היועמ"ש לבית המשפט: אין לאפשר מכירה פומבית של פריטים נדירים ממחנות ההשמדה

מנדלבליט פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להפקיד ביד ושם את "פנקס התרת העגונות של בית הדין במחנה העקורים ברגן-בלזן", שאמור היה להימכר על ידי בית המכירות קדם ■ "הפנקס הוא נכס ציבורי מובהק, אין לסחור בו כנכס עובר לסוחר"

ביני אשכנזי
ביני אשכנזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נשים וילדים במחנה ברגן-בלזן, 1945
נשים וילדים במחנה ברגן-בלזן, 1945צילום: אי־פי

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להפקיד בנאמנות בידי מוסד יד ושם את "פנקס התרת העגונות של בית הדין במחנה העקורים ברגן-בלזן", שאמור היה להימכר במכירה פומבית על ידי בית המכירות קדם בדצמבר 2019. היועמ"ש ביקש מבית המשפט להגדיר את הפנקס כהקדש ציבורי שהנאמן שלו יהיה יד ושם, בהיותו המוסד הציבורי המתאים ביותר. עוד ביקש היועמ"ש צו מניעה זמני שיאסור על מכירת הפנקס ועל הוצאתו מגבולות המדינה.

הבקשה, שהוגשה באמצעות עוה"ד יעקב פונקלשטיין ואופיר גבעתי מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), נוגעת לאחד הפנקסים ששימשו את בית הדין הרבני שפעל במחנה העקורים ברגן-בלזן שבגרמניה אחרי שחרור מחנה הריכוז בתום מלחמת העולם השנייה.

במחנה העקורים, שהיה הגדול ביותר באירופה, התקיימו כ-3,000 חתונות. טרם נישואי הניצולים עמדה בעיה הלכתית של עגינות, שמנעה מנשים רבות להינשא בשל היעדר עדויות מספיקות על מות בעליהן. רשויות המחנה הקימו בית דין רבני להתרת עגונות עבור הקהילה, וניהלו פרוטוקולים מתועדים המכונים "פנקסי התרת העגונות". הפנקסים מהווים עדות ראשונה ואותנטית בדבר גורלם של קורבנות השואה וסיפורם של הניצולים, בימים שבהם תיעוד ואיסוף מידע מסוג זה רק החל.

הפנקס הנדון בבקשה מהווה אחד מתוך כמה כרכים, שמעטים מהם נשמרו, והכרך הממשיך אותו אף נתרם ב-2019 לאוסף יד ושם. באותה שנה פורסם בעיתונות כי נמצא הפנקס וכי בכוונת בית המכירות קדם להעמידו למכירה במחיר התחלתי של 4,000 דולר. בדצמבר 2019 הגיש ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל לבית משפט השלום בתל אביב תביעה שבה ביקש להורות על מסירת הפנקס למוסד ציבורי כלשהו בישראל. בית המשפט הוציא צו מניעה זמני, וטרם הוגשו כתבי הגנה בשל התפרצות נגיף הקורונה. כתוצאה מהליך זה נודע למשרד המשפטים על הפנקס והכוונה למוכרו.

כעת החליט היועץ המשפטי לממשלה לעמוד בחזית התביעה, בכובעו החמישי כמייצג האינטרס הציבורי, ולבקש להכריז על הפנקס כהקדש ציבורי. בבקשה נאמר כי "היועמ"ש סבור כי הפנקס הוא נכס ציבורי מובהק, שערכו נולד לו מעצם היותו מסמך ציבורי, וכי אין ספק כי היה נכס מנכסי בית הדין, שהיה במהותו ובאופיו מוסד ציבורי שפעל לטובת ציבור העקורים בברגן-בלזן וממילא לטובת הלאום היהודי בכלל.

"הפנקס הוא נכס אשר יצירתו היא פרי עבודה משותפת של בית הדין ושל נותני העדויות, והוא שימש כהקדש למספר מטרות. האחת, מטרה משפטית-הלכתית-פונקציונלית, של התרת עגונות; והאחרת, תיעוד והנצחה של זוועות השואה לצד תקומתו של העם היהודי. המטרות נשזרו האחת בשנייה, ולא ניתן להפרידן באופן מלאכותי. כך, שגם אם ייטען שהיום חדל ההקדש מלשמש למטרה המשפטית-פונקציונלית, עדיין המטרה התיעודית עומדת בעינה. בנסיבות אלה סבור היועמ"ש כי אין לסחור בפנקס כנכס עובר לסוחר.

"בנוסף, לפנקס מעמד של נכס-תרבות חסר תחליף עבור הלאום היהודי והאנושות כולה – עובדה המעצימה באופן ניכר את ההכרח בהכרזה עליו כעל הקדש ציבורי אשר ינוהל על ידי מוסד ציבורי ראוי, ומצדיקה עוד יותר את מניעת מכירתו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר, בהתאם לדוקטרינת הקניין התרבותי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker