פסיקה חדשנית קובעת מתי נכסים פרטיים של בני זוג עשויים להפוך למשותפים

למי שייכות ארבע דירות שמקורן בכספי ירושה שקיבל רק אחד מבני הזוג? בית המשפט המחוזי הכריע כי אישה תהיה שותפה ל"נכסים חיצוניים" שבעלה המנוח הוריש רק לבנותיהן – למרות שהם רשומים על שמו

אפרת נוימן
אפרת נוימן
בית המשפט המחוזי בתל אביב
בית המשפט המחוזי בתל אביבצילום: עופר וקנין
אפרת נוימן
אפרת נוימן

פסיקה חדשנית בעלת השלכות רוחב שהתקבלה השבוע ברוב דעות בבית המשפט המחוזי קובעת כי עם השנים, גם נכסים פרטיים של בני זוג - שאינם דירת מגורים - עשויים להפוך למשותפים.

אישה שהיתה נשואה במשך 58 שנה, עד לפטירת הבעל ב-2018, ירשה מבעלה את דירת המגורים המשותפת וסכום כספי סמלי יחסית. בצוואתו הוא ציין כי את הנכסים שצבר בתקופת הנישואים, שמקורם בכספי ירושה של אביו, יקבלו רק חלק מחמשת ילדיהם. לבני הזוג לא היה הסכם ממון.

נדל"ן בת"אצילום: תומר אפלבאום

כאשר בני זוג מנהלים יחד אורח חיים תקין, במאמץ כלכלי משותף, ברירת המחדל – המכונה "חזקת השיתוף" - היא שכלל הנכסים והרכוש שהם צברו בחייהם המשותפים הם בבעלותם המשותפת. אבל כשמדובר בנכסים השייכים לאחד מבני הזוג שאותם קיבל בירושה או מתנה ואין הסכם ממון, העניין עשוי להסתבך. מחלוקת לגבי נכסים אלה יכולה להתעורר במסגרת ירושה (כמו במקרה הזה) או גירושים.

עיקר המחלוקת במקרה הזה נגע לנכסים שבן הזוג רכש בתקופת הנישואים מכספי אביו שכללו תמורה כספית ממכירת מגרש בעיר אחת, וקרקע בעיר אחרת במרכז הארץ שהניבה לבן הזוג ארבע דירות בבניין (עסקת קומבינציה). בית משפט שלום קבע כי לאישה אין חלק בנכסים אלה שהיו רשומים על שם בן הזוג, ומקורם במתנות וירושות שקיבל מאביו.

בערעור בבית המשפט המחוזי התהפכה ההחלטה בדעת רוב של השופטים נפתלי שילה ונועה גרוסמן. השופט שילה קבע כי כאשר מדובר בנישואים ראשונים שהתקיימו עשרות שנים ללא "מהמורות" מיוחדות, ובמצב בו שני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי - מי באמצעות עבודה מחוץ לבית ומי בעבודה במשק הבית ובטיפול בילדים - יש להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים חיצוניים. אלא אם כן, בן הזוג שהרכוש רשום על שמו גילה לבן זוגו באופן ברור שאין לו כל כוונה לשתפו בנכסים אלה וכי אינו יכול להסתמך עליהם לעת פרידה או פטירה.

לדברי שילה, "לא ניתן להשלים עם מצב שבו אישה שחיה עם בעלה 58 שנה ללא משברים מהותיים אף אם לא בכל השנים היה 'גן של שושנים', הביאה עמו חמישה ילדים, טיפלה וסייעה בכל מטלות הבית לרבות בדירות שהיו רשומות על שמו, תצא וידיה על ראשה".

הוא הוסיף כי יש הגיון בטענה של האישה שאם היא היתה יודעת שהיא לא תקבל מחצית מהרכוש של בעלה, היא לא הייתה מסכימה שתוענק במתנה דירות לכל בנותיה ואף לחלק מנכדיה - בזמן שהיא נותרת כמעט ללא רכוש.

לכן, הוא קבע, כי היות שבן הזוג לא הבהיר למערערת "ולו בבדל מסמך או באמצעות כל אינדיקציה אחרת", שהוא לא רואה בה שותפה לרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים כתוצאה ממתנות שקיבל מאביו ושנרשמו על שמו בלבד - יש לה חלק בהם.

פרופ' שחר ליפשיץצילום: ניר קידר

אישה היא שותפה לדרך

השופטת גרוסמן הסכימה עם העמדה של שילה, וכתבה כי הגיעה השעה לרענן את הגישה בנוגע לנכסים שהמקור שלהם הובא אל הקשר או ניתן לבן הזוג במהלכו.

"בשלה השעה להרחיב את משמעות הביטוי 'חיי שיתוף' ואף 'איזון משאבים', ולהחילם גם על נכסים שמקורם הראשוני היה אולי חיצוני אך עברו תהליך של עיבוד, שינוי והתפתחות, תוך כדי קשר הנישואין. שכן, קשר זה הוא שאיפשר את התשתית לעשיית השימוש המיטבי ולפיתוח הנכסים הראשוניים. כשם שהזוג הצעיר התפתח מאז נישואיהם בשנות ה-60, לא קפא על שמריו אלא הקים יחדיו משפחה בת חמישה ענפים, כך גם הנכסים שהובאו אל תוך הקשר לא נותרו כשהיו, קפואים בזמן. לטעמי, התפתחותם ופירותיהם ראויים להיחשב תולדה של מאמץ זוגי משותף. אם המנוח שתל באדמה גלעין שקיבל מאביו וזה הצמיח עץ עבות, גם האישה זכאית ליהנות מצילו ומפירותיו, והנמשל ברור".

לדבריה, "אם לא נאמר כן, נכבול משפחות מודרניות לחלוקה כלכלית מיושנת שאינה תואמת חיי שיתוף מלאים". זאת, במיוחד במקרה מובהק של בני זוג שהיו נשואים תקופה ארוכה וגידלו ילדים.

בית משפט השלום התייחס למעורבות של האישה בתהליכי הפיכת הקרקע לארבע דירות כפעולות של "שליח". על כך כתבה השופטת גרוסמן כי דעתה שונה. "האישה אינה בחזקת טבחית, מנקה או שליחה של בעלה. היא שותפה לדרך חייו ועזר כנגדו. ככזו, היא זכאית לחלקה בנכסים שנוצרו בתקופת הקשר הזוגי, גם אם מקורם היה מלכתחילה חיצוני. במיוחד כאשר מעורבותה בקידום הדירות היתה מהותית. כזו שלא ניתן לבטלה, לקטנה ולגמדה לכדי פעולה של 'שליח' גרידא".

כמו שילה, גם היא ציינה כי אם לא יהיו לאישה זכויות בנכסים שיצרו בני הזוג בתקופת הנישואין – גם אם הם תולדה ותחלוף חפצי של נכסים שהתקבלו מאביו – היא תצא בגילה המתקדם מקשר נישואין ארוך שנים כמעט בלא כלום. "אני סבורה כי זוהי פגיעה מהותית בעיקרון השוויון ובזכויות יסוד".

השופטת עינת רביד היתה בדעת מיעוט. לגישתה, במקרה שבו מדובר בדירת מגורים או בנכסים חיצוניים שנוהלו ביחד כמו "עסק משפחתי" אז אין ספק כי צריך לאמץ את עיקרון השיתוף. אבל כשמדובר בנכס אחר שהתקבל במתנה והוחזק בהפרדה גמורה כל חיי בני הזוג, אין כל אינדיקציה בפסיקה לקביעת שיתוף כזה.

עו"ד לורי גייזלרצילום: סם יצחקוב

בעוד לפי עמדתו של השופט שילה נקודת המוצא היא כי קיים שיתוף אלא אם בן הזוג שהנכסים החיצוניים רשומים על שמו מבהיר באופן מפורש אחרת - המסקנה של השופטת רביד שונה. לגישתה, נקודת המוצא היא שאין שיתוף בנכסים חיצוניים ולכן הנטל הוא על האישה להראות שהכוונה של בעלה היתה לשתף אותה בנכסים החיצוניים.

היא לא קיבלה את הטענה כי ההסכמה של האישה לכך שבעלה ייתן בחייו מתנות לילדים והנכדים מעידה על הסתמכות שלה כי מחצית הרכוש שתישאר לה. "המנוח חילק מרכושו לילדיו ונכדיו בחייו ללא כל הפרעה מהמערערת, משום שהמערערת ידעה שזכותו לעשות ברכושו כבשלו ולא יכלה לערער על כך", כתבה.

הלקח – הסכם ממון

פסק הדין קבע בנוסף כי חזקת השיתוף במקרה הזה חלה גם על חשבונות בנק ותכולת הכספת של בן הזוג, שאותם הוריש לחלק מבנותיו. המערערת יוצגה על ידי עו"ד לורי גייזלר, שמסרה כי פסק הדין נותן מקום גם לבני זוג שלא הביאו נכסים ולתרומה שלהם וההשקעה בחיי הנישואים ובהשבחת הנכסים. "בזכות פסק הדין, מאישה פושטת יד המסתמכת על השולחן של בנותיה, היא מקבלת מיליונים ויכולה להמשיך את חייה בכבוד הראוי".

פרופ' שחר ליפשיץ מאוניברסיטת בר אילן, שדברים מספרו "השיתוף הזוגי" מצוטטים בפסק הדין הן על ידי דעת הרוב והן על ידי דעת המיעוט, אומר כי מדובר במקרה מורכב וייחודי. לדבריו, בתי המשפט אימצו בעבר גישה שאותה הוא מכנה בספרו "הגישה הקישורית-משפחתית", שלפיה נישואים ראשוניים ממושכים המלווים ביחסים תקינים הופכים במובן מסוים את בני הזוג "לבשר אחד", ולכן כלל הנכסים נהפכים למשותפים. ואולם עד כה גישה זו אומצה רק לגבי דירת המגורים, ובמקרים נדירים גם לגבי עסק ששני הצדדים עבדו בו - ופה הפסיקה הלכה יותר רחוק עם חידוש משפטי ואימצה זאת גם לגבי דירות שלא שימשו למגורי הזוג.

ליפשיץ סבור כי יש הגיון בגישת הרוב בשל השילוב של שנות נישואים ארוכות מלוות ביחסים תקינים, הסתמכות האישה על הרכוש המשפחתי הכללי (בשלו הסכימה להעביר לבנות עוד בחייה מתנות מרכוש בני הזוג) והמעורבות שלה בפיתוח הנכסים. "הלקח הברור העולה מפסק הדין הינו שבעל רכוש פרטי שנישא ורוצה להבטיח שהרכוש הפרטי יישאר פרטי, חייב להבהיר זאת לבן זוגו מבעוד מועד ובדרך פורמאלית, רצוי בהסכם ממון, שאחרת ייהפך הרכוש הפרטי למשותף".

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"

אירוע של חברת איירון סורס. חברות שואפות למתג את עצמן כצעירות ואטרקטיביות

"אנשים חושבים לעצמם - איזה משכורות, איזה טירוף. בפועל זה רחוק מאוד מהמצב"