר אמון בשיטה שאינה יכולה להצמיח פשרה או חלוקת משאבים הוגנת". בקרב מי שנמנעים מהצבעה בבחירות, לעתים מסיבות אישיות, זריק מזהה קבוצה רדיקלית יותר, של מי שרוצים לשנות את כללי המשחק מבחוץ ולאתגר את כללי השיח: "לקבוצה הזו אין הנהגה ואין חזון, אבל אני לא אופתע אם היא תתחזק, מכיוון שישראל אינה משאירה פתח למאבק פרלמנטרי שבאמצעותו חברי הכנסת הערבים יכולים להביא לשינוי משמעותי במדיניות".

זריק מציע אפשרות נוספת: "אני בעד להתמקם בשיח האזרחות וגם לשנות את הכללים באותו הזמן. לפעמים, עבירה על החוק שנעשית בפומבי ובמוצהר היא שיא המחויבות האזרחית שלך. בתנאי שהיא מלווה בהסבר מדוע אתה עושה זאת, כך שמי שיקשיב לך בתום לב אולי לא יסכים איתך, אבל יוכל להבין. כמו במקרה של רוזה פארקס, שבשנות ה־50 של המאה שעברה בארצות הברית סירבה לשבת בחלק המוקצה לשחורים באוטובוס. היא עברה על החוק, אבל הצליחה לעורר דיון שהוביל לחברה שוויונית יותר. אין סיבה שחברי הכנסת הערבים לא יילכו עם חולצות שחורות שעליהם כתוב 'אזרחים סוג ב'. כאשר הם נשבעים אמונים לתפקידם, הם יכולים להתנות אותה בכך שישראל תשמור על כללי המשפט הבינלאומי. זה יעורר דיון אם השבועה חוקית, אך גם יציף את השאלה אם ישראל עומדת בכללים הבינלאומיים. אין סיבה שאם הורסים יישובים בנגב – לא כדי לסלול כביש מהיר אלא כדי להקים יישובים יהודים במקומם – אנשים לא יכבלו את עצמם באזיקים כדי לפתוח דיון רציני בשאלת מדיניות הקרקעות".

על תוכנית החומש להשקעה של מיליארדים בחברה הערבית, אומר זריק כי "ישראל יכולה לקלוט את הערבים בתור יצרנים וצרכנים. זו השתלבות כלכלית, שמתאימה גם לדרישות בינלאומיות, למשל מה־OECD. אבל לצדה ישנה מתקפה חזקה על תפקידם הפוליטי שמערערת על הזכות לעצב את הנורמות שעל פיהם הם חיים. תוספת תקציבים אינה תחליף לשותפות בעיצוב התודעה, המרחב, הפוליטיקה והמשפט". לדבריו, מינוי שר ערבי "יכולה להיות ג'סטה טובה, אבל רק אם היא באה כחלק ממהלך גדול ומבני, והבנה שזהו מקום דו־לאומי במהותו. שופט ערבי עליון היה וישנו ולא הביא שום שינוי".

 

נשים > שבט אחיות

"אי שוויון מגדרי קיים בתחומים רבים בישראל, אבל הוא העמוק ביותר בכל מה שקשור לעוצמה פוליטית וכלכלית", אומרת פרופ' נעמי חזן, שהספר "פערים מגדריים בפוליטיקה בישראל", שאותו ערכה עם מיכל שמיר וחנה הרצוג, יראה אור בקרוב בהוצאת מכון ון ליר בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו מחקר פורץ דרך שבוחן את העמדות, דפוסי ההצבעה והייצוג של נשים בפוליטיקה המקומית. בעולם יש עניין רב בבחינה של הפערים המגדריים בהקשרים האלה, אך בישראל הנושא נתקל בדרך כלל בהתעלמות.

עורכות הספר מדגישות כנקודת מפנה את התמודדות של ציפי לבני כראש מפלגת קדימה ב־2009. היתה זו הפעם הראשונה שבה התמודדה אישה על תפקיד ראש הממשלה מאז כהונתה של גולדה מאיר. החוקרות מתארות איך מנהלי הקמפיין נטו תחילה לברוח מהנושא המגדרי, אך החלו לעסוק בו בעקבות תמיכה נשית בתקשורת וברשתות החברתיות. בסופו של דבר נשים אכן הצביעו לקדימה יותר מאשר גברים. התמיכה בלבני על בסיס מגדרי תרמה לשינוי תפישתי בקרב פוליטיקאים וחוקרים באקדמיה, שעד אז נטו לחשוב כי אין הבדלים משמעותיים בין דפוסי ההצבעה של נשים לגברים.

חזן מציינת כי המחקר שלהן העלה כי "נשים נוטות להיות סוציאל־דמוקרטיות יותר מגברים, ויש להן גם תפישת עולם שוויונית ופמיניסטית יותר. יתר על כן, נשים מתרגמות את עמדותיהן החברתיות־כלכליות להצבעה יותר מאשר גברים". אולם התמונה המלאה מורכבת יותר: "בנושאים המדיניים, כמו מאבק בטרור, נשים נוטות להיות נציות יותר מגברים, בעוד שבכל הקשור ליישוב הסכסוך הן יוניות יותר. בנוסף, במרכז הארץ הפער בין הנשים שנוטות להצביע לשמאל לגברים שנוטים לימין הוא גדול יחסית, אבל ככל שעוברים לפריפריה, הפער מצטמצם. ביישובים מסוימים במעמד נמוך, הוא אפילו מתהפך". חזן אומרת כי ייתכן שחלק מההסבר למגמות הללו נעוץ דווקא בתזוזה ימינה בהצבעה של גברים. "בגלל הראשוניות של הטיפול בנושא, הספר יכול להיות בסיס למחקרי המשך רבים", היא מבהירה.

הנטייה להצביע למפלגות שמאל מאפיינת נשים בצפון אמריקה ובאירופה מאז סוף שנות ה־60. החוקרות מסבירות כי עד לאותה תקופה, נשים נטו דווקא להצבעה שמרנית יותר מגברים. המגמות החברתיות והכלכליות שהשפיעו על כך כללו את פעילותן של תנועות מחאה חברתית ותנועות פמיניסטיות, כניסתן של נשים לשוק העבודה, לעתים במשרות במעמד נמוך יחסית, היחלשות הדת והגידול במספרן של נשים גרושות ורווקות. בתנאים האלה נשים נהפכו פגיעות יותר מבחינה כלכלית, נוצר בידול בצרכים שלהן לעומת גברים, ובמקביל התחזקה עצמאותן הפוליטית. חזן מציינת כי במקרים מסוימים הפער המגדרי מכריע את הבחירות, כמו בניצחונו של נשיא ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה. "בארץ, הפער המגדרי פחות מובהק. נראה שהתהליך לא הושלם וייתכן שהוא אינו לינארי. ישנם גורמים מאטים כמו המקום של הדת בחברה הישראלית והסכסוך עם הפלסטינים", היא אומרת.

הספר מתאר את מיעוט הנשים במקומות ריאליים ברשימות לכנסת. לדברי הכותבות, ניסיונות להתמודד עם הנושא באמצעות חקיקה נכשלו, לצד קיומן של מפלגות דתיות וערביות שאינן משלבות נשים ברשימתן מסיבות דתיות. חזן מוספיה כי "יש הבדל אדיר בין הייצוג המספרי, הוא לוקה בחסר אך נמצא במגמת עלייה, לבין הייצוג המהותי. אפילו כאשר ישנן נשים בפוליטיקה המקומית, הן לא תמיד מביאות עמן את הפרספקטיבה הרחבה יותר, הפמיניסטית".

 

 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות