שובו של ה"יועץ בראש שלנו": קבלו את פרשת בר-און-חברון בריבוע - משפט - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שובו של ה"יועץ בראש שלנו": קבלו את פרשת בר-און-חברון בריבוע

החשד לניסיון השתלטות על כהונת היועץ המשפטי לממשלה הפך את תיק 4000 לפרשת השחיתות הציבורית החמורה בתולדות המדינה

8תגובות
מימין: יועצו של נתניהו ניר חפץ, בנימין נתניהו והשופטת הילה גרסטל
מוטי מילרוד ואוליבייה פיטוסי

מי שחשב שהחשדות לשחיתות שלטונית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, משפחתו ומקורביו לא יכולים להגיע לרמת חומרה גבוהה יותר, התבדה אתמול שוב. הסתעפותו של תיק 4000 לחשדות בדבר ניסיון של יועץ התקשורת ניר חפץ לשחד את השופטת בדימוס הילה גרסטל, הופכת את התיק הזה לאחד מתיקי השחיתות השלטונית החמורים ביותר שנחקרו בישראל: ניסיון לכאורה להשחית מהשורש את ראשות מערכת אכיפת החוק. נקודה.

הניסיון הידוע הראשון להשתלט על מערכת אכיפת החוק בישראל בקשר פלילי מושחת התרחש, ככל הידוע, בפרשת בר־און־חברון בשלהי 1996. ראש הממשלה (אז והיום) בנימין נתניהו היה אחד הנחקרים המרכזיים בפרשה. התיק נגדו נסגר בסופו של דבר. ניסיון ההשתלטות בפרשה ההיא לא נועד להיטיב עם נתניהו, אלא עם הנאשם בפלילים אריה דרעי — שביקש למנות "יועץ בראש שלנו" כדי לקדם הסדר טיעון בתיקי השוחד שלו.

חלפו 12 שנים, והחשד אותו חשד: ניסיון להשתלט על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ולמנות יועצת "בראש שלנו". לפי החשד, חפץ ניסה להציע לגרסטל את כס היועץ המשפטי לממשלה — היא היתה אחת המתמודדות על התפקיד בסוף 2015 — בתמורה לכך שתסגור את תיק המעונות נגד רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. לפי החשד, מקורבה של גרסטל, יועץ התקשורת אלי קמיר, העביר אליה את ההצעה, אך היא דחתה אותה בשתי ידיים.

ראש הממשלה טען אתמול: "לא ידעתי דבר". בכך שיכלל נתניהו את טיעון ההגנה שלו. ב–1996, הפעם הקודמת שבה נחקר בהקשר לניסיון השתלטות על כהונת היועץ, היתה הטענה שלו: "לא זוכר".

כבר לא צללים, אלא ענן שחור ומאיים

בפרשת בר־און־חברון המליצה המשטרה להעמיד לדין את נתניהו; את שר המשפטים דאז צחי הנגבי, שקידם את מועמדותו של רוני בר־און (אז עו"ד פרטי מקורב לליכוד ולא מוכר במיוחד בקהילה המשפטית), והביא למינויו בסופו של דבר (בר־און התפטר אחרי יומיים בגלל ביקורת ציבורית); את ראש לשכתו של נתניהו באותם ימים ושר הביטחון כעת, אביגדור ליברמן; ואת דרעי.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, החליטו בסופו של דבר לסגור בדו"ח ציבורי חריף את התיק נגד רוב החשודים בפרשת בר־און־חברון, מחוסר ראיות. היחיד שנגדו נמצאה תשתית להעמדה לדין היה דרעי, המוטב העיקרי של העסקה (אם כי בסופו של דבר רובינשטיין ויתר לו על האישום הזה). רובינשטיין וארבל קבעו כי נתניהו לא ידע על העסקה הנטענת, אך הדגישו כי "עלו תמיהות" לגבי התנהלותו.

דרעי בישיבת הממשלה
מארק ישראל סלם

כמו אז, גם כיום מתנער נתניהו בהודעה לעיתונות מכל קשר למעשי מקורביו. לשיטתו של נתניהו, האנשים הקרובים ביותר אליו ואל בני משפחתו פועלים לכאורה בשמו, אך ללא ידיעתו. הנטל להוכיח מה ידע נתניהו הוא על המשטרה, והדרך אל הראש עוברת דרך המקורבים, שיחותיהם, הסמסים והודעות הווטסאפ שכתבו, וראיות אחרות.

אף אם לא יגיעו החשדות עד ראש הממשלה עצמו, פרשת חפץ־גרסטל היא פצצה גרעינית במושגים של שחיתות שלטונית. "צללים מרחפים על שלטון החוק", כינה בשעתו פרשן המשפט המנוח של "הארץ", פרופ' זאב סגל, את פרשת "בר־און־חברון". הפעם, הצללים נראים כענן שחור ומאיים.

הלקח מפרשת בר־און־חברון לא הופק

על בסיס המידע שפירסמו רשויות החקירה עד עכשיו, החשד שניתן לייחס לחפץ הוא ניסיון לכאורה לשחד את גרסטל, המועמדת לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. תמונה זו מעידה שהלקחים מפרשת בר־און־חברון לא הופקו די הצורך: יש מי שחושב שניתן לתפור את מינויו של יועץ משפטי לממשלה, ולהושיב על כס הגורם הבכיר ביותר במערכת אכיפת החוק יועץ "בראש שלנו".

בפרשת בר־און־חברון החליט נתניהו למנות ליועץ את בר־און האלמוני. בר־און לא היה מוכר גם לנתניהו עצמו, ולכן היוזמה של נתניהו למנותו היתה תמוהה במיוחד. בחקירתו טען נתניהו ש"לא זכר" מי המליץ לו על בר־און לתפקיד.

בעקבות פרשת בר־און־חברון מונתה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, כדי להסדיר את תהליך המינוי של היועץ המשפטי לממשלה. המלצות הוועדה הובילו לכך שמינוי היועץ נעשה על ידי ועדה מקצועית ובלתי־תלויה, שבראשה עומד בדרך כלל שופט בדימוס מבית המשפט העליון.

בראשות הוועדה האחרונה, שהמליצה על אביחי מנדלבליט לתפקיד, עמד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, ד"ר אשר גרוניס. בוועדה היו חברים גם ח"כ ענת ברקו מהליכוד, המשפטנית והשגרירה פרופ' גבריאלה שלו, שר המשפטים לשעבר עו"ד משה נסים, ועו"ד יחיאל כץ. הוועדה התבקשה להמליץ לשרת המשפטים — שהיא המביאה את המינוי לאישור הממשלה — על שלושה מועמדים. למרות הבקשה של השרה איילת שקד, בסופו של דבר המליצה הוועדה על אביחי מנדלבליט בלבד.

רוני בר-און
אמיל סלמן אמיל סלמן

מותר ואפילו לגיטימי לברר עם מועמד לכהונת היועץ מהן עמדותיו בסוגיות אקטואליות ועקרוניות לפני מינויו. לעומת זאת, אם הושג מינוי ליועץ לאחר שהבטיח לקבל החלטה מסוימת למאן דהוא — זו שחיתות פלילית.

מנדלבליט השיב אמש ל"הארץ" שלא קיבל שום הצעת שוחד לפני מינויו. אפשר להאמין לו, אבל לא כדאי לנשום לרווחה. היבט מזעזע אחד בפרשה שהתפוצצה אתמול הוא עצם המחשבה שעלתה במוחו של אדם, שסבר כי ניתן לשחד שופטת כה בכירה ומנוסה בהצעה לקידום לתפקיד בכיר — ולהטות בדרך הזו החלטות שיפוטיות.

בכך שונה פרשה זו ממקרה בר־און־חברון, שבו לא נטען כי מישהו פנה לבר־און והתנה את מינויו בקבלת החלטה מסוימת, אלא העסקה התבססה על הרצון למנות את מי שדעותיו ידועות. החשד שלפיו חפץ ניסה לשחד את גרסטל הופך את ההתפתחות החדשה בתיק 4000 לפרשת בר־און־חברון בריבוע.

היבט חמור יותר של החשדות הוא ההצעה שבה חשוד חפץ. משמעות ההצעה היא שחפץ היה סבור כי ניתן להנדס את עבודת הוועדה לאיתור היועץ באופן הרצוי לראש הממשלה ולרעייתו, גם אם ראש הממשלה כמובן לא ידע שמישהו דואג לו. בעיני חפץ, הוועדה היתה חסרת חשיבות, משום שניתן היה להבטיח מראש את המינוי שייבחר בה. מציאות זו מטילה צל שחור משחור על היועץ מנדלבליט ועל כל מוסד היועץ המשפטי לממשלה.

מדוע גרסטל לא פנתה למשטרה?

החקירה המתקיימת עכשיו חייבת לשפוך אור על התנהלותם של כל הגורמים במערכת המשפט ששמם נקשר לפרשה זו — ובכלל זה השופטת בדימוס גרסטל. לפי הפרסומים, גרסטל דחתה בתוקף את ההצעה המושחתת שהעביר לה מקורבה. עם זאת, היא לא הגישה תלונה למשטרה, חרף היותה שופטת עתירת ניסיון שבוודאי היתה נהירה לה המשמעות הפלילית שטמונה בדברים שנאמרו לה.

לפי הפרסומים, גרסטל התייעצה בנושא זה עם בכירים במערכת המשפט, ובהם אסתר חיות, אז שופטת בבית המשפט העליון וכיום נשיאתו. לא ידוע מה בדיוק חשפה השופטת בפני בני שיחה. צריך להדגיש כי ספק אם חלה על גרסטל החובה לדווח על תוכן השיחה, אבל בנסיבות הייחודיות האלה, העובדה שלא דיווחה על ההצעה מעוררת סימני שאלה.

אלי קמיר בהארכת מעצר
מוטי מילרוד

ייתכן שגרסטל העדיפה לא להתלונן באופן מיידי, כדי להימנע מלערב בעניין את קמיר, מקורבה, שעצם החלטתו להעביר אליה את ההצעה יכול להיחשב כעבירה של תיווך בשוחד או סיוע לניסיון לשוחד.

השערה אחרת שניתן להעלות על הדעת היא שגרסטל, שהיתה באותה תקופה בשיאו של עימות חזיתי עם ראשי הפרקליטות על מעמדה של נציבות הביקורת על הפרקליטות שאותה הקימה, לא ששה לפנות אל ראשי המערכת בתלונה כזו — מחשש שזו תנוצל נגדה.

מעורבותה של גרסטל עתידה לעורר אי־נוחות עזה בקרב הגורמים המלווים את תיק החקירה. גרסטל פרשה מכהונת נציבת הביקורת על הפרקליטות על רקע עימות חריף בינה לבין הפרקליטות בכלל, ופרקליט המדינה שי ניצן בפרט.

חקירת תיק 4000 הופכת אפוא לחקירה מסובכת, כואבת ועמוסה באי־נוחות, ומתפתחת למעין אירוע ענקי של גילוי עריות פוליטי, ציבורי, משפטי ותקשורתי.

האחריות המוטלת כעת על כתפי היועץ היא מהכבדות ביותר שהונחו בתולדות מדינת ישראל על שומר סף בתחום השחיתות הציבורית. עליו למצות את החקירה כדי לחשוף באופן מלא את מידת המעורבות של ראש הממשלה ומקורביו בתהליך מינוי היועץ. אור חייב להישפך על התהליך במלואו, אם היועץ חפץ לשמר את אמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#