הזכות לדעת - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הזכות לדעת

טור לזכרו של פרופסור זאב סגל

תגובות

>> החלטתי לעזור קצת לאביגדור ליברמן. היוזמה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם מעידה על בעיה טריוויאלית: בישראל ביתנו לא שמעו על גוגל. לא צריך ועדת חקירה פרלמנטרית. חבל על זמנם של חברי הכנסת. חוקרי המשטרה יספרו לכם שמשך הזמן הדרוש לאיתור מידע כזה הוא פסיק לעומת שנות החקירה שנדרשו כדי לגלות את מקורות המימון של ליברמן עצמו.

הנה ממצאים ראשוניים בחקירה שלי, שנמשכה חמש דקות: ב-2009 למשל, קיבלה האגודה לזכויות האזרח 231 אלף יורו מהאיחוד האירופי, הוועד הישראלי נגד הריסות בתים קיבל מהאירופים 169 אלף יורו באותה שנה, הארגון המתקרא רבנים לזכויות אדם קיבל מהם 160 אלף יורו למען המטרה המוצהרת של מניעת השתלטות על קרקעות פלסטיניות בדרום הר חברון, וסכום שיא קיבל מהאיחוד המרכז הערבי לזכויות אדם, עדאלה - 627 אלף יורו. יש עוד מידע וכולו מצוי באינטרנט, ולכן השימוש שעושה ליברמן בטיעוני הזכות למידע כדי להפעיל כוח ריבוני מדכא נגד מגזר פוליטי הוא מתסיס.

הזכות לדעת ספגה השבוע מכה עם לכתו לעולמו של פרופ' זאב סגל, מורי ורבי והפרשן המשפטי של "הארץ". סגל היה ממניחי התשתית המשפטית לחופש המידע בישראל. כפי שהסביר, חופש המידע נועד בראש ובראשונה לחשוף את פעולת הרשויות הציבוריות לעין הציבור. לא ארגוני החברה האזרחית חשודים בהסתרה. השלטון שבידיו הכוח הריבוני - הוא זה שצריך להיחשף.

לפני עשר שנים, בעת שכיהנתי כדובר משרד המשפטים, העניק לי סגל את ספרו "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע", ובהקדשה אישית כתב: "לעומד בשער המידע ושאר החירויות". מידע נחוץ כדי לממש את חופש הביטוי, אך ליברמן המבקש להצטייר כמגן הזכות למידע שוכח את שאר החירויות ושוכח כי הזכות למידע היא - כפי שטען סגל בספרו - זכות בעלת מעמד חוקתי שיש ליישם אותה באופן שוויוני ובהגינות.

במישור העקרוני, מעמדם המתחזק של ארגוני החברה האזרחית עשוי להצדיק דרישה לחשוף את מקורות המימון שלהם. אבל הבעיה אינה ארגוני זכויות האדם. אלה מתאפיינים בדרך כלל בשקיפות וממקדים את פעילותם באפיקים משפטיים שבהם ממילא האינטרסים גלויים ועומדים למבחן ציבורי אובייקטיבי מול מערכות משפטיות או פרלמנטריות. למשל, ארגון שמבקש למנוע הריסות בתים עושה זאת בדרך כלל באמצעות פנייה לבית המשפט. פעילות כזו לא ניתן להסתיר.

הבעיה החמורה באמת היא היעדר השקיפות של נבחרי הציבור ושל ההשפעה עליהם. לציבור אין כל דרך לדעת עם אילו לוביסטים נפגש חבר כנסת או שר כדי לדון ביוזמת חקיקה כזו או אחרת. המימון הזורם מבעלי ההון כדי להשפיע על עיצוב הנורמות הציבוריות בשלב הבלתי גלוי - שלב גיבוש הצעות החוק הממשלתיות - אינו ידוע.

למשל, קמפיין "המשקיעים הקטנים" נגד העלאת חלקה של המדינה ברווחי חברות הגז נועד לגייס דעת קהל כדי לסכל שינויי נורמות שיפתחו בפני ישראל הזדמנות לשינוי חברתי כלכלי בקנה מידה היסטורי. את מקור המימון של הקמפיין הזה לא מצאתי בגוגל, על אף שהוא עלול להשפיע על חיינו לא פחות מעתירה של ארגון זכויות אדם נגד הפקעת קרקע פלסטינית או בעד פגישה של חשוד בטרור עם עורך דינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#