העליון קבע: מתי מוכר של חברה יישא באחריות לכך שהרוכשים בזזו אותה

בית המשפט העליון קבע כי אין להטיל אחריות על עזריאל פויכטונגר שמכר ב-2001 את חברת פויכטונגר תעשיות לקבוצת פלד-גבעוני, שהביאה לקריסתה - והתווה את ההלכה בנושא

אפרת נוימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שופטת ביהמ"ש העליון, יעל וילנר
שופטת ביהמ"ש העליון, יעל וילנרצילום: אוליבייה פיטוסי

בית המשפט העליון הכריע היום (ה') בשאלה מהי חובת ההגינות שמוטלת על בעל שליטה שמוכר את שליטתו בחברה, ומהו היקף הביקורת השיפוטית שיש להפעיל, כשיש טענה שהמוכר הפר את חובת ההגינות? שאלה זו לא נדונה בבית המשפט העליון לעומקה מאז 1984 (הלכת קוסוי).

בפסק הדין הנרחב נקבע כי אין להטיל אחריות על עזריאל פויכטונגר, שמכר ב-2001 את חברת פויכטונגר תעשיות לקבוצת פלד-גבעוני שהביאה לקריסתה, וכי אדם סביר - שהיה מכיר את הנסיבות של המקרה - לא היה צופה ברמת ודאות גבוהה את התמוטטותה של החברה כתוצאה מהרכישה. 

הפרשה נחשפה במחצית הראשונה של 2002, כשקבוצת חברות ציבוריות - שהשליטה בהן נרכשה על ידי קבוצת משקיעים בראשות רפי פלד, אריה גבעוני, דוד הבי וטל יגרמן - קרסה והותירה אחריה חובות בסך מאות מיליוני שקלים.

ב-2002-2001 נטלו בעלי השליטה בקבוצה הלוואות פרטיות גדולות מהבנקים, וקיוו שקופת המזומנים של חברת פויכטוונגר תעשיות, שעליה השתלטו, תשמש להחזרת החובות. המיזם התפתח, אך לא בהתאם לתוכניות המקוריות, ובשלב מסוים נאלצו גבעוני והבי, בהכוונת יגרמן, לשלוח ידם לקופות המזומנים של החברות הציבוריות כדי להחזיר הלוואות פרטיות.

בצד הפלילי, ב-2012 הורשעו הארבעה - פלד, גבעוני הבי ויגרמן - על ידי השופט ח'אלד כבוב מבית המשפט המחוזי בתל אביב ונגזרו עליהם עונשי מאסר.

לצד ההליך הפלילי, ב-2009 הגיש הנאמן, רו"ח חן ברדיצ'ב, תביעה אזרחית נגד המעורבים. ביולי 2017 הטיל השופט עופר גרוסקופף, שהיה אז שופט בבית משפט מחוזי מרכז, אחריות על גבעוני, הבי ויגרמן, אך קבע כי אין מקום להטיל אחריות על פויכטונגר. הנאמן עירער לעליון וטען כי יש להטיל גם אחריות על פויכטונגר.

השופטת דפנה ברק-ארז
השופטת דפנה ברק-ארזצילום: מוטי מילרוד

מחלוקת בין השופטים

השופטים יעל וילנר, דפנה ברק-ארז ויוסף אלרון דחו את הערעור, וקבעו כי פויכטונגר לא הפר את חובת ההגינות שלו לחברה בכך שמכר לקבוצת פלד-גדעוני את השליטה בחברה, שהובילה לקריסתה. עוד נקבע כי פויכטונגר אף לא הפר את חובותיו כנושא משרה בחברה.

השופטות וילנר וברק ארז קבעו בדעת הרוב כי האחריות בגין הפרת חובת ההגינות במקרים של מכירה חובלת (מכירת מניות בתנאים המפקירים את החברה לסכנה של שוד משאביה), תוטל על בעל שליטה אם ידע או עצם עיניו מלדעת על קיומן של נסיבות, שאדם סביר שהיה יודע על קיומן, היה צופה ברמת ודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה. 

לצד זאת, הובהר כי אין לשלול הטלת אחריות על בעל שליטה שלא ידע דבר על הרוכש טרם המכירה, ומיאן להרים את ראשו כדי לראות אם בראש התורן מתנוסס דגל אדום. עוד הובהר כי על אף שבמצב הרגיל עילת תביעה בגין מכירה חובלת תהיה מוגבלת למקרים שבהם הפכה החברה לחדלת פירעון, אין לשלול על הסף את האפשרות של תביעה גם במקרה של פגיעה אנושה בחברה שלא מגיעה לכדי חדלות פירעון.

וילנר ציינה כי הנאמן לא הוכיח במידה הנדרשת את טענתו כי החברה נמכרה עבור פרמיית שליטה מופרזת, ואף לא הוכיח כי פויכטונגר ידע על קיומה של תוכנית מימון בלתי סביבה או מעוררת חשד. הנסיבה היחידה שהיתה יכולה לעורר חשד היתה שהתנהלו נגד יגרמן הליכים פליליים, אך "בנסיבות שבהן ערך פויכטונגר בדיקות ובירורים נוספים בדבר החברה הרוכשת ובעלי השליטה בה, ולנוכח האמון הכללי שניתן בקבוצה וביגרמן עצמו באותה העת בשוק החברות והאשראי, נראה כי חשש זה הופג במידה מספקת וכי אדם סביר שהיה יודע על כלל הנסיבות האמורות לא היה צופה ברמת ודאות גבוהה כי המכירה מסכנת את קיום החברה". 

השופטת ברק-ארז ציינה, בין היתר, כי אין לשלול הטלת אחריות על בעל שליטה שיטען שלא ידע דבר על הרוכש טרם המכירה במקרה שבו גם בדיקה בסיסית היתה עשויה לסייע בעדו לקבל מידע שיכול היה לשפוך אור על הנזקים שעלולים להיגרם לחברה כתוצאה מכך.

השופט אלרון סבר כי על בעל שליטה בחברה המוכר את שליטתו אין חובה להידרש לכישוריו העסקיים של הרוכש, גם אם מתעורר ספק בעיניו. "לגישתי, במקרים שבהם הרוכש בזז את נכסי החברה, בעל השליטה המקורי לא יחויב בגין כך בהפרת חובת ההגינות שלו כלפי החברה, אלא אם הרוכש התכוון לעשות כן כבר במועד ביצוע העסקה". אם לא הוכח שלרוכשים היתה כוונה לבזוז את נכסי החברה במועד העברת השליטה לידיהם, זה מספיק כדי לקבוע שפויכטונגר לא הפר את חובת ההגינות.

את פויכטונגר יצגו עורכי הדין בעז בן-צור ואברהם אברהמוף ממשרד בן-צור ושות' ושי תמר ממשרד ליפא מאיר. תמר מסר כי "בית המשפט העליון קבע כי בניגוד לטענותיו של ברדיצ'ב, פויכטונגר לא הפר במסגרת העסקה למכירת השליטה בחברה איזו מהחובות שחלו עליו כבעל שליטה בה, וכי מכירת השליטה בחברה נעשתה לתכלית עסקית אמיתית ובלא שפויכטונגר ידע על כוונות כלשהן של הרוכשים, לפגוע בחברה". 

את ברדיצ'ב ייצגו עורכי הדין נדב ויסמן, לירן בר-שלום ועדי קופל אביב. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker