"לא יכול להיות שהאזרח הקטן יישא בנזקים של התרשלות השופטים" - דין וחשבון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"לא יכול להיות שהאזרח הקטן יישא בנזקים של התרשלות השופטים"

באחרונה פסק בית המשפט המחוזי כי אין להטיל אחריות על המדינה לנזקים שנגרמו לבעלי דין כתוצאה מרשלנות חמורה של שופטים ■ המטרה: חיזוק מעמדה של הרשות השופטת, בימים של השתלחות וגילויי אלימות כלפי שופטים ■ עורכי דין מתקוממים נגד הפסיקה: "גורמת להרגשה לא נוחה, כאילו המערכת המשפטית נותנת לעצמה חסינות" ■ מנגד חוששים השופטים: הרחבת האחריות תביא ל"מצב של שפיטה מתגוננת"

8תגובות

>> שופטי ישראל מודאגים באחרונה מתופעות של גילויי אלימות ושטנה המופנים כלפי מערכת המשפט ושופטיה. בטקס השבעת שופטים לפני כארבעה חודשים, אמרה לשופטים החדשים נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית ביניש, שבעצמה היתה קורבן לאלימות מצד מתדיין כלפיה באחרונה, כי הם מקבלים עליהם עול שיפוט בתקופה שאינה קלה למערכת אכיפת החוק, "תקופה שבה פשתה במקומותינו אווירה של אלימות... אלימות וסיכונים עברייניים נגד עובדי ציבור, כלפי נושאי תפקידים במערכות השונות וגם כלפי שופטים".

בחזית אחרת, מוטרדים השופטים מתזכיר חוק שפורסם בנובמבר על ידי משרד המשפטים, שאם יתקבל, הוא ירחיב את סמכויותיו של נציב תלונות הציבור על השופטים - גם על התנהגותם מחוץ לאולם בית המשפט ואף קודם שהתמנו לשופטים. על רקע דברים אלה, נתן באחרונה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ישעיהו שנלר פסק דין המבקש לצמצם את אחריות המדינה להחלטות רשלניות של שופטים, ונימק זאת בכך ש"דווקא בעת הזאת, משנוכחים אנו בהשתלחות מול המערכת המשפטית, כך גם התנהלותם של מתדיינים, ולצערנו, לעתים גם באמצעות באי-כוחם, חייבים אנו לחזק את מעמדה של הרשות השופטת".

מעניין שאת הדברים כתב שנלר עוד לפני שהחלו הפרסומים המשתלחים נגד השופט יהודה זפט, לפיהם נטען נגד זפט כי הוא דן בתיקים שבהם הופיע מולו עו"ד יעקב וינרוט, אף שוינרוט ייצג אותו בהליך משפטי אישי, מבלי שיידע את הצדדים על ההיכרות המוקדמת לכאורה. מנהל בתי המשפט השופט משה גל גיבה את זפט, וטען כי לא מתקבל על הדעת לפשפש בעברו הרחוק של כל שופט.

זדון או גם רשלנות בוטה?

בפברואר 2007 קיבל בית משפט השלום בתל אביב תביעה שהגיש אליהו בר-לב נגד המדינה, לפיצוי על נזקים שנגרמו לו בעקבות רשלנות של שופטת בית משפט שלום בבת ים (בדימוס) רות טלגם. בר-לב, באמצעות עו"ד ענת וקסלבאום, ביחד עם אדם נוסף, משה פרץ, היו צד לסכסוך מול בעלים של נכס מקרקעין. בשל הסכסוך מונו לנכס כונסי נכסים שהשכירו את הנכס והפקידו את כספי הכינוס בקופת בית המשפט.

בהמשך התברר לבר-לב כי פרץ הצליח למשוך את הכספים במרמה מקופת בית המשפט באמצעות אדם שלישי. אותו אדם פנה לבית המשפט בבקשה להורות לגזברות להעביר לו את הכספים שבקופת הכינוס. הבקשה הועברה לאישורה של טלגם, שהורתה על העברת הכספים לכהן. בעקבות כך הגיש בר-לב כאמור תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד המדינה, בגין אחריותה השילוחית לרשלנותה של השופטת טלגם. לטענתו, השופטת טלגם ועובדי בית המשפט התרשלו בתפקידם וגרמו להוצאת הכספים לידי כהן.

גם המדינה וגם בר-לב הפנו את בית המשפט ל"הלכת פרידמן" של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, ורדי זיילר, יהודית צור ודוד חשין מ-2003, לפיה החסינות בסעיף 8 לפקודת הנזיקין אינה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט. ההלכה הרחיבה את אפשרות התביעה וקבעה, כי במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד של שופטים - ולא רק במקרים של פעולה בזדון - ניתן יהיה להגיש תביעות נגד המדינה באחריות שילוחית למעשיהם של שופטים.

השופט אריה אטיאס שדן בתביעה קבע כי השופטת יכולה היתה למנוע את הנזק, לו היתה בוחנת כראוי את התיק העיקרי שהובא לעיונה או לו היתה מבקשת תגובה לבקשה של כהן. משלא עשתה כן, מחדליה הם התרשלות רבתי. לפיכך, פסק אטיאס, על המדינה לשלם לבר-לב פיצוי בסכום של 230 אלף שקל בגין אחריותה ברשלנות השופטת.

המדינה הגישה ערעור על הפסק לבית המשפט המחוזי. לטענתה, החסינות השיפוטית מוחלטת, ואחריות, בין ישירה ובין שילוחית, ניתן להטיל על המדינה, אם בכלל, רק במקרים של פעולה בזדון או חריגה מודעת מסמכות.

השופט שנלר, שדן בערעור, קיבל אותו, ביטל את פסק הדין והורה לבר-לב להחזיר את סכום הפיצוי שקיבל מהמדינה. שנלר סבר כי רשלנותה של טלגם לא הגיעה לכדי התרשלות רבתי. "על אף כי ייתכן שהשופטת טלגם היתה יכולה לעמוד על מעשה המרמה, אין בעובדה שלא הצליחה בכך בכדי להוות התרשלות רבתי", קבע.

אשר לשאלה העקרונית בדבר אחריותה השילוחית של המדינה לרשלנות שופטים, ציין השופט כי "באופן עקרוני ישנה התנגשות בין שני עקרונות: מחד גיסא, העיקרון היסודי העומד בבסיס דיני הנזיקין, כי הניזוק זכאי לסעד מהמזיק. מאידך גיסא, האינטרס הציבורי בדבר חופשיות השפיטה, כך שהשופטים יפעלו ללא מורא מפני תביעה כזו או אחרת. המחלוקת היא כיצד יש לאזן בין שני האינטרסים הללו".

באיזון זה, סבור שנלר, כי אינטרס חופשיות השפיטה צריך בדרך כלל לגבור. במידה שאפשר יהיה לתבוע את המדינה על אחריות שילוחית בגין רשלנות שופטים, קבע שנלר, "המשמעות תהא, בסופו של יום, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת ואף פגיעה בעבודתו השיפוטית של השופט".

"הזדמנות למקצה שיפורים"

בפסיקתו שנלר אף מתח ביקורת על הלכת פרידמן: "עם כל הכבוד, הגישה שננקטה בפסק דין פרידמן משמעותה כי השופטים יהיו חשופים להגשת תביעות, גם אם בעקיפין, הקשורות לעבודתם". שנלר ציין את "הסכנה הנשקפת מעצם הגשת תביעות שכאלו, ובמיוחד ששאלת אותה רשלנות רבתי או חמורה נתונה לשיקול דעת נרחב".

השופט הוסיף כי "לא מדובר בהגנה על אינטרס השופט, אלא בפגיעה באינטרס הציבור בראש וראשונה", שתיגרם אם תאומץ הגישה שננקטה בפסק דין פרידמן. לשיטתו של שנלר, מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים, "יש בו משום אותה ביקורת נצרכת על עבודת השופט. דהיינו, לא מדובר כיום במצב שבו תהא פעולתו או מחדלו של השופט, אשר תהא, יעברו על כך לסדר היום, וכאילו לא אירע מאומה".

יתרה מכך, שנלר סבור כי ישנה בעייתיות בגישה שננקטה בהלכת פרידמן במידה ששופטי השלום יבקרו התנהגות או רשלנות של שופטים בערכאות גבוהות יותר: "האבסורד בכך ברור. כשבית המשפט דן בטענת התרשלות, עליו לדון אם ההחלטה נכונה אם לאו. מוקשה הדבר כי שופט מדרגה נמוכה יבקר את פועליהן של ערכאות גבוהות, ויקבע אם הן ניתנות בצורה נכונה או רשלנית".

לדבריו, "במידה מסוימת יהיה בכך גם בכדי להוות הזדמנות למקצה שיפורים למי שלא הצליח בערעורו או למי שנרדם על משמרתו ולא הגיש ערעור. יתר על כן, אדם יוכל לנסות לנקוט בהליכים מקבילים, מחד גיסא להגיש ערעור על החלטה, ומאידך גיסא ובמקביל להגיש תביעת רשלנות, כך שאם תובענה אחת לא תצלח, אולי השנייה תצלח. מצב דברים זה, כמובן איננו ראוי או רצוי".

"מסר שלילי לגבי המדינה והרשויות"

הפסיקה החדשנית הצליחה להרגיז את עורכי הדין. עו"ד אילן בומבך, המרבה להופיע בבתי משפט, אומר כי: "פקודת הנזיקין קובעת חסינות לשופט מנזקים שגרם כתוצאה מפסקי דין והחלטות שנתן או לא נתן, אבל החוק קובע פטור אישי לשופט עצמו, הוא איננו מעניק אותו פטור למדינה, הנושאת באחריות שילוחית להתנהלותו של אותו שופט. אני חושב שההסדר כיום משביע רצון, ואם יש צורך בשינוי ההסדר, הייתי עושה שינוי דווקא בכיוון ההפוך - של הגברת והגדלת אחריות המדינה בגין נזקים שנגרמו לציבור על ידי הנהלת בתי המשפט ושופטיה".

לפי נתוני הנהלת בתי המשפט, ב-2009 שילמה המדינה על תביעות אזרחיות ודרישות פיצוי שנמצאו מוצדקות ונקבע לגביהן שהיתה רשלנות של המערכת או עובדיה פיצוי בסכום מצטבר של כ-840 אלף שקל. ב-2008 שולם סכום מצטבר של כ-2 מיליון שקל.

לדברי בומבך, "פסק הדין משדר מסר שלילי מאוד ביחס למדינה ולרשויותיה. לא יכול להיות שאם תהיה התרשלות מצד שופט, במיוחד התרשלות רבתי, מי שיישא בנזקים ובתשלום הוא הציבור הרחב. אסור לראות באזרח הקטן את הכיס העמוק שעליו לשאת במחדלי הרשות, ובכלל זה הרשות השופטת".

בומבך מוסיף כי דווקא פסיקה שתאפשר לאזרח לתבוע את הרשות השיפוטית במקרים המתאימים שבהם היתה רשלנות חמורה, "עשויה להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט ואף תשפר את השירות שניתן לאזרח. מכיוון שהיא תיצור תמריץ להנהלת בתי המשפט, לפקידות וגם לשופטים להתנהל ביתר זהירות. זאת מבלי שירחף חשש על שופט שהוא יצטרך לשאת בכיסו בגין נזקים שגרם".

בומבך סבור גם כי המדינה צריכה לשאת בתשלום על נזקים שנגרמו עקב רשלנות רגילה של שופטים, אבל לדעתו הרף התחתון לכל הפחות צריך להיות רשלנות רבתי, ולא רק זדון.

"אסור להתעלם מהצד של הנפגעים"

"ההסתכלות על האירוע כאילו בית המשפט נמצא במרכזו, איננה נכונה", אומר עו"ד אסף פוזנר, מומחה בדיני נזיקין ששמו אף עלה כמועמד לכהונת שופט עליון. "כאשר ישנם צדדים שנגרמים להם נזקים השאלה היא אם הם צריכים לקבל פיצוי או לא. להתעלם מהפן של הנפגעים - זה מצייר רק את חצי התמונה".

פוזנר סבור כי השופט שנלר נותן דגש רב על איך השופטים ישפטו את עמיתיהם במצב כזה. אבל לדבריו, גישה זו אינה עונה על השאלה מה קורה כשלאדם נגרמים נזקים כתוצאה מכך ששופט לא נתן פסק דין שנים ארוכות, וכאשר כבר ניתן פסד הדין מגלים לדוגמה שהחברה הנתבעת פשטה את הרגל. לדבריו, הימנעות מהטלת אחריות שילוחית של המדינה בגין רשלנות רבתי של שופטים "גורמת להרגשה לא נוחה, כאילו המערכת המשפטית נותנת לעצמה חסינות".

לדבריו, אמירתו של השופט שנלר לפיה פתיחת הדלת לרשלנות שופטים תוביל להתנהגותם בצורה הגנתית אינה מציאותית: "אם תמתח בעיתון ביקורת על שופטים הם יפעלו בצורה הגנתית, אז צריך לסגור את העיתונים? אין לדבר סוף. צריך למצוא פתרון שמצד אחד לא יאפשר התנכלות לשופטים באופן אישי ומצד שני יאפשר פיצוי למי שנפגע, בוודאי מרשלנות חמורה".

גם כך, אומר פוזנר, האחריות של שופטים היא מצומצמת, שהרי בעוד שאפשר לתבוע עובדי ציבור, או רופאים ועורכי דין על רשלנות רגילה, במקרה של שופטים ניתן לתבוע רק ברשלנות רבתי. פוזנר מתנגד לאמירה שישנה סכנה מעצם הגשת התביעות משום שקביעת הרשלנות נתונה לשיקול דעת נרחב של שופט: "כמו שכל תובע צריך לסמוך על השופטים בקביעות שלהם, המינימום הוא שגם השופטים יסמכו על השופטים. במיוחד לנוכח העובדה ששופט מכיר את כל הבעיות של להיות שופט".

פרופ' מיגל דויטש, המתמחה בתחום המשפט האזרחי, מסתייג גם הוא מהפסיקה. "לא הייתי תומך בתפישה שהטלת אחריות בגין התרשלות חמורה פוגעת בעצמאות השיפוטית. ראשית צריך לזכור שלא מדובר באחריות אישית של השופט. נכון שאם תוטל אחריות על המדינה, הדבר עלול להשפיע בעקיפין על מעמדו של השופט, אבל חשיפה לביקורת בגין החלטות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה השיפוטית. שנית, לא מדובר בטעויות בשיקול דעת שיפוטי, אשר ההגנה עליו מצויה במרכז התכלית של העצמאות השיפוטית, אלא בעיקר בטעויות הנובעות מהיסח הדעת או כיוצא באלה.

"קיימים אמנם נימוקים שיכולים להצדיק הגבלה של אחריות המדינה רק למצבי זדון, ועיקרם השיקולים של יעילות התפקוד של המערכת השיפוטית. המערכת מבקשת לקדם הספק ויעילות בהחלטות, וכמובן שכאשר שופטים נותנים הרבה החלטות יש יותר סיכון לטעויות. יש גם חשש שהדבר יוביל ל'שיפוט מגנני', בדומה ל'רפואה מגננית'. שיקולים אלה יכולים לתמוך במסקנה שיש להגביל את אחריות המדינה למצבי זדון".

עם זאת דויטש סובר שנכון שהאחריות של המדינה תחול גם במקרים של רשלנות רבתי. "אמון הציבור בשופטים רק יתחזק אם לא תצומצם האחריות. ראשית, חוש הצדק מתקומם כאשר אדם נפגע כתוצאה מהתרשלות חמורה ואינו זוכה לסעד כלשהו. המנגנון של נציב תלונות הציבור על השופטים איננו מספיק לשם כך, שכן באמצעותו עדיין לא ניתן יהיה לקבל פיצוי בגין הנזק. שנית, גם כיום מדובר במצבים של התרשלות חמורה ולא התרשלות רגילה מצד השופט, כך שאלו מצבים קשים במיוחד שבהם חומרת הפגיעה מתעצמת כתוצאה מתחושת העוול של הנפגע אם הוא לא מקבל פיצוי. צריך עוד לזכור, שבכל מקרה גם סטנדרט הזהירות הרגיל שיצופה משופט, יביא בחשבון את העומס העצום על המערכת השיפוטית".

"לא בכדי נקבעה חסינות לשופטים"

מנגד, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב (בדימוס) השופט אורי גורן סבור שפסק דינו של השופט שנלר מוצדק. עם זאת לדבריו, לא היה מקום לקשור בין הפסיקה לאירועים של ההשתלחות במערכת המשפט, כפי שציין שנלר. "אין מקום לתבוע שופטים הן במישרין והן בעקיפין על ידי תביעת מעבידה של השופטים (כלומר המדינה), כאילו המעביד בודק כל פסק דין ומאשר אותו לפני שהשופט נותן אותו", אומר גורן.

לדעת גורן, "לא בכדי המחוקק קבע חסינות לשופטים", ולכן, סבור גורן, כדי ששופט יהיה בלתי תלוי בהחלטות שלו ולא יפחד מכל מיני אנשים שיחליטו לתבוע אותו וגם כדי שלא להכניס את המדינה ואת הנהלת בתי המשפט להוצאות של התגוננות מתביעות, אין מקום לאשר תביעות בגין רשלנות שופטים.

יתרה מכך, מסביר השופט גורן כי "השופטים גם כך מבוקרים על ידי נציב תלונות הציבור על השופטים. שוו בנפשכם שיבוקרו גם על ידי חבריהם למקצוע, שופטים אחרים. נגיע למצב של שפיטה מתגוננת כפי שתיאר השופט שנלר. כדי לקבוע רשלנות של שופט אחד צריך שופט אחר שיקבע זאת, ואז נכנסים למבוך שאי אפשר לצאת ממנו", מסכם גורן.

-

אחריות שילוחית

מוטלת על אדם בשל מעשהו של אדם אחר, לדוגמה בשל יחסי עובד מעביד או יחסי שולח שלוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#