"היעדר אמון הדדי מנע השגת פתרון מהיר למשבר בין הרופאים לאוצר"

לדברי פרופ' מוטי מירוני, שנקרא לגשר במהלך השביתה הגדולה הקודמת של הרופאים ב-2000, "הפעם הגישור ייעשה בתנאים קשים יותר, כי הצרכים שעליהם מדברים הרופאים הועצמו. דרושים תקציבים גדולים"

חיים ביאור
חיים ביאור

>> 138 יום לאחר פרוץ שביתת הרופאים, ניכרת התקדמות לקראת פתרון המשבר. "זהו ללא ספק אחד הסכסוכים הקשים, המורכבים והחשובים שקיימים היום", אמרה שלשום נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, שדנה בעתירה לחייב את הצדדים לסכסוך ללכת לבוררות - אך לא הצליחה לקרב בין עמדות הצדדים הנצים.

פרופ' מוטי מירוני, מומחה לדיני עבודה ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, היה מי שנקרא לגשר בין המדינה להסתדרות הרפואית במהלך השביתה הגדולה הקודמת של הרופאים ב-2000, שנמשכה 127 יום. הוא עשה זאת עם איש העסקים מיקי פדרמן, יו"ר מועצת המנהלים של אלביט. מירוני הוא דמות מבוקשת בתחום הגישור בסכסוכי עבודה במגזר הציבורי והפרטי. למרות ואולי בגלל ניסיונו, הוא אינו אופטימי באשר לסיום המשבר הנוכחי - אף שהראיון עמו נערך לפני שנודע על ההתקדמות אמש. בגישור הקודם, לפני 11 שנה, הוא מספר, הרופאים והמדינה נזקקו לשישה שבועות רצופים של ישיבות גישור במשך שישה ימים בשבוע, עם לילות לבנים. לעומת זאת, "הפעם יהיה צורך בזמן ארוך יותר", הוא מסביר, "כי נדרשות שיחות ארוכות לא פורמליות, איתור הצרכים הכלכליים של הרופאים, ולא פחות חשוב - בניית אמון הדדי. אך התנאי הבסיסי לכך צריך להיות מוכנות נפשית אמיתית מצד הרופאים והאוצר. ואת זה עדיין אינני רואה. תחושתי אינה טובה", הוא אומר. "הרופאים מתוסכלים מסיבות היסטוריות ועכשוויות כאחד", טוען מירוני. "כשהתבקשנו אז לגשר בין הצדדים לסכסוך, שאלנו את מי שעמד בראש ההסתדרות הרפואית, ד"ר יורם בלשר, ואת הממונה על השכר במשרד האוצר דאז, יובל רכלבסקי, כמה זמן הם מנהלים משא ומתן על דרישות השכר של הרופאים. ‘שנתיים', הם השיבו לנו. שאלתי אותם לאילו הסכמות הם הגיעו, והשניים השיבו ‘אף לא אחת'. זה אחד משורשי התסכול הנוכחי של הרופאים".

לדברי מירוני, בעקבות מאמצים משותפים הגיעו הרופאים והאוצר להסכם אז, וההסתדרות הרפואית התחייבה לשמור על שקט תעשייתי ולהימנע משביתות ושיבושים במשך 10 שנים - עד 2010 - תקופה שבמהלכה היו אמורים לנהל משא ומתן לחידוש ההסכם. "אלא שמשא ומתן רציני המטפל בבעיות הרופאים לעומקן לא התקיים, ונוצר עוד משקע רע. הרופאים שבעי אכזבות מ-10 שנות השקט התעשייתי שהם התחייבו להן, ועכשיו קיים חוסר אמון בינם ובין המדינה כמעסיקתם וכממונה על שכרם".

גישור עדיף על בוררות

המשבר הנוכחי בין הרופאים למדינה קשה יותר, על פי מירוני, מכיוון שהנהגת הרופאים הנוכחית, בראשות ד"ר ליאוניד אידלמן, דורשת לנהל משא ומתן לא רק בנושא העלאת השכר (בימים האחרונים דרישת הרופאים טיפסה לתוספת של 60%, לטענת האוצר, לעומת 38.5% שהם מציעים), אלא גם בנוגע לתוספת תקנים בבתי החולים. מדובר בתחום שהמדינה רואה את עצמה כאחראית בלעדית לו. "הרופאים בסיטואציה קשה מאוד מבחינת יכולתם לנהל משא ומתן", טוען מירוני. "הם מאוכזבים מהתקוות שתלו בהסכם הגישור שאליו הגענו ב-2000 כי הרעיון שעמד בבסיס ההסכם היה שהם יקבלו פתרון מיידי לבעיות הכי קשות של השכר ותנאי ההעסקה, כגון הגדלת התגמול לרובד התחתון של הרופאים והסתפקות בתוספת קטנה יחסית לרופאים הבכירים. תוספת השכר שהושגה ב-2000 היתה 13.3%. ואולם ההחלטה העיקרית היתה גיבוש המלצות בעניין שכרם ותנאי העסקתם של הרופאים במסגרת ועדה ציבורית בראשות עדי אמוראי. כל צד הגיש לוועדה נתונים למכביר, אך מה שקרה אופייני לוועדות ציבוריות רבות בישראל: הוועדה גיבשה ב-2003 דו"ח, אך מעולם לא התקיים לגביו דיון רציני. אף שעברו שנים רבות מאז, הדבר משפיע על עמדתם החשדנית".

מירוני ממשיך ומסביר כי "אם לא הספיק הניסיון הרע של הרופאים מוועדת אמוראי, באה ב-2003 ההסכמה בין יו"ר ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, לבין בנימין נתניהו, שכיהן אז כשר האוצר, שלפיה כל עובדי המגזר הציבורי יוותרו למשך שנתיים על שכר בשיעור של 4%-12% למטרת צמיחת המשק, שנקלע אז לקשיים. הרופאים התנגדו להכללתם בהסדר, אך זה לא עזר להם. ב-2008 הם אמנם קיבלו תוספת שכר בשיעור 25%, אך רבים מהם שאלו אם בשביל זה היה כדאי להתחייב להימנע משביתה במשך עשור שלם".

איך מצליחים כיום לגשר במאבק שהוא רווי תסכולים ואי אמון?

"אני מקווה שלא יגיעו לגישור ושהסכסוך המר הזה בכל זאת ייפתר בהסכם שאליו יגיעו האוצר וההסתדרות הרפואית בהידברות ישירה. הסכם עדיף על גישור, שלא לדבר על בוררות, שיש בה אלמנט של כפייה. אם בכל זאת לא תהיה ברירה והצדדים יגיעו לגישור, חשוב שהממונה על השכר ונציגי הרופאים יעברו משיח של עמדות לשיח שיתמקד בצרכים. הבעיה היא שהפעם הגישור ייעשה בתנאים קשים יותר, כי הצרכים שעליהם מדברים הרופאים, המתייחסים למצוקת הרפואה הציבורית, הועצמו. כדי לתת מענה, דרושים תקציבים גדולים".

לדעת מירוני, על ראש הממשלה להיכנס בדחיפות לתמונה. "ההיסטוריה מראה שכשבגין נכנס בעובי הקורה בעת שביתת הרופאים ב-83', וכשברק התערב ב-2000, זה היה הגורם המכריע בסיום השביתה. נכון שאנשי האוצר לא אוהבים זאת, אבל גם הפעם על ראש הממשלה להתערב, כי אין ברירה".

האם הלחץ של בג"ץ יכול לסייע?

"אני לא נלהב מכניסת בג"ץ למשבר. הגשת עתירות לבג"ץ בנוגע לשביתות היא תופעה חדשה. לפתע בג"ץ נהפך לשחקן מרכזי מסיבה שלא ברורה לי עדיין. זו מגמה בעייתית, כי הגוף שבאמת מומחה בתחום כה טעון אמוציות כמו סכסוכי עבודה הוא בית הדין לעבודה. נשיא בית הדין לשעבר, סטיב אדלר, והנשיאה הנוכחית, נילי ארד, הם אנשים בעלי ניסיון עשיר בדינמיקות של יחסי עבודה ויודעים לנתב בכישרון את המחנות היריבים לעבר הבנות או הסכם. אין סיבה שבג"ץ יתפוס את מקומם".

האם יש סיבה לכך שסכסוכים רבים בין עובדים למעסיקיהם מסתיימים בבוררות או בגישור?

"רוב סכסוכי העבודה במשק עדיין מסתיימים סביב שולחן המשא ומתן. נכון, אחרי הכרזה על סכסוך עבודה על ידי ארגון העובדים נשמעים איומי שביתה או עיצומים - ולעתים האיומים האלה מתממשים - אבל אמצעי הגישור או הבוררות אינו כלי נפוץ. הצדדים לסכסוך מעדיפים לנהל משא ומתן ביניהם, ככל שיהיה קשה, ולהגיע להסכם קיבוצי בכוחות עצמם, כפי שהיה בעת המאבק של העובדים הסוציאליים במארס. כמו בכל תחום בחיים, גם ביחסי עבודה משא ומתן ישיר הוא האמצעי הטוב ביותר. גישור הוא הדבר השני המומלץ בסדר העדיפויות, ובוררות היא הרע במיעוטו. אין לפחד מבוררות כי ישנן מחלוקות מסובכות שקשה לפתור אותן בהסכמה אלא רק באמצעות בורר שמוסכם על שני הצדדים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום