גם בית המשפט המחוזי קובע: הקורונה אינה תירוץ לא לשלם דמי שכירות

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי התפרצות נגיף הקורונה לא מהווה תירוץ משפטי כדי לא לשלם דמי שכירות ■ בכך המשיך את הקו שנקט בנושא בית משפט השלום

ביני אשכנזי
ביני אשכנזי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עסק סגור בתקופת הקורונה
עסק סגור בתקופת הקורונהצילום: עופר וקנין

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט חגי ברנר, קבע בשבוע שעבר כי התפרצות נגיף הקורונה לא מהווה תירוץ משפטי כדי לא לשלם דמי שכירות. בכך ממשיך ברנר את הקו של פסיקות בית המשפט השלום בתל אביב, אלא שהפעם מדובר בבית משפט מחוזי – ערכאה גבוהה יותר.

החלטתו של ברנר ניתנה בעקבות בקשה שהגיש הנאמן של חברת "עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע"מ" שעסקה במכירת אביזרי קרמיקה וכלים סניטריים. הנאמן ביקש מבית המשפט להורות כי החברה תהיה פטורה מתשלום דמי שכירות לחנות ברחוב הלח"י 17 בבני ברק, לתאריכים 19 במארס עד 15 באפריל, כיוון שהחנות היתה מושבתת בעקבות התפרצות נגיף הקורונה.

המשכירה טענה כי תפקיד הנאמן נועד למטרה אחת בלבד - בחינת הפעלת החברה כדי למכור אותה כעסק חי. משכך, סגירת חנויות החברה בעקבות משבר הקורונה היתה צריכה להביא את הנאמן להפסיק את פעילותו ולהודיע לבית המשפט כי אין ביכולתו להמשיך ולהפעיל את החברה באופן שאינו גרעוני. הנאמן בחר שלא לעשות כן, והמשיך להפעיל את החברה במטרה למכור אותה כעסק חי. במסגרת ההפעלה, המשיכה החברה להחזיק במושכר כמו תמיד.

השופט חגי ברנר
השופט חגי ברנרצילום: אמיל סלמן

השופט ברנר חזר על קביעות בית משפט השלום בתל אביב וקבע כי סיכול חוזה השכירות של החברה לפי חוק השכירות לא מתקיים אפילו בעת התפרצות מגפה עולמית, וכי הוראת הסיכול "חלה רק כשסיכולה של מטרת השכירות נבע מנסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו. ברם, במקרה דנן, סיכולה של מטרת השכירות מבחינתו של  הנאמן לא נבע מנסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו, אלא בעטיו של משבר הקורונה, שהוא משבר גלובלי ואין לו קשר למושכר זה או אחר".

ברנר הוסיף כי "הנאמן יכול היה לטעון, לו עמד הדבר על הפרק כי  המוצרים אותם מוכרת החברה באים בגדר 'מוצרים חיוניים לתחזוקת הבית' שחנויות המוכרות אותם הורשו לפעול אך הנאמן הוא זה שבחר שלא להפעיל את החנות ולהוציא את עובדי החנות לחל"ת כדי לחסוך בעלויות ההפעלה. הגם שמדובר בבחירה מוצדקת, עצם הבחירה שומטת את הקרקע מתחת לטענה בדבר היעדר אפשרות הגישה ואיסור ההפעלה".

בכל הנוגע לסיכול לפי דיני החוזים קבע ברנר כי אמנם "קולמוסים רבים נשברו אגב פרשנותה של הוראה זו", אך לבסוף החליט כי לא מתקיימות נסיבות מסכלות ההופכות את קיום החוזה לבלתי אפשרי או לשונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים: "מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה סבוכה זו, במקרה דנן אין מקום להחלתה של הגנת הסיכול לפי סעיף 18 לחוק התרופות, משום שחברה הפיקה טובת הנאה כלכלית מובהקת מהמשך החזקתה במושכר בתקופת ההשבתה, גם בתקופה שבה חל איסור מוחלט לפתוח את החנות לקהל הרחב - ואף העמידה את זכות השכירות של החנות למכירה לכל המרבה במחיר. לכן לא ניתן לקבוע שקיום החוזה הפך להיות שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker