פסיקה תקדימית בעליון: חייב שמתקיים רק מגמלאות ביטוח לאומי - פטור מתשלום לכונס

המנהל המיוחד דרש תשלום חודשי לקופת הכינוס מחייב בהליך של פשיטת רגל, למרות שהוא מקבל קצבת ביטוח לאומי ורק ממנה הוא מתקיים ■ החייב ביקש פטור מהתשלום ולאחר שנדחה במחוזי, ערער לעליון וזה קבע: כספי הגמלה מוגנים מפני פגיעה

אפרת נוימן
בניין המוסד לביטוח לאומי
בניין המוסד לביטוח לאומיצילום: אליהו הרשקוביץ

בית המשפט העליון הכריע היום (ג') כי לא ניתן לדרוש תשלום חודשי לקופת הכינוס, מחייב שנמצא בהליך פשיטת רגל - במקרים שבהם הוא מתקיים רק מגמלאות של הביטוח הלאומי.

כאשר ניתן צו כינוס, מושת על החייב תשלום חודשי בהתאם להמלצת הכנ"ר, כונס הנכסים הרשמי. התשלום נגזר מיכולתו הכלכלית של החייב, והוא נועד לאזן בין הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של הנושים, לבין שמירה על יכולתו של החייב להתקיים בכבוד חרף חובותיו.

המקרה שהגיע לבית המשפט העליון עסק בחייב שאינו עובד ומקבל קצבה חודשית מהביטוח הלאומי, בגין אובדן כושר השתכרות בדרגה של 100% וסיוע בשכר דירה. לאחר שניתן צו כינוס לנכסיו, הוא נדרש לשלם מדי חודש 100 שקל לקופת הכינוס. הוא הגיש בקשה לבטל תשלום זה, אך בית המשפט המחוזי דחה זאת והוא ערער לעליון. עמדת הכנ"ר הייתה כעמדת החייב, לפיה יש לפטור אותו מהתשלום.

השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין, קבע בהסכמת השופטים דוד מינץ ויעל וילנר כי יש להבחין בין מצבים שבהם החייב מחוסר כושר השתכרות, וגמלת הביטוח הלאומי היא כל הכנסתו, לבין מצבים שבהם קיימת לחייב הכנסה נוספת, ואז אין זהות מובהקת בין התשלום החודשי שעליו לשלם, לבין כספי הגמלה שהוא מקבל.

שופט העליון נעם סולברג
שופט בית המשפט העליון, נעם סולברגצילום: גיל יוחנן

במקרה הראשון, תשלום מתוך הגמלה לקופת הכינוס מנוגד לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי שקובע כי "זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה, לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך". בסעיף 111(א) לפקודת פשיטת הרגל, אשר מסדיר את סמכות בית המשפט של פשיטת רגל להורות על תשלום לקופת הכינוס, נקבע במפורש כי אין בהוראותיו כדי לגרוע מהוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי.

לכן, קבע סולברג, לא ניתן להעביר את כספי הגמלה או חלקם ישירות למנהל המיוחד. פרשנות זו, לפיה כספי הגמלה מוגנים מפני פגיעה באמצעות התשלום החודשי, גם מגשימה את תכליות הליך פשיטת הרגל.

המנהל המיוחד טען כי יש לחייב פוטנציאל השתכרות בפועל שאינו ממומש, שכן הוא עבד במספר עבודות מאז שהוכרה נכותו. סולברג דחה את הטענה משום שמדובר בשתי משרות בהן עבד במשך חודש אחד, ומשרה נוספת בה עבד במשך חודשיים, כולן לפני שהתקבלה הקביעה בעניין נכותו והוא הסביר כי היה חייב לעבוד בשל הגיעו לחרפת רעב. "נוכח האמור, לא מצאתי כי יש להחזיק זאת כנגדו ולקבוע כי הוא בעל כושר עבודה, בניגוד לעולה מהחלטת המוסד לביטוח לאומי".

לסיכום, הוא קבע כי מאחר שנקבע שהחייב אינו בעל כושר השתכרות, וכי הוא מתקיים מקצבת הביטוח לאומי בלבד, לא ניתן לחייבו בתשלום חודשי לקופת הכינוס.

החלטת העליון התקבלה במסגרת ערעור שהגיש הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. לדברי עו"ד מרב שיבק, ממונה ארצית תחום אזרחי בסיוע המשפטי, "מדובר בפסק דין תקדימי המהווה בשורה של ממש עבור אוכלוסיות מעוטות יכולת המצויות בהליך חדלות פירעון. פסק הדין משנה פרקטיקה רבת שנים שבה חייבים נעדרי כושר השתכרות המתקיימים מקצבאות קיום של הביטוח הלאומי, המצויים בהליך חדלות פירעון, נאלצו לשלם צו תשלומים מתוך קצבאות אלה באופן החותר תחת זכותם לקיום מינימלי בכבוד".

התיק יוצג על ידי עו"ד הילה תמרי, ממונה חובות במחוז תל אביב ועו"ד דרור תאם מהסיוע המשפטי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker