לסבסד את שולי: למה אף אחד לא מרוצה ממודל המימון של הקולנוע בישראל

בלי עזרה מהמדינה לא היתה פה תעשיית סרטים, אבל כשכסף ציבורי ואמנות מתערבבים, הצרות מתחילות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור לפותחת עדי עמנואל
צילום: עדי עמנואל/ז'אן בו
תום לוינסון
תום לוינסון
תום לוינסון
תום לוינסון

הספידו אותו. הכריזו שזה סופו. אמרו שבימים שאחרי המגפה, אף אדם שפוי בדעתו לא יחזור לשלם עשרות שקלים על כרטיס בשביל לשבת באולם עם עוד המוני צופים. אבל הקולנוע הישראלי חי וקיים, ונהנה הן מהערכת המבקרים, והן מאהדת הקהל. עדות חזקה לכך מספקים שני הישגים מרשימים של תעשיית הקולנוע המקומית בחודשים האחרונים: זכייתו של הסרט "הברך" של נדב לפיד בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן; וההצלחה המסחרית האדירה של הסרט "לשחרר את שולי", שמכר יותר ממיליון כרטיסים – רף שאף סרט ישראלי לא הגיע אליו מאז "אסקימו לימון", אי שם בשלהי שנות ה־70.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker