וומן | פער היוממות |

משלמות את מחיר הפקקים

יוקר הדיור דוחף יותר ויותר משפחות אל מחוץ לגוש דן - אך דירה זולה פירושה זמן רב יותר על הכביש. מחקר חדש מראה שהנשים משלמות מחיר גבוה יותר על המעבר מאשר בני זוגן

סיון קלינגבייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילום: איור : עדי עמנואל

יערה מן, מנהלת תחום תעסוקה בשדולת הנשים, זוכרת היטב את ההרגשה של נסיעה בפקק והתחושה שלא תגיע בזמן לגן. במשך שנים, היא שימשה העוזרת הפרלמנטרית של זהבה גלאון – עבודה אינטנסיבית, לרוב בירושלים. פעמיים בשבוע, היה עליה לאסוף את בתה הבכורה מהגן בתל אביב, ועד היום, כשהיא נזכרת בדרך רצופת הפקקים מירושלים, הלחץ ניכר על פניה. "זה היה מזעזע", היא אומרת. "התחושה היומיומית היתה שאני הולכת לאחר לגן, שהילדה תישאר אחרונה, שלא נעים מהגננת כי כבר איחרתי בעבר, שלא לדבר על הזמן שזוחל ונעלם כשעומדים בפקקים".

מאז עברו חמש שנים. למן נולדה בת נוספת, והכבישים, שכבר אז היו עמוסים, נעשו פקוקים עוד יותר: זמן השהייה בפקק בין תל אביב לירושלים התארך באופן ניכר. במקביל, נרשם מעבר מסיבי של משפחות צעירות מתל אביב וגוש דן לערי המרכז, ובהן ראש העין, נתניה, פתח תקווה, יבנה ורחובות. המטרה: למצוא דירה במחיר בר־השגה, בעקבות עליית המחירים בגוש דן.

מן בת ה־37, תלמידת מחקר בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, שאלה את עצמה אם שני בני הזוג משלמים מחיר זהה על היציאה מגוש דן – והחליטה לחקור את הנושא, בהנחיית ד"ר רוית חננאל. "המוטיבציה היתה מתוך חוויית חיים אישית שלי כמי שגרה בתל אביב ועובדת שעות ארוכות, אבל יש לי גם חברות שהחליטו לצאת מהעיר", היא מספרת.

הפיתוי להתרחק מתל אביב היה שם תמיד, מודה מן. "האפשרות לגור בדירה גדולה יותר, או בדירה שכורה שאינה ישנה ומתפרקת, קורצת. אבל כשחשבתי איך המעבר ישפיע על היכולת שלי להמשיך לעסוק בכל מה שאני עושה כיום – החלטתי לוותר. גם אני וגם בן הזוג שלי לא מוכנים לסבול נסיעות ארוכות ופקוקות כל יום. הגעתי למסקנה שזה מחיר שאני לא מוכנה לשלם".

יערה מן: "נשים מוכנות 'לשלם' בשכר נמוך יותר עבור זמן נסיעה קצר יותר. הסיבה היא שבין אם הן עובדות ובין אם לא, הן עדיין האחראיות העיקריות בבית"צילום: עופר וקנין

עם זאת, רבים אחרים משלמים את המחיר הזה מדי יום. מחקר של חיים בלייך ממרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית, שפורסם באוקטובר 2018, העלה כי יותר מ־54% מהישראלים אינם עובדים ביישוב מגוריהם, ונאלצים לנסוע מדי יום לעבודה (נתוני למ"ס 2016). אלה הנוסעים לעיר אחרת כדי לעבוד נקראים "יוממים", ובאופן טבעי, בגלל העומס בכבישים, מצבם עולה לא פעם לדיון הציבורי.

היוממות אמורה לאפשר לאנשים להתגורר ביישוב שמתאים להם – באופי האוכלוסייה, באיכות החינוך וכמובן במחיר הדירות; אך מבלי שיצטרכו להתפשר על מקום העבודה. מחקרים מראים כי יש קשר בין זמני הנסיעה לעבודה מיישוב מסוים למחירי הנדל"ן בו – מחירי הדיור הנמוכים יותר "מפצים" על חוסר הנוחות שבמרחק ממקומות התעסוקה.

על "הקנס המגדרי" שנשים משלמות בשוק העבודה בגלל חלוקת התפקידים בבית דובר לא מעט – האחריות על הבית משמעותה פחות שעות בעבודה בתשלום ויותר שעות של עבודה שאינה מתוגמלת כספית. מן מציינת כי ידוע גם שנשים משלמות "קנס" על הגירה, וכי הן יוצאות נשכרות יותר ממגורים במרכזי ערים, בזכות הקרבה למקומות העבודה והיצע תעסוקה רחב יותר.

ב־2016 פרסם ה־OECD ניתוח של יוממות לפי מגדר, ממנו עולה כי בכל 26 מדינות הארגון יש "פער יוממות מגדרי" (gender commute time gap). הפער הנמוך ביותר נמצא באסטוניה – שם הזמן הנדרש לגברים כדי להגיע מהבית לעבודה גבוה בממוצע בדקה אחת בלבד מזה הנדרש לנשים – והפער הגבוה ביותר הוא ביפן, כ־29 דקות בממוצע. ישראל לא נכללה בבדיקה. פער היוממות המגדרי מסביר, על פי ה־OECD חלק מפערי השכר בין נשים לגברים.

36 ימי עבודה מבוזבזים בשנה

מהו מחיר הפקקים? בסקר עמדות הציבור שנערך בנובמבר 2019 בידי ipanel ומדגם עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא כי הרוב המוחלט של הציבור נוסע במכונית למקום העבודה וחזרה, ורק 6% מהמשיבים הולכים ברגל. הזמן הממוצע שהנוסעים מעבירים בנסיעה הלוך וחזור הוא שעה ועשר דקות. כ־30% דיווחו כי הם מבלים בנסיעה בין שעה לשעתיים. במכון הישראלי לדמוקרטיה חישבו ומצאו שמחירו של הפקק הוא 25 שעות עבודה או פנאי בחודש, שהם שלושה ימי עבודה בחודש ו־36 ימי עבודה בשנה – 13% מסך ימי העבודה במשק.

ואולם, מהמחקר של מן וחננאל עולה כי יש מי שמשלם מחיר כבד יותר. "גילינו ש־43% מהנשים החליפו מקום עבודה בשנה של מעבר הדירה או מיד אחריה, לעומת 20% בלבד מהגברים. כשבודקים את הנתונים לעומק, רואים שרוב הגברים החליפו עבודה 'במקרה' – אנחנו לא יודעים מה הסיבה, אבל העבודה החדשה לא קרובה יותר לביתם. אצל נשים היה קשר בין המעבר להחלפת העבודה – הן בחרו מקום עבודה קרוב יותר הביתה", היא אומרת.

מהמחקר עולה גם כי הסיכוי של נשים לספוג הפחתה בשכר בגלל המעבר הוא כמעט כפול מזה של גברים. "18% מהנשים אמרו ששכרן ירד, לעומת 9.5% מהגברים", מדווחת מן. המדגם של מן וחננאל היה מורכב מאנשים בשנות ה־30 לחייהם. "לפי הספרות, זה העשור שבו רואים התקדמות בתפקידים ועלייה בשכר, אבל פה, אצל הנשים, ראינו ירידה", מסבירה מן.

שיקולי מעבר לפריפריה

שכרן של הנשים ירד במקביל להפחתת שעות העבודה שלהן – כאשר 28% ממשתתפות המחקר צמצמו את שעות העבודה, לעומת 22% מהגברים. "כשבדקנו את הירידה במספר שעות העבודה, התברר שנשים, להבדיל מגברים, עשו זאת כדי לאזן בין הבית לעבודה. אצלן גם היה קשר מובהק בין הדברים – ככל שמקום העבודה היה מרוחק יותר, הסיכוי להפחתת שעות עלה. אצל גברים לא נמצא קשר כזה", מוסיפה מן.

החוקרות בחנו את הממצאים לעומת קבוצת ביקורת – מי שבחרו להישאר במחוז תל אביב. "אצל נשים בלבד, בקרב אלה שעברו ממחוז תל אביב למחוז מרכז נמצא מתאם חיובי בין זמן הנסיעה בבוקר לבין השכר שלהן. ככל שאישה נסעה יותר, השכר שלה עלה", אומרת מן. "ייתכן שגם גבר שמחפש עבודה יעדיף לעבוד קרוב לבית, אבל לפחות לפי ממצאי המחקר שלנו – הוא לא יהיה מוכן לקחת את העבודה הזאת אם השכר בה יהיה נמוך יותר מאשר במקום העבודה הרחוק".

לפי המחקר, המרחק שגברים נוסעים מדי בוקר גדול ב־50% מזה של הנשים. מן מסבירה שנשים, בניגוד לגברים, מבצעות "טרייד־אוף" בין שכר למרחק. "הן מוכנות 'לשלם' בשכר נמוך יותר עבור זמן נסיעה קצר יותר". הסיבה להבדלים, אומרת מן, היא חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית. "בין אם הנשים עובדות ובין אם לא, הן עדיין האחראיות העיקריות בבית", היא מסבירה.

מחיר המעבר לפריפריה

"מאמצע המאה הקודמת ועד שנות ה־90, נרשמה בעולם עלייה קבועה ומשמעותית בהשתתפות הנשים בשוק העבודה, ופערי השכר הצטמצמו. ואולם, לפני 20־30 שנה, התהליכים הללו החלו להאט ואפילו נבלמו כליל. סיבה משמעותית היא שנשים נכנסו לשוק העבודה, אבל גברים לא נכנסו הביתה. במקום לעבור ממודל של מפרנס אחד לשני מפרנסים, עברנו למודל של מפרנס וחצי. זה נכון לכל רמות ההשכלה, הגילים וקבוצות האוכלוסייה".

ואכן, מסקר שערכה שדולת הנשים בנושא איזון בית־עבודה ופורסם בדצמבר עולה כי הפער בין נשים לגברים בכל הנוגע להוצאת ילדים ממסגרות החינוך עדיין משמעותי מאוד. כ־51% מהנשים מוציאות את הילדים מדי יום, לעומת כ־4.5% בלבד מהגברים. כ־80% מהנשים ורק כ־14% מהגברים מוציאים את הילדים רוב ימי השבוע. כ־45.5% מהגברים שהשיבו לשאלון לא מוציאים את הילדים מהמסגרות אף פעם, לעומת כ־9.5% מהנשים.

שינוי במדיניות התכנונית

"המחקר מתייחס לכך שבעוד המשווקים מציגים את ראש העין וכפר יונה כחלק מאזור המרכז, הרי שבפועל, בגלל החרפת הפקקים, מחוז המרכז התרחק ממחוז תל אביב – וכיום אפשר לכנות אותו פריפריה", אומרת מן. "הדרך מראש העין לתל אביב יכולה להימשך גם שעה וחצי – אלא אם יוצאים מהבית ב־6:30 או ב־10:00, שעות הדורשות גמישות שלא מתאפשרת לרבים מההורים".

לפי מן, ההגירה של משפחות ממחוז תל אביב למחוז המרכז היא תוצאה של מדיניות ממשלתית. "מחקר של ד"ר רוית חננאל יחד עם שגית אזארי ויזל, שניתח את מגמות ההגירה הפנימית בישראל בשנים האחרונות, הראה כי בשנים 2008־2018 התגברה מאוד ההגירה החיובית למחוז המרכז ובמקביל אליה ההגירה השלילית ממחוז תל אביב. "המחקר גם מראה כי שתי המגמות המקבילות הללו מאפיינות במיוחד משפחות צעירות בנות המעמד הבינוני והבינוני־גבוה", היא מוסיפה.

מן מזכירה כי הסיבה להגירה הפנימית ממחוז תל אביב למחוז מרכז היא בראש ובראשונה העלייה התלולה במחירי הדירות, אך תרמה לה גם מדיניות הדיור שהובילה ממשלת ישראל. "זוהי מדיניות שמעודדת בצורה אגרסיבית בנייה חדשה למגורים בערי מחוז המרכז, בעוד שבתל אביב ובכל המחוז שלה אין כמעט בנייה חדשה למגורים".

שתי תוכניות ממשלתיות יצאו לדרך בשנים האחרונות במטרה להגדיל במהירות את היצע הבנייה למגורים. הראשונה היא "מחיר למשתכן", בה המדינה מאפשרת לאזרחים להשתתף בהגרלה לרכישת דירה במחיר מסובסד; ובנוסף, נחתמים בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות הסכמי גג, במטרה להסיר חסמים ביורוקרטיים ולהעניק סיוע במימון מקדים כדי לעודד בנייה למגורים.

לפי מן, אך עיקר הפיתוח הנעשה במסגרתן מרוכז ברשויות מקומיות במחוז המרכז, שזמן הנסיעה מהן ללב מטרופולין תל אביב נהפך לארוך יחסית. "57% מכלל יחידות הדיור המתוכננות במסגרת הסכמי הגג מיועדים למחוז המרכז, כמו גם כ־30% מהדירות שהוגרלו ב'מחיר למשתכן' – אף שכיום מתגוררים בו רק 24% מהאוכלוסייה. לעומת זאת, ללב המטרופולין עצמו – מחוז תל אביב – הוקצו רק 5.5% מהדירות בתוכנית, על אף שמתגוררים בו כיום כ־17% מתושבי ישראל", היא מצטטת מעבודת המחקר שלה.

לדבריה, הפתרון דורש שינוי במדיניות התכנונית. "ראשית, לא צריך להקים 'ערי שינה' שתושביהן צריכים לנסוע מדי יום לעבוד במקומות אחרים, ולצד השכונות החדשות יש להקים גם אזורי תעסוקה איכותית. בנוסף, יש לקדם פתרונות תחבורה ציבורית שיסייעו להתמודד עם העומס בכבישים. אם לא יהיה שינוי במדיניות, מגמות הבנייה הנוכחיות עלולות להשפיע לרעה ולהעמיק את אי השוויון בין נשים וגברים בשוק העבודה הישראלי, כמו גם את פערי השכר", היא אומרת.

פחות זמן על הכביש - פחות כסף בבנק:
1. העלייה במחירי הדיור היא הגורם המרכזי למעבר של משפחות ממחוז תל אביב למחוז המרכז 
2. בעקבות המעבר, כ–43% מהנשים החליפו מקום עבודה (בשנת המעבר ובשנה שאחריה), לעומת כ–20% בלבד מהגברים
3. הסיכוי של אישה להיפגע בשכר בעקבות המעבר גבוה כמעט פי שניים משל גבר.
18% מהנשים שעברו נפגעו בעקבות המעבר, לעומת כ–9.8% מהגברים
4. כ–28% מהנשים וכ–22% מהגברים הפחיתו את שעות העבודה שלהם בעקבות המעבר.
בקרב הנשים נמצא קשר מובהק בין הסיכוי להפחית את שעות העבודה לבין המרחק ממקום העבודה הקודם 
ושעות העבודה הקודמות. בקרב גברים לא נמצא הקשר הזה, אשר מצביע על שיקולים הקשורים לאיזון בית–עבודה
5. נשים, בניגוד לגברים, מוכנות "לשלם" בכסף על זמן נסיעה קצר יותר. רגרסיה שבדקה השפעות שונות על השכר מצאה שרק בקרב 
נשים שעברו ממחוז תל אביב למחוז המרכז מתקיים קשר חיובי בין מרחק לשכר - ככל שהן עובדות קרוב יותר לבית הן מרוויחות פחות כסף. 
המתאם הזה לא קיים בקרב גברים וגם לא בקרב נשים שלא עזבו את לב המטרופולין

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker