"זה לא פלילי. לא הוגשו כתבי אישום". אז מה? - משפט - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"זה לא פלילי. לא הוגשו כתבי אישום". אז מה?

גם אם אין כתבי אישום - נבחרי ציבור צריכים לחשוש

17תגובות
בנימין נתניהו ואהוד אולמרט בעת השבעת הממשלה, 2009
AP

בפרשות שחיתות בולטות שהתעוררו בשנים האחרונות בישראל נשמעו תכופות טענות שלפיהן לא היה כלל מקום לפתיחה בחקירה; ומכאן גם, לשיטתם של הטוענים, אין דופי בהתנהגות שהיא מושא החקירה.

לעתים עולות תיאוריות קונספירציה, בין אם על ידי "גיבורי הפרשה" ובין אם על ידי שוחרי טובתם (עורכי דינם ומקורביהם), שלפיהן מקור החקירה הוא רדיפה פוליטית, או שהחוקרים מונעים מאמביציות אישיות ונוהגים בצורה לא הוגנת.

טענה נוספת היא שהחשוד בשחיתות פעל בהתאם לחוק. פרופ' משה נגבי, שמת בחודש שעבר, הסביר במאמרו האחרון כיצד משתמשים בטיעון שלפיו לקיחת שוחד לעובד ציבור מתקיימת רק אם עובד הציבור נתן משהו בתמורה. כך, מכפיפים חשודים בעבירות את עצמם לחוקים שהם מגדלים פורחים באוויר.

סוג אחר של טענות נוגע לטיבן השולי והזניח לכאורה של העבירות המיוחסות לנאשם, ולפוטנציאל ההרסני שיש לקיום החקירות על המשילות והדמוקרטיה. מדובר רק ב"פגם אסתטי או טעות אנוש שאינה מצדיקה ביקורת ציבורית כה נוקבת ודרישה לנשיאה באחריות".

במקביל לכך, פוליטיקאים, אנשי רוח ורבנים מנסים לשכנע את הציבור כי עולם הנורמות המחייב אישי ציבור הוא זה של הנורמות החוקיות, ואולי אפילו הפליליות בלבד.

כלומר, השאלה אינה אם ראוי שפוליטיקאי יקבל טובות הנאה או ייסע על חשבון בעלי אינטרסים לחופשה, אלא אם מדובר בעבירה פלילית ואם כבר הוגש כתב אישום בנושא.

התוצאה המצטברת היא שרובו ככולו של הדיון הציבורי בפרשות השחיתות האחרונות — מאהוד אולמרט ועד בנימין נתניהו — נסב על השאלה אם היה מקום לפתוח בחקירה נגד החשוד, ואם ההתנהגות שנמצאת בלב הסערה הציבורית היא עבירה פלילית. כך, דווקא אישי ציבור הצריכים לשמש דוגמה ומופת, משחקים בשדה המשפטי.

לנו, לאזרחיות ולאזרחים, יש סיבה להרחיב את הדיון מעבר לשאלת החוקיות. אין לנו כל סיבה לאמץ את הגישה הצינית והמינימליסטית, הנוחה לפוליטיקאים ולמי שמבקשים לשאת חן בעיניהם, שלפיה אפשר לפעול באופן "כשר אבל מסריח".

יתרה מכך, הדיון המשפטי שמציעים לנו החשודים בשחיתות ותומכיהם מתקיים במצב שבו רוב המתדיינים אינם בקיאים בדין הקיים, בלי שהמסכת העובדתית השלמה פרושה בפניהם, ותחת הרצון לגונן על פלוני או אלמוני, או להאשימו.

דיונים כאלה גם גולשים לעתים לטענות מופרכות על מערכת אכיפת החוק ולא על החשודים ומעשיהם. במקום לדבר על שאלת הראוי, נוצר שיח שרוב האזרחים, שאינם משפטנים ואינם נחשפים לחומרי החקירה, אינם יכולים להכיל.

נקודת המוצא לדיון צריכה להיות שונה. פוליטיקאים בדמוקרטיה הם קודם כל משרתי כלל הציבור. הם חייבים לפעול כנאמני הציבור: לשוות לנגד עיניהם את טובת הציבור ולעשות כמיטב הבנתם ויכולתם לקדמה. הם מצויים כל העת, לא רק בשעת ההכרעה בקלפי, תחת עינו הבוחנת של הציבור, ועליהם להוכיח לו כי הם ראויים לאמון שניתן בהם. האמון הזה אינו נתון להם רק מעצם היבחרם, ואין הם מוחזקים כמי שראויים לו. זהו אמון שיש לעבוד כדי להשיגו, ושחייבים להרוויח אותו ביושר.

לכן, לא די בכך שנבחר ציבור לא הורשע כדי שייהנה מאמון הציבור. לא כל התנהגות חוקית היא גם התנהגות ראויה. עובד הציבור, בין אם נבחר ובין אם ממונה, אינו ראוי לאמון הציבור גם כשתיק חקירה בעבירה של שחיתות נסגר נגדו משום שאין די ראיות להאשימו בפלילים, אך התמונה העולה ממנו מצביעה על קשרים מפוקפקים שלו עם גורמי פשע, יחס בלתי־ראוי לנשים או יחס מזלזל לכספי ציבור.

הדבר בולט במיוחד גם בזיכויים מחמת הספק בלבד. הדין הפלילי הוא קשיח, אך בשום הקשר אחר בחיים איננו דורשים הוכחה מעל ספק סביר של מה שקרוב לוודאות מוחלטת. כשאיש ציבור מזוכה מהפשע של לקיחת שוחד כי נותר ספק סביר באשמתו, אך מניתוח הכרעת הדין ניתן במאזני שכל ישר להעריך כי סביר יותר שלקח שוחד מאשר שלא לקח — נשאלת השאלה אם ראוי הוא לאמון הציבור.

לגיטימי וחיוני שדיון ציבורי יתחשב, בזהירות המתבקשת, גם באישיותו של איש הציבור ובמה שאורחותיו, בעיקר במרחב הציבורי, עשויות ללמד על תפקודו הציבורי.

זאת ועוד, מבחינת הציבור מתבקש יישום של זהירות מניעתית — כלומר איתור מוקדם של נטיות מסוכנות ושל דפוסי התנהגות שמזיקים לציבור, גם אם הם חוקיים.

הדיון המשפטי־פלילי סביב חקירות שחיתות שלטונית מביא לכך שהשיח נהיה פוליטי־מחנאי. הרי אם נפסול את מי שדרכו הפוליטית היא דרכנו, או את מי שמייצג את המחנה שלנו ואת האינטרסים שלו, אנו עלולים לקבל את מועמד המחנה היריב.

אך כשזה קורה, על כל אדם המשתייך למחנה שבו נמצא חשד לשחיתות לשאול ביושר אם בעולם שבו מפלגת שלטון הולכת לבחירות ללא מצע — ההבדלים האידיאולוגיים הם כה משמעותיים עד שמוצדק להקריב את טוהר המידות והיושרה הציבורית.

יתרה מכך, אם מדובר במי שאינו ראוי לאמון, במי שלא ניתן לסמוך על מלה שלו, משום שהמלים נועדו רק להשיג תמיכה והמשמיע אינו מייחס להן כל חשיבות, מה בצע יש בתוכנית הפוליטית שלו?

צריך לתהות: מה לגבי הרעיון של "והיה מחננו טהור"? האם נרצה לאחוז בשלטון בכל מחיר, גם בהתקיים אפשרות שראש המחנה שלנו מושחת? ואם כן — מה זה אומר עלינו? הגם אנחנו במושחתים?

הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, והיה נשיא מועצת העיתונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#