בין דימונה לפוקושימה: האם הגיע הזמן לתחנת כוח גרעינית בישראל?

הפקת חשמל בכורים גרעיניים אינה תהליך נטול סיכונים או בעיות, אבל היא יכולה להיות המפתח לגמילת העולם מההתמכרות לדלקי המאובנים המזהמים ■ אסון, ענק ככל שיהיה, לא יכול לקבוע את גורל הטכנולוגיה הזו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילום: Mainichi Simbun / Tomohiko Kano
תום לוינסון
תום לוינסון

רעידת האדמה שהתרחשה ב־11 במארס 2011 מול חופי צפון־מזרח האי הונשו שביפן, והצונאמי שבא בעקבותיה, גרמו למותם של יותר מ־15 אלף בני אדם ולנזק עצום לתשתיות במדינה. אולם התקרית הזכורה ביותר בעקבות אותה רעידה היא הפגיעה בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה.

רעש האדמה החזק שהתפרץ במעמקי הים, בעוצמה חריגה של 9.0, הניע גלי ענק שנשטפו לעבר חופי המדינה וגרמו לניתוק אספקת החשמל באזורים רבים, כולל בכור שהיה ממוקם בסמוך לחוף. אספקת חשמל רציפה היא קריטית עבור כור גרעיני, שכן יש צורך לצנן את הדלק הגרעיני המשומש בבריכות קירור. ללא חשמל, נוזלי הקירור אינם מקררים את הדלק והכור עלול להגיע לכדי התכה. כדי למנוע אפשרות כזו הותקנו בכור בפוקושימה גנרטורים שיספקו חשמל בשעת חירום, אולם המהנדסים היפנים הציבו אותם בנקודה הנמוכה ביותר, ממש מאחורי שובר הגלים, כך שברגע שהצונאמי עבר אותו – הגנרטורים הוצפו ויצאו מכלל פעולה. בעקבות זאת זינקה הטמפרטורה בכור, שנהפך לסיר לחץ עד שהגיע לנקודת השבירה שלו, והתפוצץ. הנזק היה עצום. הזיהום הרדיואקטיבי פגע במקורות המים והוביל לפינוי של כ־150 אלף בני אדם מבתיהם. כ־40 אלף אינם יכולים לחזור עד היום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker