דרוש: יועץ משפטי שלא יקשה על בעלי ההון ולא יחמיר עם אנשי ציבור

שר המשפטים החל במהלך שאמור להביא למינויו של אליקים רובינשטיין לשופט בבית המשפט העליון; לתפקיד היועמ"ש החדש מוזכרים שמותיהם של אמנון סטרשנוב ודב ויסגלס, אבל יש אפשרויות נוספות * הקדנציה המקסימלית בפרקליטות תהיה 8 שנים

משה גורלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
משה גורלי

כשנכנס אליקים רובינשטיין לתפקידו כיועץ משפטי לממשלה ערכו לו חבריו מבית המשפט המחוזי בירושלים מסיבת פרידה. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שבא לאירוע, המתיק סוד עם היועץ החדש ולפתע הניח את ידו על כתפו לחיבוק אמיץ, שנמשך מספיק זמן כדי שצלמי העיתונות שנכחו במקום ינציחו את המחווה. סביר להניח שברק רצה בתוצאה - התמונה פורסמה למחרת בעיתונים והיה בה מסר: ברכתי נתונה לך בתפקיד.

מה שלא ברור הוא אם היענות רובינשטיין לקבל עליו את המינוי היתה קשורה גם בהבטחה מצד ברק להביא למינויו לבית המשפט העליון עם סיום כהונתו כיועץ. רובינשטיין נקרא לדגל לאחר שנה וחצי בלבד כשופט מחוזי. במידה רבה, הוא נקרא להציל את המצב בעקבות משבר פרשת בר און-חברון, שאיים לדרדר את המינוי למשרה המשפטית החשובה ביותר במדינה - להוציא נשיא בית המשפט העליון - לתהומות הקומבינה הפוליטית מהסוג הנחות ביותר.

המהלך נבלם והלקח, כרגיל במקומותינו, היה בדמות ועדה בראשות מאיר שמגר, שהמליצה על דרך חדשה למינוי יועץ משפטי. ההמלצות אומצו לפני שנתיים בהחלטת ממשלה, והיועץ החדש שייכנס לתפקידו ייזקק למסלול החדש שהותווה: אישור של ארבעה מחמשת חברי ועדה "מקצועית-ציבורית" מיוחדת, שכוללת שופט עליון בדימוס, שר משפטים או יועץ משפטי לשעבר, חבר כנסת, עורך דין ומשפטן מהאקדמיה. וחידוש נוסף: המינוי יוגבל לשש שנים בלבד.

ומתי זה יקרה? נדמה שהמהלך הותנע ויצא לאחרונה לדרכו. היום ברור ששר המשפטים מאיר שטרית נחוש בדעתו למנות את רובינשטיין ואת פרקליטת המדינה עדנה ארבל לבית המשפט העליון כבר ב-2003; לא ברור אם בגלל השכנוע העמוק של השר בכשירותם המקצועית של השניים או בגלל רצונו לרענן את השורות במשרד המשפטים. תיתכן גם אפשרות נוספת, שמתיישבת עם קודמותיה: שטרית רוצה להיזכר כמי שהטביע חותם משמעותי בעיצוב פניה של הצמרת המשפטית - בבית המשפט העליון ובמשרד המשפטים. הוא הצליח לאכוף את מינויו של השופט אדמונד לוי לעליון ולא טרח להסתיר את גאוותו על ערכו ה"משקף" של המינוי: גם דתי, גם מזרחי וגם בוגר מעברה. לשטרית שאיפות פוליטיות מרחיקות לכת לתקופה שלאחר נתניהו-שרון ורקורד ביצועיסטי כזה, שמטלטל את המאחז האליטיסטי היוקרתי, הסגור והעצמאי ביותר, לא יכול להזיק.

אימת בית הדין בהאג

איך ישפיע כל זה על בחירת היועץ הבא? התנאים שהציבה ועדת שמגר מחייבים בחירת משפטן בעל הכישורים המתאימים למינוי לבית המשפט העליון וגם כזה שנטול כל זיקה פוליטית ובוודאי מפלגתית. תנאים אלה מצמצמים מאוד את האפשרות למנות מקורבים פוליטיים.

אבל מצד שני אסור לשכוח, שלאחר כהונותיהם של אהרן ברק ויצחק זמיר החל תהליך המינוי להזדהם בפוליטיזציה "רכה". יוסף חריש נדחף לכס הרם בידי בכירי משרד ש. הורוביץ (עורכי הדין ברוך גרוס ואמנון גולדנברג, המקורבים למפלגה הליברלית). אחריו מונה מיכאל בן-יאיר, שכונה "היועץ המשפחתי" בגלל קרבתו למשפחת רבין, במיוחד לחתנו של רבין, עו"ד אבי פילוסוף. למרבה המזל נבלמה ההידרדרות הזאת "במדרון החלקלק" בעקבות פרשת מינויו לתפקיד של רוני בר-און, פעיל פוליטי וחבר מרכז הליכוד, מינוי שגרם לכל פעמוני האזעקה האפשריים לצלצל: כתבה טלוויזיונית של אילה חסון הניבה חקירה פלילית נגד המעורבים במינוי, בר-און עצמו נאלץ לנטוש את התפקיד לאחר יומיים בלבד (שגם הם היו שישי ושבת), והוקמה ועדת שמגר.

ובכל זאת, הרעיון למנות מישהו "משלנו" תמיד יישאר קוסם לפוליטיקאים, ובמקרה זה לאריאל שרון ומאיר שטרית. יועץ משפטי לממשלה מיטלטל, מעצם הגדרתו, בין ה"משפטי" לבין ה"ממשלה". לא שסתירה בין השניים היא הכרחית, אבל לא פעם נוצר מתח בין הפתרונות שהממשלה מבקשת לאלו שהמשפט מסוגל לספק. הממשלה רוצה יועץ יצירתי, שיתיר פלונטרים ויאיץ מהלכים, במיוחד במשק שעובר הפרטה ומתלבט לגבי רמת הרגולציה הרצויה.

אחת התלונות שנשמעות תדיר במסדרונות הממשלתיים נגד רובינשטיין היא התבטלותו כביכול בפני המשנה ליועץ המשפטי דידי לחמן-מסר, שטביעות ידיה המרסנות ניכרות כמעט בכל מהלך בתחומים כלכליים כתקשורת, מיסוי, חברות ועוד. לא זה המקום לדון בשאלה את מה בדיוק עוצרת לחמן-מסר: את התפתחות המשק או את המשך השתלטות קבוצת עשירי ישראל על משאבי הציבור ונכסיו. בכל מקרה, מעדיפים בממשלה את הגישה המתירנית שמפגין רובינשטיין, למשל בכל הקשור לדיני מלחמה (החל בהכשרת הגירוש וכלה בסיכול הממוקד), על פני הגישה הנוקשה של לחמן-מסר בתחומי הכלכלה.

רובינשטיין חושש

בשנה האחרונה הקדיש רובינשטיין תשומת לב ודאגה רבה לקראת כניסתו לפעולה של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. הוא מבין את הסכנות שעלולות לצמוח ממנו לגורמי ביטחון למיניהם - מדיניים וצבאיים - ככל שגוברות דרישותיהם לחופש פעולה כמעט מוחלט במלחמתם בטרור; והוא חושש מפניהן.

נטל ההתמודדות עם בית דין זה יעבור ליורשו של רובינשטיין בכס היועץ. עם זאת, הציפייה שיספק מטרייה משפטית מושלמת היא בלתי מציאותית. ישראל אינה ארה"ב, שיכולה להשיג לכוחותיה חסינות מרחיקת לכת. בתחום זה אפשר לצפות ליותר מהצד הדיפלומטי-המדיני מאשר מזה המשפטי. אגב, גם היועץ עצמו וגם הפצ"ר, או ראש ענף דין בינלאומי בצבא, שמהם מצפים לישועה משפטית, עלולים למצוא את עצמם מאוימים על ידי בית הדין הבינלאומי בעקבות החלטות שקיבלו ויקבלו.

נושא נוסף שמצוי תמיד על סדר היום של הייעוץ המשפטי הוא זכויות האדם והאזרח. הנושא קם ונופל לפי סדרי העדיפויות שמכתיבים שר המשפטים, הממשלה, המצב הביטחוני ומצב הקואליציה. שלושה נושאים בתחום זה מצויים על הפרק: הקמת נציבות זכויות אדם ישראלית, ביטול חקיקת שעת החירום והשלמת מפעל חוקי היסוד שתקוע זה כעשור.

בשנים האחרונות מרבים לדבר על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשתי הפונקציות המרכזיות שמרכיבות אותו: ראש התביעה הכללית וראש מערכת הייעוץ לממשלה ולרשויות הציבוריות. לפיצול זה טעם ענייני בכמה מישורים. עיקר התמחות הייעוץ היא במשפט המינהלי והאזרחי ואילו בתביעה הכללית נחוצה התמחות פלילית. בנוסף, תפקיד הייעוץ מחייב עבודה הדוקה עם הממשלה וראש הממשלה בעוד שהאכיפה הפלילית מחייבת ניתוק מוחלט מהמערכת השלטונית.

היועץ יעורב רק במקרים ה"קשים"

ועדת שמגר התנגדה לפיצול, בעיקר בגלל החשש מקיצוץ כנפיה וגימוד קומתה של הדמות המשפטית הדומיננטית והחיונית ביותר להשלטת שלטון החוק. עוד נטען בוועדה, שניגוד אינטרסים בין הפונקציות אינו ניכר, והראיה: היועץ לא נרתע מההעמדה לדין של בכירי השלטון. הנה, היועץ בן-יאיר העמיד לדין את שר המשפטים יעקב נאמן והיועץ חריש, יחד עם הפרקליטה דורית בייניש, העמידו לדין את אריה דרעי על אפו ועל חמתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. אבל יש גם דוגמאות הפוכות: למשל כשרובינשטיין נמנע מההעמדה לדין של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת בר-און למרות המלצות המשטרה ובכירים בפרקליטות. בג"ץ, אגב, קבע שהחלטתו זו סבירה, אך ציין שגם תוצאה הפוכה היתה מתקבלת על הדעת.

שטרית, כך נדמה, תומך ברעיון הפיצול, אבל לא יפעל בניגוד להמלצות ועדת שמגר. ולמרות זאת, הוא הקים ועדה שחבריה הם פרקליטת המדינה עדנה ארבל והמשנים ליועץ מני מזוז ויהושע שופמן, כדי לבדוק שוב את הנושא. אחד הרעיונות שמתגלגלים הוא פיצול פונקציונלי, שלפיו יואצלו בפועל סמכויות התביעה לפרקליט המדינה כשהיועץ יישאר ברקע כדמות מדווחת, המעורבת רק במקרים ה"קשים".

זיילר, נאור, מזוז

בורסת שמות המועמדים דלה ביותר בשלב זה שכן הנושא יהפוך לרלוונטי רק אם וכאשר רובינשטיין יעזוב לבית המשפט העליון, דבר שיקרה בפברואר לכל המוקדם (מועד פרישתו של השופט העליון יצחק אנגלרד). אסור לשכוח שאם רובינשטיין ימונה אז לעליון הוא יהפוך להיות הנשיא הבא של בית המשפט העליון לאחר פרישתה של דורית בייניש ב-2012. שיקול זה הוא רב-משמעות בבחירה, בהנחה שרובינשטיין יצלח עוד שתי מהמורות: ריכוך ההתנגדות בקרב שופטי בית המשפט העליון לקבלתו והשגת הרוב הנחוץ בוועדה לבחירת שופטים. יש שם חברים שלא בהכרח יקבלו בעין יפה את הפיכתם לחותמת גומי של שר המשפטים. אחרים רואים ברובינשטיין דמות שצבועה בצבעים פוליטיים עזים לא פחות מאלה של פרופ' מרדכי קרמניצר, שמועמדותו ירדה מהפרק בין היתר בגלל זיהוי פוליטי ואידיאולוגי מודגש וידוע.

השם היחיד שפורסם עד כה כמועמד ליועץ הבא הוא השופט המחוזי בדימוס אמנון סטרשנוב. סטרשנוב פרש בין היתר בגלל ההערכה שסיכוייו להתמנות לעליון אינם גדולים. כהונתו של סטרשנוב הוכתמה בזמנו בפרשת פנינת ינאי-נחום מנבר, שהותירה אותו מריר פעמיים: גם בגלל ההפקרות שלשיטתו נהגה בו התקשורת וגם בגלל ההפקרה שלשיטתו נהגה בו המערכת ובמיוחד העדר הגיבוי מנשיא בית המשפט העליון. המפגש של משקעים אלה עם תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עשוי להניב תוצאה מעניינת.

שם אחר הוא עו"ד דב ויסגלס, מקורבו של שרון ומנכ"ל לשכתו. מועמדות זו בעייתית במבט ראשון: ויסגלס עצמו טוען שאינו מעוניין, מה גם שמועמדות זו עלולה להיפסל כפוליטית מדי בוועדה המקצועית-הציבורית. אבל בהתחשב בעמדותיו הוא בהחלט עשוי להיות מועמד רצוי מבחינת הדרג הפוליטי ולקבל עליו את "דין התנועה", ולכל הפחות עשויה להיות לדעתו השפעה מכרעת. בכמה ראיונות שנתן לפני מינויו תקף ויסגלס את מדיניות ההעמדה לדין של היועץ המשפטי. עיקר ביקורתו נגעה לניתוק שבין בכירי הפרקליטות לבין החיים המעשיים בשטח; בין העולם ה"נורמטיווי" הווירטואלי של ירושלים לבין החיים האמיתיים של תל אביב. לדעתו ממהרת הפרקליטות להדביק בפלילים התנהגויות גבוליות, בלתי אתיות ואולי בלתי מוסריות, אך בהחלט לא פליליות.

לפי גישה זו על הפרקליטות להפנים את לקחי הזיכויים הרבים של אח"מים, זיכויים שמעידים לכאורה על פגם בשיקול הדעת בעת ההעמדה לדין, שלא לדבר על חקירות רבות שנפתחו תוך כדי גרירה והטלת קלון תקשורתית של נחקרים, שבסופו של דבר לא הועמדו כלל לדין. בין השמות, שלא במפתיע, אפשר למצוא קליינטים רבים של ויסגלס, כמו אביגדור בן-גל ואביגדור ליברמן. המסקנה המתבקשת היא שיש לרענן את המסדרונות הממסדיים של הפרקליטות והייעוץ המשפטי ולהעשירם בניסיון החיים הכל כך חסר, שאותו יכולים להביא עורכי דין פרטיים. כמו ויסגלס, למשל.

סביר להניח ששמות נוספים יעלו ככל שתבשיל מועמדותו של רובינשטיין לבית המשפט העליון. יכול להיות שבדרך יוקדמו הבחירות, דבר שיטרוף חלק מהתחזיות, או לפחות ידחה אותן.

בכל מקרה, כשתחל עונת הציד (של מועמדים), הנה כמה שמות שכדאי להביא בחשבון: נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ורדי זיילר, השופטת מרים נאור (שמועמדת אמנם לבית המשפט העליון, אבל אם תיבחר לתפקיד תידחה הגעתה לשם בשש שנים), השופט בדימוס דן ביין, ומהדור הצעיר יותר: פרופ' מני מאוטנר, הפצ"ר ד"ר מנחם פינקלשטיין, עו"ד ד"ר דורי קלגסבלד והמועמד הטבעי מתוך המשרד, עו"ד מני מזוז, שבגיל 38 כבר מונה למשנה ליועץ המשפטי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

הווילה של משפחת סעדה ברמות מאיר

וילת ה-Airbnb של משפחת סעדה - ובריכת השחייה שמסעירה את המושב

משבר בשווקים

לראשונה: מדד קריטי של שוק האג"ח העולמי מאותת על משבר