"הישראלים יושבים על חומר נפץ, כל שבט רוצה שהמדינה תתנהל רק בדרך שלו"

החילונים שחוששים מהדתה, הימנים שחושדים באליטות, השמאלנים שבוכים שגנבו להם את המדינה, וכמובן החרדים, הערבים והאתיופים שחווים את האלימות הממוסדת הקשה ביותר. בחברה הישראלית, כמעט כולם משוכנעים שההם שם למעלה פשוט לא סופרים אותם

נעם בוקסבאום
נעם בוקסבאום
מושתקים 224 האדר
נעם בוקסבאום
נעם בוקסבאום

מדוע בישראל, מדינה קטנה במספר התושבים ובשטח, ישנם אזרחים רבים שחשים כי הקול שלהם אינו נשמע – בין אם זהו הקול בבחירות, שאינו משפיע על הכיוון שאליו המדינה צועדת, או הקול הציבורי שאינו נמצא על סדר היום הפוליטי והתקשורתי?

החברה הישראלית מגוונת מאוד, ומאז ומעולם היתה מבוססת על הגירה מסיבית של קבוצות שנפגשו עם התושבים הוותיקים יותר, באופן שגרר עימותים שלא נפתרו עד היום – לא רק בשל המחלוקות הלאומיות בין יהודים לערבים, אלא גם בגלל פערים בתוך החברה היהודית. לכאורה, השיטה הדמוקרטית היתה אמורה לתת ביטוי הוגן לקולות השונים, ולאזן ביניהם באופן שישרת את העמדות והאינטרסים של מרבית הציבור. ואולם סקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה מגלים כי המצב הפוך: ישנו רוב עצום שסבור כי אין לו השפעה על מדיניות הממשלה, ותחושות אלה רווחות אפילו בקרב מי שהצביע למפלגות החברות בקואליציה ושותפות בשלטון. כמובן שבקרב קבוצות מיעוט, שסובלות מאפליה ועוני, תחושות הניתוק עשויות להיות חמורות במיוחד. האם ההסברים לכך נעוצים בתפקוד לקוי של הפוליטיקאים הנבחרים? האם הבעיה היא אי־השוויון הכלכלי שמוביל לכך שכל קבוצת אינטרס דואגת רק לחבריה? ואולי ההסברים נובעים מהגדרות הזהות בקרב חברי הקבוצות השונות, שהן אלה הגורמות לערעור של הלכידות החברתית ושל המערכת הדמוקרטית כולה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker