אז איך צריך למנות שופטים לבית המשפט העליון? כך זה עובד במדינות אחרות

מחקר חדש מעלה כי השיטה בישראל דומה למגמה בעולם ■ החוקר, ד"ר גיא לוריא, הגיע למסקנה שלמרות הביקורת על שיתוף הפעולה בין לשכת עוה"ד ובין גורמים פוליטיים בוועדה לבחינת שופטים - השיטה הנוכחית היא המומלצת לאיזון בין עצמאות השפיטה לבין האחריות כלפי האזרחים

יסמין גואטה
יסמין גואטה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית המשפט העליון בארה"ב
בית המשפט העליון בארה"בצילום: ERIC THAYER/רויטרס

בכל פעם שמתחיל סבב למינוי שופטים בבית המשפט העליון עולות טענות שנוגעות לשיטת מינוי השופטים בישראל. גם בסבב האחרון — שבסופו מונו השופט פרופ' עופר גרוסקופף מבית המשפט המחוזי בלוד ופרופ' אלכס שטיין — היה רווי באמוציות ותככים פוליטיים.

ברקע היתה גם כתבה ששודרה בתוכנית "עובדה", שבה הומחשה הבעייתיות במינוי השופטים באמצעות הוועדה לבחירת שופטים. במהלך התוכנית ציין יו"ר הלשכה, עו"ד אפי נוה, כמה דוגמאות לקידום שופטים בשל שיוכם הפוליטי או האוריינטציה הדתית שלהם. בעקבות התוכנית שלחה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, מכתב חריג וחריף לשופטים שבו התריעה כי פוליטיזציה של מערכת המשפט עלולה לערער לחלוטין את יסודותיה כמערכת עצמאית ובלתי תלויה.

לדברי גיא לוריא, ד"ר להיסטוריה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בניגוד למה שנטען בשיח הציבורי, שיטת מינוי השופטים בישראל, אינה חריגה בהשוואה בינלאומית. לדבריו, היא אף חלק מהמגמה העולמית של ניסיונות לנטרל את השיקולים הפוליטיים בבחירת שופטים.

לוריא ערך באחרונה מחקר השוואתי שסקר את המגמות בעולם בתחום שיטות מינוי שופטים. הוא הגיע למסקנה כי מהמאה העשרים ואילך, חל שינוי במערכות המשפט בעולם, ותלותו של הליך המינוי ברשויות הפוליטיות קטנה והולכת. לדבריו, במינוי השופטים בעולם ניכרת מגמה להעניק יותר מקום לשיקול המקצועי על חשבון השפעתם של גורמים פוליטיים.

לפי חוק יסוד השפיטה, שופטים בישראל מתמנים על ידי נשיא המדינה לפי בחירתה של הוועדה לבחירת שופטים. הוועדה מורכבת מתשעה חברים. שלושה שופטים: נשיא בית המשפט העליון ועוד שני שופטים של בית המשפט העליון שנבחרים על ידי חבר השופטים בבית המשפט העליון; שני שרים — שר המשפטים שעומד בראש הוועדה, ושר נוסף לפי בחירת הממשלה; שני חברי כנסת, שהכנסת בוחרת בהצבעה חשאית; ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שהמועצה הארצית של הלשכה בוחרת בבחירה חשאית.

ההשראה לשיטה הישראלית — מצרפת

השיטה נולדה ב–1953, כשמדינת ישראל הצעירה אימצה שיטה חדשה שמבוססת על דגם של מועצת רשות שופטת: מינוי שופטים על ידי ועדה לבחירת שופטים שמשלבת נציגים משלוש הרשויות — המבצעת, המחוקקת והשופטת — וכן ממקצוע עריכת הדין. ההשראה היתה מצרפת, ובאותם ימים נחשבה השיטה הזאת לפורצת דרך.

לוריא מציין כי אף שהיום נהוגות שיטות רבות למינוי שופטים ברחבי העולם, אפשר לסווג אותן לארבעה סוגים עיקריים: בחירה ישירה על ידי הציבור; מינוי של אחת מהרשויות הפוליטיות; מינוי על ידי מועצת רשות שופטת (גוף שהרכבו דומה לוועדה לבחירת שופטים בישראל); ומינוי של הרשות השופטת.

נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות
נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיותצילום: דודו בכר

לפי לוריא, כיום נחשב הדגם הזה של מועצת רשות שופטת לדומיננטי בעולם, הן בשיטת המשפט המקובל והן בשיטת המשפט הקונטיננטלי. הדגם הזה הלך והתפשט בעולם משנות השמונים. הוא התקבל במדינות דרום אמריקה ומרכזה ובמדינות מזרח אירופה. מועצת הרשות השופטת שכיחה גם בדרום אפריקה, מלזיה, קניה והקריביים. פקיסטן, למשל, הקימה לפני פחות מעשור מועצת רשות שופטת ובה תשעה חברים.

לוריא מציין כי גם ארגונים בינלאומיים החלו להמליץ על דגם זה. ההרכב אמנם משתנה ממדינה למדינה, אך בדרך כלל כוללות המועצות נציגים של השופטים, הרשויות הפוליטיות, עורכי דין ואחרים. "דגם זה נתפש בעולם כאמצעי טוב לאיזון בין עצמאות השפיטה ובין האחריות כלפי האזרחים", כותב לוריא. לדבריו, עקרונות אלה מבוססים על ההבנה שנוסף על ההכרעה בסכסוכים לפי החוק, לשופט יש תפקיד חשוב גם בהגנה על ערכי היסוד של המדינה ועל זכויות אדם.

מהמחקר עולה כי גם במינוי שופטים לבית המשפט עליון חלה מגמה של מעבר למנגנוני מינוי שופטים שמטרתם לנטרל את הפוליטיזציה של ההליך באמצעות ועדות מקצועיות בלתי תלויות. לדברי לוריא, כמו בישראל, גם במדינות אחרות שבהן יש לבתי המשפט הרגילים סמכות לביקורת שיפוטית על החקיקה מתרחב השימוש בשיטות בחירה שנותנות משקל רב לשופטים בהליכי המינוי — אם כחלק מגוף ממנה בלעדית ואם כחלק מוועדה מעורבת בדגם של מועצת רשות שופטת. מגמה זו בולטת במדינות חבר העמים הבריטי כגון בליז, פקיסטן, קמרון, קניה, קפריסין וג'מיקה.

בבריטניה החליפו את המנגנון הפוליטי

בבית המשפט העליון הפדרלי של ארה"ב מתמנים השופטים על ידי הנשיא באישור הסנאט. זהו הליך פוליטי שכרוך בשימוע פומבי, אך מתקיימת בקרה על כוחו של הנשיא. עם זאת לוריא מציין כי במדינות רבות בארה"ב נהוג מינוי על בסיס שיקולים מקצועיים באמצעות ועדות מקצועיות שממנות את השופטים בעצמן או ממליצות על מועמדים. הרכבן של הוועדות משתנה ממדינה למדינה, אבל בכולן יש לשופטים משקל רב, ולא פעם הם הרוב בוועדה.

דיון בבית המשפט העליון
דיון בבית המשפט העליוןצילום: אמיל סלמן

בבריטניה, נערכה רפורמה ב–2005, ובה הועברו סמכויות המינוי מגורם פוליטי — הלורד צ'נסלור, שהיה בו זמנית חלק מהרשות המבצעת, הרשות המחוקקת וראש הרשות השופטת — לוועדות מינויים מקצועיות שבהן לשופטים משקל רב. במסגרת הרפורמה, הוקם בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת הבריטית, ואת שופטיו ממנה מאז ועדה המורכבת מנשיא בית המשפט העליון, המשנה לנשיא ונציג אחד מכל וועדת מינויים לבתי המשפט באנגליה, בסקוטלנד ובאירלנד, שלפחות אחד מהם אינו שופט. בוועדה לא יושב נציג של הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת. הוועדה רשאית בכל פעם להמליץ ללורד צ'נסלור, המקביל אצלנו לשר המשפטים על מועמד אחד, והוא שמחליט בפועל על המינוי. הוא רשאי לדחות את המינוי פעם אחת בלבד ולבקש מהוועדה לשקול בשנית את המלצתה.

בהודו, קובעת החוקה ההודית כי הנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון בהתייעצות עם נשיאי בית המשפט העליון ועם שופטים נוספים. בפועל, בסדרה של שלושה פסקי דין שניתנו שם ניתן מעמד מכריע לעצתו של נשיא בית המשפט העליון ועוד ארבעה מחבר שופטיו. במלים אחרות, לשופטים בהודו ניתן כוח מכריע במינוי שופטי בית המשפט העליון.

בקנדה הסמכות למנות שופטים לבית המשפט העליון הקנדי נתונה בידי ראש הממשלה, שלו לכאורה שיקול דעת רחב במינוי השופטים. ואולם בהליך המינוי שם חלים כללים שאינם פורמליים, בכללם דומיננטיות של השיקול המקצועי. לוריא מציין כי באחרונה ערכה קנדה רפורמה בהליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון, ועברה לדגם שבו השופטים מתמנים באמצעות ועדה מייעצת עצמאית ומקצועית.

המסקנה של לוריא היא שהשיטה הישראלית עולה בקנה אחד עם המגמה הבינלאומית להבטיח שיפוט מקצועי ובלתי תלוי ולשמור על אמון הציבור ברשות השופטת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker