צעד נוסף בדרך מאתיקה למשפט

פסק הדין בפרשת שבס הוא באמת ציון דרך. אך מרוב פירושים קשה לראות את הדרך. ברור שהוא קובע כלל חדש. אך מהו? אפשר וראוי להציגו בלשון שווה לכל נפש.

מעשים של שחיתות שלטונית נחלקים לשני סוגים. הראשון כולל שחיתות קשה: בעיקר, קבלת שוחד וגניבה מקופת הציבור. אלה עבירות חמורות, אך לא הן מסכנות את החברה בישראל. הציבור מוקיע עבירות כאלה ללא סייג; המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מתייחסים אליהן בחומרה רבה; ומי שהורשע בהן צפוי למאסר, נידוי חברתי וסיום הקריירה הציבורית. לכן, ככל הנראה, עבירות כאלה אינן נפוצות בישראל יותר מאשר במדינות מסוימות הנחשבות מתוקנות, גם באירופה.

הסוג השני כולל בעיקר מעשים של פרוטקציה שלטונית. איש ציבור עושה שימוש במשרתו כדי להעניק טובת הנאה למקורב. למשל, רשיון בנייה או היתר ליבוא עובדים זרים, מענק כספי להקמת מפעל, הקצאת או הפשרת מקרקעין, העדפה במכרז. לכאורה זה מעשה תמים. כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. ראשית, משום שאינך עושה טובה על חשבונך, אלא על חשבון הציבור. לא לצורך זה קיבלת את המשרה. שנית, לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.

בספר החוקים יש עבירה שנועדה למלחמה בשחיתות הרכה: הפרת אמונים; ואולם, במשך שנים התקשה בית המשפט להגדיר וליישם עבירה זאת
זאת, קודם כל, משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות. איזה פוליטיקאי אינו נוהג כך, ומה בסך הכל הוא עשה? מכל מקום, לא יהיה בכך כדי לפגוע בקריירה הציבורית שלו או בשמו הטוב. ראיתם פוליטיקאי שנפגע ממינויים פוליטיים? במקרה הגרוע, אם המעשה ייחשף, מבקר המדינה יאמר משהו באיזה דו"ח וכמה עיתונים יכתבו על כך בעמוד פנימי. אחרי שבוע ישכחו. בסך הכל, זה משתלם. לכן שחיתות מסוג זה נפוצה כל כך בישראל. היא מכת מדינה. האווירה סביב השלטון נעשית עכורה יותר ויותר. אמון הציבור בשלטון מתכרסם והולך. ישראל מידרדרת במדד השחיתות הבינלאומי משנה לשנה. בציבור אומרים: מושחתים נמאסתם. אך מה אפשר לעשות כדי לעצור את ההידרדרות?

בספר החוקים יש עבירה שנועדה למלחמה בשחיתות הרכה: הפרת אמונים. ואולם, במשך שנים התקשה בית המשפט להגדיר וליישם עבירה זאת. כתוצאה מכך הוא זיכה לא מעט אנשי ציבור, אף שברור היה שכשלו בהתנהגות פסולה. הוא אמר: יש כאן פגיעה באתיקה, אך לא עבירה פלילית. לכן נראה היה שהמשפט נותר חסר אונים נוכח שחיתות מסוג זה. עכשיו בא בית המשפט העליון, בפרשת שבס, והגדיר את העבירה של הפרת אמונים באופן שתוכל לשמש נשק יעיל נגד שחיתות רכה.

נקודת המוצא היא, שכל עובד ציבור וכל נבחר ציבור מקבל את משרתו מן הציבור. לכן מוטלת עליו חובת נאמנות כלפיו. חובתו להשתמש במשרתו כדי להיטיב עם הציבור. אם הוא משתמש בה כדי להיטיב עם מקורבו, הרי זאת הפרת נאמנות. במקרה חמור היא עשויה להגיע לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים.

מה יעשה, אם כן, איש ציבור כדי להימנע מעבירה? הכלל הוא, שאם בא לפניו עניין שבו צפויה טובת הנאה אישית לאחד המקורבים אליו, וקיים חשש ממשי שהקירבה תשפיע על ההחלטה, עליו להעביר את הטיפול בעניין אל אדם אחר או אל היועץ המשפטי כדי שיחליט מי יטפל בו. איסור זה אינו חדש. אך הוא לא היה מלווה בסיכון אישי. לכל היותר, בית המשפט היה מבטל את ההחלטה. וכאן טמון החידוש שבפסק הדין בפרשת שבס. יש מחיר אישי לפרוטקציה שלטונית. זאת יכולה להיות עבירה פלילית. העבריין צפוי למאסר. מינויים פוליטיים, לדוגמה, כבר אינם עסק שכולו רווח.

פסק הדין עושה צעד נוסף בדרך מאתיקה למשפט. התנהגות שעד כה נחשבה פסולה מבחינה אתית בלבד נעשית גם אסורה מבחינה משפטית. אמנם, יש מדינות שבהן אין צורך באיסור משפטי כדי למנוע התנהגות כזאת, אך עדיין לא בישראל. וכאשר התרבות אינה מספיקה, הכרח להתגונן באמצעות המשפט. לדוגמה, לפני שנות דור נתברר כי מתפשט והולך נוהג של מתן מתנות לעובדי ציבור, תחילה סלסלות שי לחגים, ובהמשך גם צ'קים. הנחיות ואזהרות לא הועילו. לבסוף קבעה הכנסת בחוק איסור פלילי על עובד ציבור לקבל מתנה. האתיקה נעשתה למשפט. כך גם כאן. בית המשפט גייס את המשפט הפלילי, כמעט בלית ברירה, למלחמה בשחיתות שלטונית.

האם די בפסק הדין כדי לעצור את התפשטות השחיתות? אולי. הדבר תלוי במשטרה ובפרקליטות - האם ישכילו לעשות בו שימוש ראוי.