רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הצד האפל של החוצפה הישראלית

לכתבה
אילן אסייג

למה התכונה שאנחנו כל כך אוהבים לנפנף בה היא גם זו שמחריבה את מערכת החינוך, מדרדרת את הישגי התלמידים ומאיימת על עתיד הכלכלה

תגובות

מאי. בית ספר תיכון במרכז הארץ. שיעור מתמטיקה של כיתה י"א. המביט מן הצד לא יכול להימנע מלחשוב על תיאוריית תנועת החלקיקים של החומר. בעוד המורה עומד ליד הלוח ומנסה להתקדם בחומר ולהסביר לתלמידיו טריגונומטריה במרחב, התלמידים עצמם לא חדלים לנוע. הם קמים, יוצאים מהכיתה, חוזרים, זזים לכאן ולכאן, מציצים בתיק, בטלפון, מחליפים מבטים ומשפטים. נדמה שהכיתה כולה אפופה בזמזום מתמיד של דיבורים וצעדים. שירה, תלמידת הכיתה, מספרת כי כך נראים רוב השיעורים. היא דווקא אוהבת את המורה ואומרת שהוא מסביר את החומר מצוין, אבל אין לה ממש סבלנות לשבת לאורך כל השיעור וכן, התנועה המתמדת של חבריה לכיתה מפריעה לה, אבל לדבריה דווקא בשיעור הזה רמת הקשב של התלמידים היתה גבוהה יחסית.

בסוף אוגוסט נדרש בנק ישראל שוב לסוגיית הפריון. כבר שנים שישראל מפגרת מאחור במדד זה. העובד הישראלי עובד שעות רבות יותר מעמיתיו במדינות המפותחות אבל הפריון במשק נמוך וישראל פותחת פער שלילי בינה לבין מדינות ה־OECD האחרות. בבנק ישראל הפעם לא הלכו סחור סחור – הם ניגשו ישר לסוגיית ההון האנושי. הנתונים כבר נהפכו שגורים: מבחני פיז"ה מוכיחים פעם אחר פעם את הפיגור של תלמידי מדינת ישראל אחרי תלמידי מדינות ה־OECD.

הפיגור לא נעצר בבתי הספר, ישראל אולי מובילה בשיעור האזרחים בעלי ההשכלה הגבוהה, אבל סקר PIAAC, הבוחן מיומנויות עובדים, מציג פעם אחר פעם תמונה לא מרשימה של העובד הישראלי – מיומנויות היסוד הקוגניטיביות כמו קריאה, יכולת כמותית, ופתרון בעיות בסביבה מתוקשבת – נמוכות מהממוצע ב־OECD. "הפיגור במיומנויות היסוד של העובדים בישראל קיים במרבית קבוצות הגיל וקבוצות ההשכלה, ממצא המצביע על כך שהבעיה נעוצה בשלבים של החינוך הבסיסי", כותבים כלכלני בנק ישראל.

בעיה זו נשקפת גם מדו"ח על מצב התעסוקה בישראל שפרסם משרד העבודה והרווחה בסוף יולי. שיעור הישראלים בני 25־64 שהם בעלי תואר אקדמי הוא 37%, במקום הרביעי בין המדינות המפותחות. ואולם, על הנתון החיובי הזה מאפילות התוצאות של ישראל בסקר מיומנויות המבוגרים של ה־OECD, שהן נמוכות מהממוצע בכל המיומנויות שנבדקו: מתמטיקה, קריאה וכישורי מחשב. אפילו החזקים בישראל מגיעים בקושי לממוצע.

חלק הארי בתקציב המדינה בישראל מוקצה לחינוך. בשנים 2010־2015 הופסקה מגמת הקיצוץ בתקציב והופנו משאבים למערכת החינוך, אבל ההשקעה לא נשאה את הפירות המצופים ותלמידי מדינת ישראל נותרו מאחור. מחקר שפרסם ד"ר נעם גרובר במכון שורש בסוף 2016 בחן את הסיבות לכך שתוצאות תלמידי ישראל במבחני פיז"ה מציבות אותם בתחתית הישגי התלמידים במדינות ה־OECD (ליתר דיוק, במקום השלישי מהסוף). המחקר זכה עם פרסומו להתעניינות כיוון שהציע ניתוח מקיף של הבעיה, אבל דווקא פרק חשוב מאוד בו לא עורר את תשומת הלב שלה היה ראוי – זה שעוסק בקשר בין המשמעת של התלמידים הישראלים, לבין איכות הלמידה שלהם והציון שהם מקבלים במבחני פיז"ה.

למחקרו של גרובר מסקנה נוספת, מרחיקת לכת ומטרידה עוד יותר. עולה ממנו כי ישנו מאפיין יסודי של החברה הישראלית, של האופי הלאומי, ומתוך כך גם של מערכת החינוך שלנו, שמקזז לתלמידי ישראל לא פחות מ־25 נקודות במבחן ההישגים ההשוואתי – 25 נקודות שיכלו להציב את תלמידי ישראל במקום התשיעי או השישי בין מדינות ה־OECD – עוד לפני שפתחו את מחברות הבחינה. מהי אותה תכונה שגורמת נזק אדיר כל כך לילדי ישראל ודרך זה גם לכלכלת המדינה? בדיוק אותה תכונה שדורות של ישראלים התגאו בה, זו שמיתגנו ושיווקנו לעולם כסוד ההצלחה הישראלית.

למה מה קרה

אנחנו אוהבים להלל את ה"חוצפה הישראלית". אותה תכונה בסיסית כל כך באופי הקולקטיבי שלנו, שבזכותה אנחנו לא סרים למרות, לא מקבלים הנחיות, לא פותחים ספר הוראות, אך גם "חושבים מחוץ לקופסה", יצירתיים ופורצים גבולות. החוצפה הישראלית משולבת בדי.אן.איי הישראלי, והיא זו שהפכה אותנו ל"אומת הסטארטאפ". אבל כל התכונות האלה שאנחנו נהנים להתקשט בהן ולשווק אותן כמנוע הצלחה, מאפיינות גם את התלמיד הישראלי והופכות את האתגר של המורה הישראלי למורכב הרבה יותר.

גם בלי מבחנים ומדדים בינלאומיים, ספק אם האדם הסביר יגדיר את התלמיד הישראלי כ"ממושמע". אבל אם תשאלו את התלמידים, הם יעידו שהם ממושמעים מאוד. מאחר שנמצא קשר בין הישגים למשמעת, נשאלים התלמידים במבחני פיז"ה גם על כך, ומהתשובות עולה כי שיעור גבוה מאוד של תלמידים ישראלים הגיבו "אף פעם או כמעט אף פעם" להיגד "התלמידים אינם מקשיבים לדברי המורה". גם התוצאות לגבי ההיגדים "יש רעש ובלגן" ו"המורה צריכה לחכות הרבה זמן שהתלמידים יירגעו" דומות מאוד. אם להסתמך על האופן שבו תלמידי ישראל מתארים זאת, שיעורי המתמטיקה בבתי הספר שלנו מתנהלים בסדר מופתי ובשקט, ובולטים בכך ביחס למדינות אחרות בעולם.

ממחקרו של ד"ר גרובר עולה כי המציאות שונה מאוד. על פי המדדים האובייקטיביים, תלמידי ישראל נמצאים במקום השלישי מהסוף מבין מדינות ה־OECD בנושא המשמעת. הבעיה היא תרבותית, אומר גרובר: "אנחנו פשוט לא יודעים מה זה משמעת".

גרובר אמנם מבהיר גם כי למשמעת נוקשה מדי יש השלכות שליליות, שכן היא עלולה להוביל לקונפורמיות יתר ולדיכוי היצירתיות, אך לא ניתן להתעלם מכך שלקשב ומשמעת השפעה על היכולת של התלמיד להתרכז לאורך זמן, ועל יכולתו לשמור על שקט ולאפשר אווירת לימוד וריכוז עבור חבריו לכיתה. זאת, מבלי לדבר על הקשר בין משמעת עצמית לחריצות ושקדנות, שהן ללא ספק תכונות שתורמות לשיפור ביכולותיו של התלמיד. שלא במפתיע, עולה מהמחקר כי בראש טבלת הציונים התברגו תלמידים ממדינות שבהן רמת המשמעת גבוהה: יפן, הונג קונג, דרום קוריאה, טייוואן וסינגפור. עם זאת, גם מדינות בעלות רמת משמעת נמוכה יותר, אך גם כיתות לימוד קטנות יותר, השיגו תוצאות טובות יותר מאלה של ישראל: שווייץ, הולנד, פינלנד, קנדה ואסטוניה.

ישראל בולטת לרעה בכך שבבתי הספר שלה מספר התלמידים בכיתה אינו מותאם לרמת המשמעת, ומתברר שיש לזה מחיר. גרובר מצא כי השילוב בין רמת המשמעת הנמוכה לבין כיתות צפופות מוביל לתוצאה הרסנית מבחינת איכות הלמידה. פרופ' דן בן דוד, נשיא מוסד שורש וכלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, סבור שהבעיה מהותית: "המחקר נותן הסבר חלקי אבל די חשוב להישגים הנמוכים בארץ – היכן שהכיתות עמוסות יותר והתלמידים מגיעים פחות, ההישגים נמוכים יותר", הוא אומר, ומוסיף כי יש לכך השלכות מרחיקות לכת: "ילדים עם הישגים נמוכים נהפכים למבוגרים עם פחות כישורים לעבוד בעסק מודרני".

בן דוד מצביע על האבסורד במערכת החינוך הישראלית. "אין משמעת במערכת. הכיתות גדולות, אבל אם מסתכלים על מספר התלמידים על כל מורה בהשוואה ל־OECD, דווקא לא חסרים מורים בישראל – אנחנו משלמים למורים והכיתות עמוסות ולכן התוצאות פחותות".

בשיחות שערך מגזין TheMarker עם מורים עלה שוב ושוב נושא הקושי הגדול שלהם להשליט משמעת בכיתה. מדבריהם עולה כי הכלים שיש למורים כדי להתמודד עם בעיות המשמעת של התלמידים אינם רבים, ושהתערבות ההורים וחוסר הגיבוי שהמורים מקבלים מהמערכת מפחיתה את יכולתם. "הבעיה היא גם במשולש הורים־מורים־תלמידים" אומר ע', מורה למתמטיקה בתיכון בדרום הארץ. "פעם מורים קיבלו גב מהורים. אני זוכר שאבא שלי קודם כל תמך במוריי, ורק אחר כך הקשיב לי. כיום התלמיד יודע שאבא או אמא יגיעו לפתור את הבעיה, ולכן הוא מרשה לעצמו הרבה יותר".

למה מה יש

פרופ' פני אור, לשעבר ראש התוכנית להוראת שפות לתואר שני במכללת אורנים וכיום מרצה במכללה, עוסקת כבר שנים בנושא הוראה אפקטיבית של לימודי אנגלית. "לא עשיתי על כך מחקר אקדמי, אבל אני שומעת ממורים בישראל ללא הרף שמחצית השיעור שלהם מתבזבז על ענייני משמעת", היא אומרת. "כמות החומר שנלמד קשורה למידת הזמן שמשקיעים בלמידה. אם לומדים מעט, ההישגים יורדים". לדברי אור, המחזיקה בתואר "קצינת מסדר האימפריה הבריטית" שאותו קיבלה מהמלכה אליזבת על תרומתה ללימודי השפה האנגלית בעולם, בעיות משמעת קיימות גם במקומות אחרים בעולם, אבל בישראל המצב קיצוני יותר. עם זאת, היא מדגישה, התרשמותה זו אינה מבוססת על נתונים, אלא על חוויותיה בלבד. "יש מקומות שבאופן מובהק כמעט שאין בעיות משמעת – רוסיה לדוגמה. כאשר מורים רוסים מגיעים לישראל ללמד אנגלית, הם מופתעים מאוד מרמת המשמעת כאן", היא אומרת.

נושא השימוש הנכון בזמן השיעור אינו דבר של מה בכך. אור מזכירה מחקר שהראה כי איכות הלמידה אינה קשורה למשך הזמן הכולל של השיעור, אלא היא פונקציה של זמן הלמידה היעיל (Academic Learning Time, או ATL), המוקדש ללמידה בפועל. "יש לנו זמן מוגבל בשיעורים – איך אנחנו מבטיחים שהזמן שיש לנו ינוצל על הצד הטוב ביותר, כדי להביא לתוצאות לימודיות אמתיות?", היא שואלת. "אי אפשר לעשות את זה אם כל הזמן צריך לריב עם התלמידים – זאת בדיוק הבעיה".

"יש פה שילוב של גורמים שקשורים זה בזה: התרבות הישראלית, חוסר כבוד למורים, אופן הלימוד שמנכר את הילדים, ושינון חומר במקום יצירת מיומנויות, שהוא לדעתי הבעיה הפדגוגית הגדולה ביותר של מערכת החינוך", אומרת נוגה דגן־בוזגלו, מנכ"לית מרכז אדוה, המתמחה בחינוך ובשוק העבודה. "כל מי שיש לו ילדים במערכת החינוך מודע לבעיה הזאת – הדגש הוא על החומר הלימודי, ולא על רכישת מיומנויות למידה. לומדים המון שעות, המון מקצועות, המון חומר שצריך לשנן – במקום ללמוד איך למיין, לסנן ולענות נכון על שאלות. זאת בעיני החולשה הגדולה של מערכת החינוך".

דגן־בוזגלו קושרת בין בעיית המשמעת לדרך הלימוד בכיתות: "בעיית המשמעת נובעת גם מצורת הלמידה שקפאה על שמריה ולא השתנתה, להוציא החלפת הגיר בטוש מחיק".

האם רמת המשמעת של התלמידים הישראלים תלויה בשיטות ההוראה ובכך שמשעמם להם בכיתה, או שבגלל רמת המשמעת קשה לייצר למידה מעניינת יותר? איפה הביצה והיכן התרנגולת? אור אומרת שקשה לדעת. "השיטה היחידה שבה הצלחתי ללמד, כאשר עוד לימדתי כיתות של תלמידים, היתה לעשות את השיעורים מעניינים באמת. יש מורים בעלי כריזמה שיכולים לרתק גם אם נושא השיעור אינו מעניין. אני לא ביניהם. ברור שכאשר עושים שיעור מעניין זה עוזר לשמור על משמעת", היא אומרת. אבל הפתרון הזה אינו תמיד הדרך הנכונה ללמד. "חלק גדול מהעבודה שלי היא לייצר עם ועבור מורים פעילות שגם מעניינת ושגם לומדים באמצעותה. חלק מהמורים עושים דברים שהתלמידים 'אוהבים' – וזו לאו דווקא הדרך ללמד", אומרת אור. "יש, למשל, מורים בכיתות הנמוכות שבשיעורים שלהם התלמידים מציירים הרבה ויוצרים. לא לומדים מזה אנגלית, אבל זה מייצר שקט. גם זו בעיה שנובעת מהיעדר משמעת".

למה מה תעשו

דגן־בוזגלו מדגישה כי הממצאים קשורים גם לפערים בישראל. "אם מסתכלים על ההישגים בפיז"ה, הבעיה היא לא בשליש העליון. הבעיה בישראל שאנחנו מובילים בפערים בין השליש העליון שהוא ברמה הממוצעת של ה־OECD, לבין האשכול החלש. זה קשור לפערים – ככל שבית הספר נמצא באוכלוסייה חלשה יותר, וככל שהמורים בו חלשים יותר, כך רמת המיומנויות שהתלמידים רוכשים נמוכה יותר".

הפערים הסוציו־אקונומיים מתבטאים גם ביכולת הכלכלית להתמודד עם ההשפעה של הכיתות הגדולות על כושר הלמידה. מנתוני משרד החינוך העדכניים ל־2018 עולה כי כ־40% מתלמידי התיכון בישראל אובחנו כסובלים מלקות למידה, וזוכים להקלות שונות בבחינות הבגרות. לפי מומחים בתחום, 5%־15% בלבד מהאוכלוסייה בעולם סובלים מהפרעת למידה, וההנחה היא שמרבית המאובחנים בישראל אינם סובלים מהפרעות או לקויות כלשהן, אלא פשוט מתקשים בלימודים מסיבות אחרות.

בעוד הקושי משותף לכולם, היכולת לקבל אבחונים והקלות היא כבר תלוית משאבים. מנתוני משרד החינוך עולה כי תלמידים יהודים מאובחנים יותר כבעלי לקויות למידה מתלמידים ערבים. בנוסף, לפי המשרד, ככל שהרקע ממנו מגיעים התלמידים מבוסס יותר, כך מספר המאובחנים כבעלי הפרעת למידה הוא גבוה יותר. כך למשל, כמעט 60% מהתלמידים בשני העשירונים הסוציו־אקונומיים הגבוהים ביותר קיבלו אשתקד הקלות בבחינות הבגרות בגלל לקויות למידה. זה לא צריך להפתיע – עלות האבחונים גבוהה ויכולה להגיע גם לאלפי שקלים, ולכן רבים יותר התלמידים שמגיעים מרקע סוציו־אקונומי חזק יותר, שזוכים בהקלות. במשרד החינוך מדגישים כי ההקלות במבחנים אינן מסייעות לעבור את הבחינות.

אבל אולי הבעיה בכלל נעוצה בעובדה שאנחנו נוטים להיות סלחנים כלפי בעיות משמעת. "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ", נכתב בספר משלי, אך הפסוק הזה רחוק מלתאר את המצב כיום במערכת החינוך הישראלית – וגם ברבים מהבתים. אור מפנה את תשומת לב לכך שדרישה למשמעת היא אחריות של המורים כלפי התלמידים. "כאשר לימדתי בבית הספר 'הר וגיא' היה נוהג לעשות שיחות סיכום עם התלמידים בסוף י"ב", היא מספרת. "אחד הדברים שאמרו לנו התלמידים באופן קבוע היה 'למה לא הכרחתם אותנו? למה לא דרשתם מאיתנו ללמוד? למה נתתם לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא ידענו שאנחנו מייצרים לעצמנו בעיה. למה לא דרשתם מאיתנו?'". 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות