ה"פד", הפגישה הסודית והממציא המסתורי: הסיפור על השליטים האמיתיים של העולם

מה בין הקמת הפדרל ריזרב לטביעת הטיטניק, לפגישה סודית על אי סמוך לחופי ג'ורג'יה, למשברים הכלכליים שפרצו לפני מאה ולפני עשור, ולממציא המסתורי של הביטקוין, סאטושי נקמוטו? על פי תיאוריית קונספירציה מפותלת במיוחד, הכל חלק ממאמציהם של העשירים לבצר את שלטונם בכלכלת העולם, ומי שמאמין — מפחד

אחד הגורמים למהפכה האמריקאית היה שאיפת המושבות ביבשת החדשה להשתחרר מהמערכת הכלכלית של האימפריה הבריטית ומהבנק המרכזי האנגלי של הוד מלכותו, שהכפיף את כל השיקולים בדבר כלכלת העולם החדש לצורכי הכתר. אין פלא, אם כן, שלאורך המאה ה־19 היתה בארצות הברית העצמאית מחלוקת עמוקה בדבר הנחיצות והמשמעות של בנק מרכזי אמריקאי. לעומת מי שתמכו בהקמתו של מוסד פיננסי שינהל ויסדיר את המערכת בצורה מקצועית ולא פוליטית, המתנגדים פירשו זאת כפגיעה בחירות הפרט, וכרסום בעצמאות הכלכלית של כל אחד ואחד. בסופו של דבר, שני הבנקים המרכזיים הלאומיים שהוקמו במשך אותה מאה ספגו ביקורת קשה ונסגרו לאחר שרישיון העבודה שלהם פג.

בתחילת המאה ה־20 נוצרה הזדמנות חדשה להקמתו של בנק מרכזי בארצות הברית, אך כדי לעשות זאת נדרשה קנוניה רחבת היקף שבה היו מעורבים גורמים בעלי עוצמה רבה בכלכלת ארצות הברית. חלק מקנוניה זו נחשף ברבות השנים, והעובדות סביב הקמת הבנק התפרסמו, אבל סיפורי קונספירציה לעולם לא נעצרים בעובדות הידועות, אלא משתמשים בהן כבסיס לסיפור אחר. מהו מינון האמת במה שתקראו בהמשך? על כך הדעות חלוקות, ואתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

פאניקה ברחובות ניו יורק

ב־1902 הגיע אל חופי ארצות הברית פול ורבורג – בן למשפחת בנקאים יהודית מגרמניה שהיה נציג ושותף ראשי של משפחת רוטשילד. משפחתו עסקה בבנקאות כבר במאה ה־18 בוונציה, ומאוחר יותר היגרה לגרמניה, שם שגשגה ונהפכה לכוח כלכלי רב־עוצמה. מיד עם הגעתו לאמריקה השתלב ורבורג בצמרת הבנקאית והפיננסית של ארצות הברית, אך גם לא חסך ממנה את ביקורתו: במאמר שפרסם ב־1907, הוא יצא נגד חוסר היעילות של המערכת. טענתו היתה שהמערכת הבנקאית בארצות הברית דומה לזו הפרימיטיבית של ימי חמורבי בבבל, מאחר שזוהי מערכת מפולגת, מבוזרת, מוגבלת וחסרת נזילות המושפעת יותר מדי מפעילות ספקולטיבית ענפה. הפתרון לדעתו היה להקים בנק מרכזי על פי המודל הגרמני – מוסד שיהווה "בנק של בנקים" בכך שיקל על הנזילות שלהם, אך שיהיה גם בעל אוטונומיה מהחלטות ממשלתיות. את הרעיון הזה המשיך ורבורג לפתח במשך השנים, אך זה לא באמת עזר. כדי לתפוס את האוזן של השלטון ושל ההמונים היה צריך לקרות משהו יוצא דופן.

ואז הגיעה "הפאניקה של 1907" – משבר שהביא לקריסת המערכת הפיננסית בארצות הברית. ההצטברות של ההוצאות הגדולות לתיקון נזקי רעידת האדמה שהתרחשה בסן פרנסיסקו בשנה לפני כן, קריסות של חברות ביטוח, ומניפולציות פיננסיות שהיו קשורות לעניין, עוררו חשש מחוסר נזילות של הבנקים, והביאו אל הסניפים המוני מפקידים שדרשו לקבל את כספם. זה לא היה אפשרי שכן הבנקים, כפי שעושים בנקים, לא החזיקו את הסכומים בכספות אלא הלוו את כספי הפיקדונות ללקוחות אחרים. עד מהרה הגיעו בנקים רבים למצב של חדלות פירעון ופשיטת רגל, ולא יכלו להחזיר את הכסף ללקוחות. מי שכן היה לו כסף נזיל והבין את הסכנה ואף את ההזדמנות שבמשבר היה לא אחר מאשר ג'יי.פי מורגן – האדם היחיד שהיו לו מספיק מזומנים נזילים לחלץ את הבנקים. הוא הלווה להם את הכסף כדי שיחסלו חלק מהחובות, ונהפך להיות הנושה הגדול שלהם.

המשבר הוכיח את הנחיצות של בנק מרכזי, שיהווה מאגר של עודפים ורזרבות של מזומנים למקרה של משיכת פיקדונות המונית. אם היה בנק מרכזי בזמן המשבר, כך נטען, הבנקים לא היו צריכים לפנות אל מורגן שינזיל אותם, אלא היו פונים אל הבנק של הבנקים כדי שזה יזרים להם את הכסף שחסר להם ואותו יוכלו להחזיר ללקוחות. אין פלא, אם כן, שיש הטוענים כי המשבר היה תוצר של מהלך מתוכנן של מורגן ושותפיו, שנועד לשכנע את המתנגדים להסכים להקמת הבנק.

ב"פאניקה של 1907" צבאו המוני מפקידים על הבנקים בדרישה לקבל את כספם. זה לא היה אפשרי שכן הבנקים לא החזיקו את הסכומים בכספות. מי שהחזיק בדי כסף נזיל היה לא אחר מאשר ג'יי.פי מורגן, האדם היחיד שהיה לו מספיק מזומנים כדי לחלץ את הבנקים

ב"פאניקה של 1907" צבאו המוני מפקידים על הבנקים בדרישה לקבל את כספם. זה לא היה אפשרי שכן הבנקים לא החזיקו את הסכומים בכספות. מי שהחזיק בדי כסף נזיל היה לא אחר מאשר ג'יי.פי מורגן, האדם היחיד שהיה לו מספיק מזומנים כדי לחלץ את הבנקים
התקהלות בוול סטריט בעת משבר הבנקים ב–1907צילום: New York Public Library

מיד לאחר המשבר, הקימה ממשלת ארצות הברית ועדה לבחינת המערכת המוניטרית והעמידה בראשה את נלסון אולדריץ', פוליטיקאי ואיש עסקים שהיה בעצמו מקורב לקבוצת הבנקאים שתמכה בהקמת בנק. אחד מהתפקידים של הוועדה היה לבדוק את הפתרונות האפשריים למשברים מסוג זה. הרעיון שכמובן עלה הוא הקמת בנק מרכזי שיפעל כפי שפעל מורגן בפאניקה של 1907. בין היתר הם גם קיימו סיור לימודי באירופה כדי לראות מודלים של בנקים מרכזים והתרשמו מזה הגרמני – כפי שהציע ורבורג. כעת היה צורך להתגבר על ההתנגדות הציבורית למהלך זה.

הברווזים מג'קיל איילנד

כדי לקדם את העניין הזמין אולדריץ' בנובמבר 1910 קבוצה של בנקאים בכירים, ביניהם ורבורג, פרנק ונדרליפ (נציג משפחת רוקפלר) ובנג'מין סטרונג (נציגו של מורגן), לאי ג'קיל שנמצא מול חופי ג'ורג'יה כדי לדון בנושא הקמת הבנק. האי שימש אחוזת נופש של עשירי ארצות הברית ומעונה של אגודה שנקראה על שמו. אולם הפגישה הזו היתה סודית. לבאים נאמר להגיע בחשאיות אל תחנת הרכבת בניו יורק ולעלות לקרון לא מסומן. עוד נאמר להם להימנע מלהזדהות בשמם ולא לספר לאיש ולו קמצוץ ממה שאמור להיות בכינוס. למקרה שהגעתם לאי תתגלה, נאמר למוזמנים כי עליהם לומר שבאו לצוד ברווזים – תחביב מקובל של עשירי החוף המזרחי באותו מקום.

הדיונים ארכו כמה ימים, ובסופם נכתבה טיוטת החוק להקמת הבנק המרכזי. דבר קיומה של הוועידה עצמה נודע רק לאחר כ־30 שנה. מדוע היה צורך לשמור על סודיות הפגישה ולהסתיר את דבר קיומה ותוצאותיה? התשובה הקונספירטיבית, כפי שמופיעה בספר "היצור מג'ייקל איילנד" מאת הקונספירטור אדוארד גריפין, היא שמטרת הפגישה לא היתה רק הסדרת המערכת הפיננסית האמריקאית אלא יותר מכך – השתלטות עליה. כיצד? באופן פשוט ביותר: מה שמורגן עשה ב־1907 בהתנדבות, ייהפך למנגנון רב־עוצמה להשתלטות על עוד ועוד נכסים פיננסים ולשליטה כלכלית חסרת גבולות, על ידי קרטל של בנקים בראשותם של מורגן, רוטשילד, ורבורג ורוקפלר.

פול ורבורג. הוגה רעיון ה"פד" וסגן היו"ר הראשון צילום: AP

כדי לקנות את תמיכת ההמונים הוחלט לקרוא למנגנון שיוקם בנק "פדרלי", וכך להציגו כמעין זרוע של הממשל, מה שלא היה נכון כלל וכלל. כמו כן נקבע כי הקמת הבנק תוצג כרפורמה, ולא כבנייה מחודשת של הכלכלה תחת ידיים פרטיות של מעטים – כפי שאכן קרה ב־1911, אז הוגש הדו"ח של אולדריץ' מבלי לעדכן את הממשל בדבר קיומה של הפגישה הסודית. בהמשך, באורח פלא, החלו להופיע בעיתונים טורי דעה וכתבות רבות של בנקאים ועשירי ארצות הברית נגד הקמת בנק מרכזי, ומולם טורים של נציגי ממשל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית שתמכו בהקמתו. רק לאחר שנים התברר שגם זה היה מכוון: מורגן, ורבורג והאחרים הבינו שאם הדרישה להקמת הבנק תבוא מהצד של הבנקאים היא תידחה, אך אם הבנקאים יציגו עצמם כמתנגדים להקמת הבנק, ההמונים ישתכנעו שהדבר יהיה לרעתם ולכן יסכימו לכך. אולם גם זה לא הספיק. עדיין היו מתנגדים מסוימים ובעלי עוצמה שיכלו להשפיע ולמנוע את הקמת הבנק. כאן נכנסת לתמונה אפיזודה מסתורית אחרת, שמספרי הקונספירציות רואים בה חלק בלתי נפרד מהסיפור: טביעת הטיטניק.

טבח הטיטניק

ההמונים הריעו בעת שאוניית הפאר "טיטניק", שנבנתה עבוד חברת "ווויט סטאר ליין" ושנחשבה ל"אונייה שלא יכולה לטבוע", יצאה למסע הבכורה שלה מסאות'המפטון שבאנגליה לניו יורק, ב־10 באפריל 1912. כמה ימים לאחר מכן, כשכבר היתה קרובה לחוף המזרחי האמריקאי, התנגשה הטיטניק בקרחון עצום וטבעה עם מרבית נוסעיה. בין הטובעים היו שועי עולם ועשירים. מבין 1,516 הקורבנות, כמה חשובים לענייננו: התעשיין בנג'מין גוגנהיים ואיל הנדל"ן ג'ון אסטור – שניים מעשירי העולם של אז. אלה, כך גורסת הקונספירציה, התנגדו להקמת הבנק המרכזי האמריקאי ופעלו למנוע את יישומה של קנוניית מורגן־וורבורג. הטביעה עצמה, אם כך, לא התרחשה סתם, אלא היתה טבח מתוכנן שכל מטרתו היתה להשתיק את המתנגדים הראשיים להקמת הבנק.

איך כיצד זה ייתכן? כיצד אפשר היה לארגן את הטביעה באופן כל כך סודי ויעיל? ובכן, זה אפשרי אם נזכרים מי בעצם היה הבעלים של האונייה – מורגן עצמו, שהיה בעל מניות גדול של חברת "ווויט סטאר ליין". באופן לא מפתיע, מורגן, שהיה אמור להיות על הטיטניק, ביטל את הצטרפותו ברגע האחרון. הסיבה הרשמית לביטול היתה שפקיד מכס שהיה אמור לבדוק את הסחורות שביקש מורגן להביא לארצות הברית נאלץ לחזור ליבשת לפני שהספיק לעשות זאת, מה שחייב את מורגן להישאר באירופה עוד זמן מה. אך על פי תיאוריית הקשר, מורגן ידע, ארגן ותכנן את טביעת הטיטניק.

לכבול את כוחות הטבע

עם חיסולם של המתנגדים, פנו כעת המורגנים להקים את הבנק. בסוף דצמבר 1913, כשכולם כבר החלו את ההכנות לחגיגות השנה החדשה, הועלתה הצעת חוק מדוללת להקמת בנק פדרלי להצבעה בממשל האמריקאי ועברה ברוב קולות. עם השנים חוזק החוק והוכנסו בו שינויים שהעמיקו את אחיזתו של הבנק בכלכלה האמריקאית ובעולם כולו. לאחר הקמת הבנק מונה ורבורג לתפקיד סגן היו"ר הראשון. כשנה לאחר מכן הוקמה גם רשות המסים האמריקאית, במטרה להסדיר את גביית המסים. כעבור כשנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והיתה זו הקמת הבנק, כך אומרת הקונספירציה, שאפשרה לממן את המלחמה שסימנה יותר מכל את קריסתו של הסדר העולמי הישן והתחלת הצמיחה של הסדר החדש בראשות הכלכלה האמריקאית.

שניים מבין 1,516 הקורבנות של טביעת הטיטניק נמנו עם עשירי העולם של אז והתנגדו להקמת הבנק המרכזי האמריקאי. הטביעה, אם כך, היתה טבח מתוכנן שנועד להשתיקם, ומורגן, שהיה בעל מניות בחברה שהפעילה את הספינה ואמור היה להיות עליה, ביטל את הצטרפותו ברגע האחרון

הדמיה של טביעת הטיטניק צילום: AP

ברבות השנים נהפך הבנק המרכזי האמריקאי למעין סכר שעומד בפני התנודות של השוק, כך שאם בעבר העליות והירידות של הפעילות הכלכלית היו בלתי נשלטות והביאו לתקופות של בהלה פיננסית כמו ב־1907, לאינפלציה או תקופות של שפל, הרי שהבנק כבל את התנודות לסדרה של החלטות שמטרתן לקדם מדיניות. אולם כאן צצה הקנונייה: כמו כל שליטה של גורם אנושי על כוח טבע, גם שליטה על התנודות מעניקה עוצמה למחזיק בה: אם הבנק ירצה הוא יכול לשחרר את המשבר הבא, וברצותו יוכל להשיק תקופות של צמיחה. המחשבה שהבנק פועל לטובת היציבות של המשק, כפי שהחוק קובע, היא נאיבית, שהרי משברים או תקופות של צמיחה לא נוצרים סתם כך, אלא הם תוצאה של פעולת הבנק שמטרתה להגדיל את ההון והעוצמה של קבוצה קטנה של בנקאים.

חיזוק נוסף לקונספירציה אפשר למצוא בעובדה שעם הקמת הבנק הפדרלי, הודפסו דולרים שעליהם נכתב Federal Bank Note. שטרות אלה התחרו בתחילה בשוק עם שטרות של בנקים אחרים, אך החל מהמשבר של 1929, הדולר של הבנק הפדרלי נותר הדולר היחיד בשוק, וכיום כל השטרות בעצם שייכים לבנק – מה שמעניק לו כוח שחורג הרבה מעבר לגבולות ארצות הברית ועוצמה בינלאומית חסרת תקדים: הדולר הוא מטבע הרזרבה העולמי, ולכן החלטות הבנק בדבר הריבית או כמות הדולרים במחזור (על ידי קנייה ומכירה של אג"ח ממשלתי), אינן משפיעות רק על כלכלת ארצות הברית, אלא על כל כלכלות העולם. כך שכשהבנק מחליט לבצע הרחבה כמותית על ידי הורדת ריבית או קניית אג"ח בשוק החופשי הוא בעצם מפחית את הערך של כל דולר ודולר בעולם ומשנה את יחסי ההמרה עם מטבעות אחרים. לא בכדי עיני כל העולם מופנות אל הכרזות הריבית של יו"ר הבנק – הוא השליט הבלעדי של הכלכלה העולמית.

אין פלא, אם כן, שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ רואה בבנק גורם המתחרה בו על היכולת לנהל מדיניות כלכלית, ומאשים אותו בפעולות שנוגדות את המדיניות של המדינה – מה שמזין עוד יותר את ההאשמות הקונספירטיביות נגד הבנק ואת האשמתו בשירותם של גורמים נסתרים, "דיפ־סטייט" וסדר עולמי חדש. נטייה להאשים את הבנקים המרכזיים בחתרנות כיום היא חוצת גבולות, והדוגמה הקיצונית לכך היא הפיטורים של נגיד הבנק המרכזי הטורקי על ידי הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן בטענה שהוא פועל נגד האומה.

צילום: Amer Media

לפי הספר "היצור מג'קיל איילנד" מטרת הפגישה באי ג'קיל לא היתה רק הסדרת המערכת הפיננסית האמריקאית, אלא השתלטות עליה, ובאופן פשוט: מה שמורגן עשה ב–1907 בהתנדבות ייהפך למנגנון רב עוצמה להשתלטות על עוד ועוד נכסים פיננסים ולשליטה כלכלית חסרת גבולות

הקליברה של הליברה

אולם כאן לא נגמר הסיפור הקונספירטיבי. בינואר 2009, כמה חודשים לאחר פרוץ המשבר החמור של תחילת המאה הנוכחית (וצריך לזכור – משברים לא קורים בטעות, אלא הם תוצר של מדיניות ונגרמים על ידי הבנק המרכזי), בשעה שבנקים מרכזיים וממשלות בעולם המערבי הזרימו כספי ציבור רבים כדי "להציל" את הבנקים ואת המגזר הפיננסי, התפרסם ברשתות החברתיות המסמך הלבן של הביטקוין על ידי המחבר המסתורי – סאטושי נקמוטו. הביטקוין, כך נכתב, הוא מטבע מבוזר מבוסס על טכנולוגיית בלוקצ'יין, המבטיח את ההשתחררות של מערכת התשלומים העולמית מלפיתתם של הבנקים המרכזיים.

הביטקוין נהפך להצלחה מסחררת והצמיח לצידו מטבעות נוספים באותה מתכונת. ואולם, הממציא שלו לא התגלה לעולם. נקמוטו נעלם ואף אחד לא יודע מי הוא, מה שמותיר את הזירה לספקולציות וקונספירציות רבות. חלק מאותן קונספירציות הצביעו על הבנק הפדרלי עצמו כמייסד של הביטקוין, אולם לא היה ברור מדוע נקמוטו דאג להשמיץ את הבנק ולהציג את המטבע החדש כהשתחררות ממנו. ובכן, אם נזכרים במה שקרה 100 שנים קודם לכן, זה לא כל כך מוזר – הרי גם לפני הקמת הבנק, תומכי הבנק הציגו עמדה שהתנגדה להקמתו. כך, אומרת הקונספירציה, גם כעת: הדרך היחידה של הבנק להכניס את הביטקוין לתודעה הציבורית היא להציגו כחתרני, כזה שמזיק לבנק, בשעה שבפועל הבנק מעמיק את האחיזה בארנק של כולנו – כעת הבנק גם יכול לדעת את ההיסטוריה של כל מטבע ומטבע ואת זהותו של כל אחד שמחזיק בו.

הריבוי של מטבעות דיגיטליים היווה אתגר גדול להצלחת הביטקוין. אמנם התוכנית הצליחה לאין ערוך – הציבור בעולם כולו הבין את הצורך לעבור למטבע דיגיטלי והיה מוכן לקבל את הטכנולוגיה שעומדת בבסיסו. אולם התנודות וירידות השערים הרחיקו את ההמונים מהמטבע המבוזר. בבנק הבינו, אומרת הקונספירציה, שהבעיה נובעת מכך שהמטבע מבוזר מדי. למה הדבר דומה? גם כאן כדאי להיזכר במה שקרה לפני יותר מ־100 שנה: עם המאמר של ורבורג שהאשים את המערכת הבנקאית האמריקאית שהיא מבוזרת ופרימטיבית מדי, מה שהצריך את הקמת הבנק שירכז את כל המגזר הפיננסי – בנק אחד לשלוט בכולם, בנק אחד לכוון את כולם.

לכן, התשובה הנוכחית לביזור היתר של המטבעות הדיגיטליים היא מעבר למטבע דיגיטלי מרכזי שנשלט על ידי ועדה "מוניטרית", מטבע שיכול להגיע לכל אדם ואדם בעידן הכלכלה חסרת הגבולות, בעידן של שליטים לאומנים ובעידן של חשדנות גוברת והולכת כלפי הממסד. המייסד של המטבע החדש הוא מארק צוקרברג – הג'יי.פי המורגן של המאה ה־21, השליט האמיתי של העולם, ולמטבע קוראים ליברה. מטבע דיגיטלי חדש, בעל בית אחד שרואה הכל ויודע הכל. אך הסיפור הוא לא רק הליברה עצמה אלא גם "קליברה" – הארנק שמחזיק את הליברה. והארנק הדיגיטלי הזה הוא לא סתם ארנק מעור ברווז, אלא הוא הזהות הפיננסית והכלכלית של המחזיק בליברה. מה מהווה שליטה עולמית יותר מאשר שליטה בכסף וגם בארנק עצמו?

ייתכן שיום אחד הליברה והקליברה אמנם יחליפו את הדולר, אך הם לא יחליפו את השליטים האמיתיים שעומדים מאחורי הקלעים ומכוונים את התנודות הפיננסיות, שהקימו את הבנק הפדרלי האמריקאי: אלה, לא רק שהם לא מתים וגם לא מתחלפים, אלא שכמו בג'ייקל איילנד, הם אומרים שהם באים לצוד ברווזים, אבל יוצרים מפלצות שצדות אנשים. או לפחות ככה הסיפור הקונספירטיבי אומר.

הכותב הוא חוקר ומרצה לפילוסופיה של הכלכלה והעסקים ומנהל "רמה" - רשת מדעי הרוח והחברה הישראלית

תגובות