איזה סיפור נספר הבוקר? "ישראל 2021" משנה את השיח - דין וחשבון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איזה סיפור נספר הבוקר? "ישראל 2021" משנה את השיח

לא קשה לקבוע מה צריך לעשות כדי לחולל שינוי בישראל

47תגובות

<< איזה סיפור אתם רוצים שנספר לכם הבוקר? על הערכות שיש עוד "שישה שדות גז כמו לווייתן מול החוף שלנו"? נתוני הצמיחה בתוצר ברבעון הרביעי? עוד סטארט-אפ ישראלי שנמכר לענק אמריקאי? או שמא אתם מעדיפים את הסיפורים על השחיתות הגואה בישראל, התעמרות המונופולים בצרכן הישראלי והקרקס של הלוביסטים בוועדת הכלכלה והכספים?

לא חסרים סיפורים כלכליים מרתקים בכלכלה הישראלית על עסקות שהיו אתמול והכרזות שצפויות מחר. אולם מה שמאפיין נתח גדול מהם הוא זמן התפוגה הקצר שלהם והמשמעות הכלכלית והחברתית האפסית שלהם במונחים ארוכי טווח.

הרעש העצום, רובו רדוד, חלקו מתלהם - שלעתים קרובות צבוע בפוליטיקה ואידיאולוגיה - מסתיר כמה מגמות ארוכות טווח של הכלכלה והחברה בישראל. חלקן חיוביות, רובן שליליות.

חצי הכוס המלאה היא שמדינת ישראל רחוקה מלממש את הפוטנציאל שלה. הפוטנציאל מונח דווקא במקומות הכי בעייתיים: בחינוך, בשוק העבודה, בתחרותיות של המשק, בממשל ובמגזרים שלא משולבים בכלכלה. חצי הכוס הריקה היא שבתוואי הנוכחי עומדים בפני מדינת ישראל סיכונים כלכליים וחברתיים אדירים. הם יכולים להתממש עוד חמש שנים, עשר שנים או עשרים שנה.

לא כדאי ולא מומלץ לתת תחזיות, הן נוטות להתבדות. אבל מאוד כדאי להביט במראה: זה בדרך כלל לא נעים.

נעים יותר להפליג בשבחי סיפורי הסטארט-אפים שנמכרים, העוצמה הפיננסית היחסית שגילתה ישראל מול המשבר העולמי וסיפורי ההצלחה השונים. הם חשובים, הם מעוררי השראה. אבל יש עוד סיפור: ישראל נמצאת בתוואי שאינו בר-קיימא בתחומים חברתיים, דמוגרפיים וכלכליים רבים. הסקטור הציבורי שלה אינו אפקטיווי והתחרותיות של הסקטור העסקי מול העולם נמצאת בירידה. בכל טווח זמן של חמש, עשר או 20 שנה, אנחנו נהיה סיפור הרבה פחות מלהיב ממה שאנחנו מספרים לעצמנו.

נכון, יש גרועים יותר מאיתנו, הרבה יותר גרועים. איטליה יותר מושחתת, בארה"ב יש פערים גדולים יותר, במקסיקו מערכת החינוך גרועה יותר. אבל זאת נחמה מטופשת כי שום מדינה בעולם לא מתמודדת עם האיומים שעומדים בפני ישראל. המשק הישראלי והחברה הישראלית צריכים להיות בצמרת ההתקדמות וההתפתחות בעולם. אין לנו ברירה.

שיח כלכלי מקצועי ומשתף

מקובל בשלב זה של הדיון לעבור ל"אשמים" - לפתוח במטח ביקורת על הפוליטיקאים, הפקידים, ראשי הממשלה, המנהיגים, חברי הכנסת, אנשי העסקים. מקובל והכרחי.

אבל כדאי אולי לעצור ולחשוב מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים. מהם התנאים הסביבתיים, האקו-סיסטם שלנו - התנאים התרבותיים והערכיים בהם הם פועלים. מדוע רובם עסוקים בטווח קצר, בהישרדות, ביח"צנות, בספינים - ורק מיעוט עוסק במקצוענות, בעומק, בקביעת יעדים, מדידה וחתירה ארוכת טווח לכיוונם. מדוע הסקטור הציבורי לא מושך את המקצוענים הטובים ביותר, ולמקצוענים והערכיים שבהם קשה לתפקד בסקטור הציבורי.

מה התפקיד שלנו ושלכם, הקוראים, האזרחים, משלמי המסים. לפחות אלה מאיתנו שיש להם פנאי וזמן, רצון ויכולת להרהר בדברים האלה בתוך המערכת הזאת. מה ההשפעה שלנו עליה. האם אנחנו מודדים ומתגמלים את מקבלי ההחלטות על פי מחויבות ארוכת טווח להישגים, או לפי התלהמויות והישגים קצרי טווח וחסרי משמעות. האם אנחנו מוחאים כפיים למי שקובע יעדים ארוכים, שאפתניים ומתקדם לעברם בשיטתיות ואיטיות? האם יש לנו בכלל נכונות או רצון לקחת חלק ולייצר שיח כלכלי מקצועי ומשתף, בתחומים הקריטיים לעתיד החברה והכלכלה בישראל, או שטוב לנו ודי לנו בשיח הנוכחי כי אנחנו עסוקים בענייננו ואת הדברים החשובים נשאיר ל"מנהיגים" - שאנחנו אומרים עליהם באותה נשימה שהם לא קיימים.

הפתרון לרוב בעיות היסוד של הכלכלה והחברה בישראל הוא ארוך ומסובך. הוא לא טמון ב"מה" - מה צריך לעשות. זה לא מסובך להחליט מה צריך לעשות כדי לחולל שינויים משמעותיים בתחומים רבים. הקושי הוא ב"איך" - כי האיך דורש מחויבות, הסכמות, תכנון, סבלנות, תעוזה ואומץ.

תוכניות, פרויקטים, השקעות, מיזמים ורעיונות יש למכביר. האתגר הוא בהתמקדות בתהליכים ובמבנים, בהנעת תהליכים, בהגדלת האפקטיוויות שלהם, בהגעה להסכמות, בניית קואליציות לשינויים, במדידת ההתקדמות ובדבקות בתהליכים. תכנון ארוך טווח אינו מתן תחזיות. אי אפשר לתת תחזיות וגם אין צורך. תכנון ארוך טווח ממוקד בשינוי ה-design של המערכות הציבוריות כדי שיהיו יותר אפקטיוויות.

תוואי מסוכן

ייתכן שכדי להוביל שינויים כאלה אנחנו זקוקים לשיח ציבורי מסוג חדש שמבהיר שהציבור כולו רוצה להיות שותף לשינוי. הפוליטיקאים, הפקידים, מקבלי ההחלטות, צריכים כנראה לדעת שהציבור מודד אותם לפי הקידום של שינויים משמעותיים ארוכי טווח ולא לפי הישגים או רטוריקה קצרת טווח.

כמובן שהדיון על שינויים מבניים, ניהוליים, ארוכי טווח הוא לעתים יותר מופשט ומורכב. לכולנו קל יותר לדבר בססמאות קליטות על "השקעות בתשתית, בחינוך או בהיי-טק" וכדומה. אבל דיון מקצועי שמתבונן בתהליכים ארוכים הוא בלתי נמנע, ואם לא נשנה את השיח הציבורי לא נוכל להתקדם בנושאים החשובים ביותר.

השלב הראשון בתהליך הזה הוא הסתכלות פנימית וביקורתיות: של העיתונות והעיתונאים, של מקבלי ההחלטות, של כל השחקנים בזירה הציבורית ובשיח הציבורי. האם בהתנהגותנו אנחנו יוצרים את התנאים הסביבתיים התומכים בשינויים, או שאנחנו משמרים את המצב הקיים. ואולי יש רבים מאוד שעבורם מדובר בדיבור מן השפה לחוץ: הם מרוצים מהסדר הקיים ורק רוצים לשמרו.

אף אחד מאיתנו לא צריך להיות באמת מרוצה מהסדר הקיים, כי התוואי בו המדינה נעה הוא מסוכן. גם למאיון העליון, גם לאלפיון וגם למאות אלפי הישראלים ש"הסתדרו" כאן. אם יהיה כאן משבר כלכלי או חברתי בעוד 5, 10 או 30 שנה הוא יגיע לכולנו.

מדיניות אמיצה

לפני שנתיים פירסם צוות בינלאומי של אנשי ממשלה, כלכלה וציבור, דו"ח על 13 מדינות שהצליחו לצמוח בקצב גבוה למשך תקופות מאוד ארוכות. לכל מדינה ברשימה הזאת היו מאפיינים מיוחדים. אבל היה שם מכנה משותף אחד ברור: זה לא קרה בספונטניות, במקרה.

סיפורי ההצלחה הכלכליים הגדולים ב-50 השנים האחרונות אירעו במדינות שאימצו מדיניות מקרו כלכלית אמיצה, מחוייבת וארוכת טווח, ולא מדינות שהתגלה בהם גז או מחצבי טבע. סין, הונג קונג, סינגפור, תאילנד, מלטה, קוריאה, יפן, אינדונזיה, אירלנד, הודו, ברזיל - בכולן הזינוק לא היה ספונטני אלא נבע ממחוייבות ארוכת טווח של פוליטיקאים, מנהיגות פרגמטית וסבלנות.

בחודשים האחרונים אנחנו חוגגים בישראל את העוצמה שגילתה הכלכלה המקומית מול המשבר הפיננסי העולמי, שגובה מחיר כבד מארה"ב ומשורה של מדינות באירופה. אנחנו מספרים לעצמנו על העוצמה הנדירה של המשק הישראלי, גמישותו והניהול המקרו כלכלי המעולה שלו. זה סיפור מצוין, יש בו חלקים מדויקים - אבל זהו רק חלק קטן מהסיפור.

מדינת ישראל ניהלה את ענייניה הפיננסיים בצורה שמרנית בחמש השנים האחרונות, בין השאר מכיוון שישראל חוותה משבר מקרו כלכלי קשה בשנים 2003-2001 כתוצאה מהאינתיפאדה ופקיעת בועת הדוט.קום. הגענו למשבר הגלובלי מוכנים טוב יותר: בלי מערכת בנקאות מסובכת בסאבפריים ובלי שוק נדל"ן ממונף ומנופח. אבל בעוד שדו"ח הרווח וההפסד של המדינה נראה היום מצויין בהשוואה גלובלית והמאזן נראה משופר ביחס להידרדרות בחלק ממדינות המערב - הנכסים הבלתי מוחשיים במאזניה של מדינת ישראל בע"מ - נשחקים.

רמת החינוך בישראל בכל השלבים מידרדרת ונמצאת במקום נמוך, אי-השוויון בישראל מהגדולים בעולם, תשתיות התחבורה מפגרות, הסקטור הציבורי מאובן וסובל ברובו מניהול מפגר, הסקטור העסקי שהתפתח דרמטית בשנים 1995 עד 2005 נבלם או מידרדר בשנים האחרונות, ושוק ההון הישראלי סובל מבעיות מבניות קשות.

הלווייתן, קידוח הגז שנמצא מול חופינו, ולווייתנים אחרים שעוד נצוד לא יפתרו את בעיות היסוד של המשק: הם לא יביאו עמם את הרפורמות המבניות, את הגדלת האפקטיוויות של הסקטור הציבורי, שיפור מערכת החינוך, הקצאת מקורות יעילה יותר והגברת התחרות והתחרותיות במשק. הם יכולים גם, בתסריטים מסוימים, להביא לתוצאות הפוכות. כסף זול שנשפך למערכות ענקיות ולא יעילות לא ייצר לאורך זמן כלכלה משגשגת יותר, שוויונית יותר ומתקדמת יותר.

לחשוב על גישה אחרת

רבים טוענים ששינוי יגיע מ"מנהיגות", פוליטיקאי-כוכב מ"סוג אחר" שיגיע יום אחד לשלטון, או בשינוי שיטת השלטון בישראל שתביא מהפך במשילות, במקצוענות בסקטור הציבורי, בתכנון ארוך הטווח. ייתכן. אפשר להמשיך לחכות. נקווה שלא יהיה מאוחר מדי כשהם יגיעו, אם יגיעו.

עד אז אפשר לחשוב על גישה אחרת: לא להסתכל למעלה ולהמתין לאותה "מנהיגות", אלא לחשוב על אותם תנאים סביבתיים, אקו-סיסטם, שיח ציבורי - שלו כולנו אחראים, כל אחד מאיתנו, והוא משפיע בצורה קריטית על התמריצים, ההתנהלות, הפרספקטיווה והפעילות של כל מקבלי ההחלטות. עד כמה אנחנו דורשים מעצמנו ומאחרים הסתכלות מקצוענית, ארוכת טווח ומעמיקה בנושאים הקריטיים לכלכלה ולחברה בישראל. האם אנחנו בכלל מסוגלים להסתכלות כזאת, לקחת אחריות, אישית ומשותפת, או ש-62 שנים אחרי קום המדינה אנחנו עדיין סטארט-אפ שעסוק בהישרדות ומחכה כל בוקר להיסגר או להימכר לחברה אמריקאית.

קפיצת מדרגה

כנס ישראל 2021, שנפתח הבוקר בבנייני האומה, הוא דרך טובה להשיק את המהלך של שינוי השיח הציבורי. בניגוד לכנסים המקובלים - התוכן והכיוונים בכנס זה נקבעים על ידי קבוצה של כ-1,500 אנשי מקצוע שיתכנסו ליומיים של דיונים וסיעור מוחות סביב כ-200 שולחנות עגולים בשבעה תחומים, שזוהו כקריטיים לשינוי התוואי הכלכלי והחברתי של ישראל: חינוך, אפקטיוויות הממשל והסקטור הציבורי, תחרותיות המשק מול העולם, שוק העבודה, שילוב החברה הערבית והחרדית וקפיצת מדרגה למשק הישראלי. יש עוד שורה ארוכה של נושאים כמובן - זאת רק ההתחלה.

הפורמט של הכנס משקף את הדרך בה אנחנו מצפים לראות שינוי בשיח הציבורי בישראל: עשרות אלפי אנשי מקצוע מכל שדרות הציבור מובילים את השינוי, לוקחים אחריות - ויוצרים סביבה הדורשת ותומכת בשינויים. הכנס הוא פלטפורמה ראשונה, פתוחה ומייד אחריו נפתח אנחנו ובוודאי אחרים פלטפורמות רבות נוספות.

לאינטרנט, לפייסבוק, למפגשים ספונטניים ולרשתות חברתיות וירטואליות ופיזיות יהיה משקל גדול בתהליך הזה. יש לא מעט אנשי מקצוע מחוייבים בישראל שמודאגים מהתוואי הכלכלי והחברתי בו היא נעה. הם רוצים שינוי, אולם כדי להצליח הם צריכים סביבה תומכת, שיח ציבורי אחר.

אנחנו ב-TheMarker רוצים לקחת חלק בדבר הזה. אנחנו משוכנעים שכל כלי התקשורת - "ידיעות", Ynet, "מעריב", "הארץ", "וואלה", "ישראל היום", "כלכליסט", "גלובס", ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1 ורשות השידור וכל כלי תקשורת אחר ירצו גם הם לייצר, ככל שיוכלו, שיח ציבורי אחר.

החוכמה והמקצוענות הם לא אצלנו ולא אצל אף אחד אחר. הם אצל עשרות אלפי אנשי מקצוע בארץ ובעולם שצריכים פלטפורמות פתוחות כדי להשפיע על השיח הציבורי בישראל ועל קבלת ההחלטות ותכנון ארוך הטווח. הפלטפורמה שלנו פתוחה עבורם החל מהבוקר.

אנחנו לא יודעים איך התהליך הזה ייראה בטווח הארוך, אנחנו בטוחים שיש בו אינספור אתגרים, כישלונות וטעויות - אבל הכיוון נראה לנו ולמאות אנשי מקצוע איתם התייעצנו בשנים האחרונות - כמתאים ונכון. את היומיים הקרובים נקדיש ללמידה, לשמיעה ולהתייעצות - בהתחלה בכנס ובהמשך בכל אמצעי אחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#