"לסניגורים יש נטייה ללכת על בטוח, ולכן הם בוחרים בהסדר טיעון"

ד"ר מנחם גלברד חקר כיצד סניגורים מקבלים החלטות על הסדרי טיעון בעבור לקוחותיהם ■ הוא גילה שמרביתם, ובמיוחד הוותיקים בהם, מסתמכים בעיקר על אינטואיציה וניסיון כדי להתגבר על אי-ודאות בנוגע לתוצאות התיק ■ פרופ' רון שפירא: "לפליליסטים יש אינטרס 'למכור' את הלקוחות"

עמית בן-ארויה
עמית בן-ארויה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמית בן-ארויה
עמית בן-ארויה

>> מידע חיוני לעבריינים: סניגורים מקבלים החלטות בעיקר על סמך אינטואיציה וניסיון.החלטתם לערוך הסדר טיעון מתקבלת במרבית המקרים בשלב ראשוני ביותר, לפני קריאת חומר הראיות, ואין כל תיעוד לאופן קבלת ההחלטה. הפליליסטים הוותיקים נוטים לסמוך על האינטואיציות יותר מהצעירים. ואם זה לא מספיק, גם אין תהליך הפקת לקחים בקרב עורכי דין לעומת אידאליזציה של תיקי העבר. את האפשרות שתוכל לצאת זכאי במשפט הם נוטים להניח בצד.

מסקנות אלה עולות מדוקטורט של עו"ד ד"ר מנחם גלברד בתחום הפסיכולוגיה של קבלת החלטות, שאושר באחרונה באוניברסיטת חיפה. גלברד, 59, החל ב-2002 ללמוד פסיכולוגיה לאחר שנים רבות שבהן עסק בעריכת דין בתחום המסחרי. הוא יזם את מחקר הדוקטורט לאחר שהתקשה להבין את דרך קבלת ההחלטות של עורכי דין במקרים מסוימים. ב-2006 החל במחקר בהנחיית הפרופסורים אריה רטנר, רמזי סולימאן ורענן ליפשיץ מאוניברסיטת חיפה. הוא בדק את שיטת העבודה שבסופה מקבלים עורכי הדין החלטה לחתום על הסדר טיעון. זהו השלב המכריע ביותר בהליך הפלילי, אם נזכור שכ-80% מהתיקים הפליליים בישראל מסתיימים כך. עסקת טיעון, שכיום נקראת בשם המכובס הסדר טיעון, היא למעשה חוזה בין המדינה לנאשם בפלילים. במסגרתו כל צד מוותר על דבר מה כדי להגיע להסכמה ולוויתור על שמיעת ראיות במשפט - יש הסדר שכולל רק הסכמה על אישומים מופחתים, כך שנותר לבית המשפט לשמוע את הצדדים טוענים לעונש ולגזור את גזר הדין; יש הסדר טיעון מלא שכולל הסכמה על כל הרכיבים, כולל העונש - לעתים רחוקות יתערב בית המשפט בהסדר אליו הגיעו הצדדים.

בעבר הרחוק כינה בית המשפט העליון את עסקת הטיעון באופן ביקורתי "הכרח בל יגונה" והיה מקובל לראות בצעד הקלה לא ממש לגיטימית עם נאשמים. הגישה השלטת כיום היא שהעסקות הן חלק הכרחי וחשוב מההליך הפלילי, בין השאר כדי שמערכת המשפט לא תקרוס מעומס.

מסתפקים ברע במיעוטו

גלברד בחן 1,700 פריטי מידע שנשאבו ממסמכי בית המשפט ומראיונות עם עשרה עורכי ועורכות דין, כולם מעל גיל 40, בעלי ניסיון בתחום הפלילי. הפרמטרים שנבדקו בפעולת הסניגור היו: אי-ודאות, הכרת הנושא וזיהויו, הערכת דרכי פעולה, אינטואציה, רגש ומקסימין. שיקול הדעת של עורכי הדין הפליליים, לפי גלברד, מונחה בעיקר לפי מקסימין: מושג שמקורו בתורת קבלת ההחלטות הרציונלית ופירושו: אדבק בתוצאה הטובה ביותר מבין התוצאות הגרועות האפשריות.

לדבריו, "לעורכי הדין יש נטייה ללכת על בטוח. עצם ההליכה להסדר טיעון יכולה להיחשב כמקסימין. אתה אומר ללקוח, 'אל תאבק על חפותך ונסה להסתפק ברע במיעוטו'. את האופציה התיאורטית שהתובע לא יוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר אתה שם בצד". חובה להדגיש כי נטייה זו נובעת מן הסתם בעיקר משיעורי ההרשעה הגבוהים בישראל - (98%-%99), כולל משיעורי ההרשעות בהסדרי טיעון.

המשפט הפלילי עמוס אי-ודאויות ולחץ מפני מה שעשוי לקרות ללקוח. הערפל קשור לאופן שבו יעריך השופט את הראיות, יתרשם מהנאשם וכדומה. "האינטואיציות של עורכי הדין כמומחים וכבעלי ניסיון בתחומם היא הדרך המרכזית והמובילה שלהם להתעלמות מתחושת אי-הוודאות", מתאר גלברד את הממצא המרכזי.

אחד הקשיים המחקריים היה סיווג המידע שנאסף. לא תמיד עורך הדין מצהיר בפה מלא כי חש אי-ודאות. משפטים כמו "אני לא מצליח לקרוא את התמונה האמיתית" או "השופט הוא נעלם מבחינתי" סווגו תחת הכותרת של אי-ודאות. בחלק הרגשי נכנסו פראזות כמו "אני לא אוהב את התחום הפלילי", "העבירה הזו מחליאה אותי" ו"השתדלתי לפגוש את הלקוח כמה שפחות".

גלברד נעזר בכתבי אישום, חומר ראיות, אמירות אגב בפרוטוקולים של בית המשפט ומעקב אחר התבטאויות שונות בחומרים אלה כדי להסיק מה עמד ביסוד ההחלטה ללכת לעסקת טיעון. כך למשל בחן דברי סניגור שהתחבט בנוגע לאישיות השופטת שדנה בתיק: "עקבתי במשך תקופה יחסית ממושכת אחרי פסיקותיה של השופטת בעניינים אחרים, קרובים או דומים, כדי לקבל ממנה איזושהי תחושה לגבי אופן קבלת ההחלטות". כדי להבין למה התכוון הפרקליט בדבריו בחן גלברד את הפסיקות של אותה שופטת.

לא פעם שופטים מדגישים בפני עורכי הדין כי מי שצריך לקבל את ההחלטה הסופית בנוגע להסדר הוא הלקוח. המסקנה של גלברד היא הפוכה וחד-משמעית: מי שמקבל את ההחלטה הוא עורך הדין. "יש פה א-סימטריה בידע ובנתונים, ולכן הלקוח פועל לפי מה שאומר לו עורך הדין. זו אשליה שהנאשם קיבל את ההחלטה. הנאשם צריך לדעת את הנתונים, ולא רק לומר מסכים או לא מסכים".

מסקנה נוספת של המחקר היא שעורך הדין מקבל את ההחלטה בשלב ראשוני של ההליך הפלילי על סמך אינטואיציה, וכל מה שנעשה לאחר מכן הוא בגדר הוספת שיקולים שבמרבית המקרים אינם משנים את התוצאה הסופית של ההחלטה.

"ב-78% מהמקרים האינטואיציה של הסניגורים היתה גורם מרכזי בקבלת ההחלטה בנוגע להסדר. כמעט בכל המקרים היתה לאינטואיציה השפעה כלשהי".

יש לך דוגמאות?

"מקרה שבו נתפס עבריין ישראלי בחו"ל וביקשו להסגירו לישראל בגין עבירות מרמה רחבות היקף שנגעו לגופים רבים במשק. הפרקליט הישראלי נפגש עם אותו עבריין בחו"ל וכבר בדרכו חזרה ארצה עברה במוחו המחשבה שהדרך היחידה לפתרון היא להגיע לעסקת טיעון שתייתר את הליכי ההסגרה - יהיה עונש שיוסכם ובכך תסתיים הפרשה. רק כשהגיע לישראל החל עורך הדין לאסוף את החומר והתחזק במסקנתו הראשונית שהתגבשה במהלך הטיסה לישראל. "בפרשה של פדופיליה של אדם מהמגזר החרדי נפגש הסניגור עם הנאשם והוביל את התיק מהרגע הראשון להסדר טיעון מבלי שהיו לו המסמכים הקשורים לעבירות עצמן, כלומר עוד לפני שתיק החקירה היה בידיו של עורך הדין. המשמעות יכולה להיות שאולי היה סיכוי שבדיקת הראיות תראה שיש ספק סביר ואפשרות לזיכוי".

לפעול כמו רואה חשבון

חתן פרס נובל, פרופ' דניאל כהנמן, טוען כי במוחנו מתרוצצות שתי מערכות בעת קבלת החלטה: האחת היא מערכת אינטואיטיווית שראשונה לפעול, השנייה היא מערכת קוגניטיווית שמנסה לרסן את הראשונה. המערכת הקוגניטיווית מנסה לומר לאדם: תחשוב רגע, תבדוק את הנתונים כדי שתראה אם האינטואיציה לא דוחפת אותך למקום לא נכון.

"ככל שהמערכת הקוגניטיווית חזקה יותר, אתה כמובן תיטה פחות לעשות שגיאות. הדו-שיח בין שתי המערכות חשוב להבנת המודל שאני מציע לעורכי דין - כיצד לפעול כדי לדכא את ההחלטות האינטואיטיווית שלך", מסביר גלברד.

אחת האבחנות המעניינות של גלברד היא שככל שיש לעורך הדין יותר ניסיון, הוא ייטה לסמוך יותר על האינטואיציה. "המבוגר מעשן סיגר, וכבר יש לו הכרעה ברורה כיצד לפעול. הוא אומר ראיתי את הכל, אני מבין את הכל. לכן דווקא מי שיש לו ניסיון צריך להבין שהניסיון עלול ליצור לו איזה כשל בתהליך".

גלברד אינו מכחיש שהניסיון תורם להצלחה בשיעור ניכר מהתיקים, אך הנפילה במקרים שבהם הוותיקים טעו עלולה להיות קריטית יותר מאשר אצל הצעירים, וזאת בשל אופי ומורכבות התיקים בהם מטפלים הוותיקים. אתה יכול לפרט כיצד מקבל עורך הדין את ההחלטה להגיע או לא להגיע להסדר טיעון?

"ההחלטה נבנית מלמעלה למטה. כלומר, קודם יש את המסקנה ולאחר מכן יש תהליך שמאשש אותה. לפי המחקר, על-אף שההחלטה נבנית אינטואיטיווית, יש ניסיון כן ואמיתי של עורכי הדין לפזר את אי-הוודאות ולבדוק את העובדות. הם לא משליכים אותן לצד. הבעיה היא שהתהליך הזה חשוף לכל אותן הטיות של האינטואיציה הראשונה".

עורכי הדין ציינו בפני גלברד כי הניתוח של הסיטואציות המשפטיות לקראת ההחלטה על הסדר טיעון אינו נעשה באופן מסודר. "התחושה הולכת עם עורך הדין, והחשיבה על התיק תופסת אותו בזמנים שונים ומשונים", הוא מסביר. מהמחקר עולה עוד כי מזעור הנזקים עבור הלקוח הוא השיקול המרכזי המוביל את עורכי הדין בכל התהליך של ניהול התיק.

ואכן, אחד הקשיים שבהם נתקל גלברד היה להשיג ניירות עבודה של עורכי דין לפני חתימת הסדר הטיעון. לפיכך, אחד התוצרים הפרקטיים של המחקר הוא דף עזר לקבלת החלטה, כך שהסניגור יוכל להסביר גם בדיעבד כיצד ייעץ ללקוח. המודל המוצע, לפי המחקר של גלברד, אמור להיות ישים גם בתחום האזרחי.

"רואה חשבון שכותב מאזן צריך לשמור ניירות עבודה. גם עורך דין צריך לשמור ניירות עבודה לפני שהוא מקבל החלטה ולפני שהלקוח מעיין בהם. ניירות אלה מגלים את תהליך קבלת ההחלטה, אם הוא חפוז או מעמיק, למשל. ברגע שעורך דין יידע שהתהליך שלו מסודר הוא ימהר פחות לרוץ לבתי-משפט וינסה להגיע להבנה עם הצד השני. גם הלקוח יהיה יותר מעורב יותר באופן קבלת ההחלטה".

רון שפירא: "לפליליסטים יש אינטרס 'למכור' את הלקוחות"

>> "השאלה היא מהי אינטואיציה", מגיב עו"ד דן שינמן, מבכירי הסניגורים בישראל, למחקר. "כל החלטה שלנו מערבת שיקולים רציונליים ושיקולים רגשיים. אתה לא יכול להגדיר איפה מתחיל אחד ואיפה השני. גם רופא וראש ממשלה פועלים כך. עורך דין טוב ילמד את החומר באופן אופטימלי ויחליט אם בעסקת טיעון הוא משיג משהו טוב יותר מניהול התיק. אם רופא נותן דיאגנוזה מהירה על המחלה זה יתרון או חיסרון? בהמשך הזמן הוא עושה בדיקות ורואה אם טעה. לפעמים צריך לתת תרופה מיידית".

סניגורים לא מקבלים את הממצא של גלברד לפיו עורך הדין הוא המחליט בפועל אם לכרות עסקת טיעון. לדברי שינמן "עורך הדין רק ממליץ ללקוח ומנסה לשכנע אותו". שינמן גם כופר בממצא שעורכי דין מגיעים למסקנות נמהרות ללא עבודה מסודרת. "אנו מכינים חומר רב וכותבים דברים שהם חלק מהכנת התיק. יש סיעור מוחות במשרד ודיונים עם הלקוח". מצד אחד, שינמן מדגיש כי אין לקדש את המסקנה הראשונית, אך מודה שעורכי דין ותיקים ניחנים באינטואציה מהירה בנוגע לתיק בזכות ניסיונם. "לימוד החומר צריך לתת לעורך הדין המנוסה אינדיקציה לגבי מה שכדאי לעשות". פרופ' רון שפירא, נשיא המרכז האקדמי פרס שעוסק גם בעריכת דין, טוען כי חלק גדול מהממצאים של גלברד ניתנים להסבר על סמך מערך התמריצים הבעייתי של הסניגורים. לדבריו, מבנה שכר הטרחה בתיק פלילי הוא כזה שעורך הדין ירוויח יותר לשעת עבודה אם יסיים את התיקים שלו בהסדר טיעון.

"לכאורה, עורך דין שחרד למעמדו המקצועי היה אמור להעדיף ניסיון להשיג זיכוי. אך מנגנון המוניטין אינו משיג מטרה זאת, משום שכשעורך הדין מצליח לשכנע את הלקוח להסכים להסדר הוא משיג ברוב המקרים לקוח מרוצה. הן מכיוון שכל אדם שהסכים לעסקה חושב שהיא לטובתו, והן מפאת נטייתם של מקבלי החלטות להצדיק בדיעבד את החלטותיהם הקודמות ולהשתכנע שהן מוצלחות". התוצאה מבחינת שפירא היא אחת: לעורכי הדין הפליליים יש אינטרס מובנה "למכור את לקוחותיהם", ורק מחויבות אתית חזקה עשויה להתגבר עליו. ככלל, הסניגורים מבהירים כי האינטואיציה היא כלי עבודה משמעותי עבורם. עו"ד איתן מעוז, שמייצג בפרשת השוחד ברשות המסים והן את השופט לשעבר דן כהן, מזהיר מפני גלישה של האינטואציה לעבר "אחותה הצעירה - הקפריזה". לדעתו, בכריתת הסדר, הסניגור צריך לחזות מראש את תוצאת התיק. לפיכך, מדובר באחת ההחלטות הרגישות והסבוכות של סניגור.

עו"ד רונן רוזנבלום שמייצג במשפט הלבנת ההון את ארקדי גאידמק, טוען כי הלקוחות בתיקים הכלכליים מודעים לסטטיסטיקה העגומה של הזיכויים ולכן "ייתכן שבנסיבות המתאימות ובשים דגש לטיב ראיות התביעה בתיק - סיום ההליכים בהסדר יכול להיות התוצאה הטובה ביותר עבור הלקוח".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker