הדדליין של בג"ץ יכול להביא לשחרור של אלפי אסירים - משפט - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדדליין של בג"ץ יכול להביא לשחרור של אלפי אסירים

למרות שיעורי פשיעה נמוכים, ישראל היא שיאנית עולמית בשיעורי הכליאה שלה - אף שכבר הוכח כי מדובר באמצעי ענישה מאוד לא אפקטיבי ■ עלות הכליאה בישראל, לצד פסיקת בג"ץ שמחייבת מרווח מחיה מינימלי לאסירים, מאלצת את המדינה לקיים דיון חפוז במדיניות הזאת

19תגובות
אסירים בכלא חרמון
אייל טואג

ההתקפה המתוחכמת של שרת המשפטים, איילת שקד, על בית המשפט העליון נועדה להחליש את הזרוע השופטת במדינה. לשקד יש אמנם אינספור טיעונים להצדקת עמדתה, כולל טיעונים דמקורטיים, אך ספק אם היא מבחינה בעובדה יסודית אחת: ההרס שהיא עלולה לחולל בבית המשפט העליון עלול לחזור לממשלה כבומרנג.

עוצמתו הבלתי־מעורערת של בית המשפט העליון היא שמניעה את תהליכי המשילות החשובים ביותר שקורים כאן. שניים מאלה חשובים כל כך, שהם אפילו תופסים פרקים עיקריים בחוק ההסדרים לתקציב 2019.

הראשון הוא הפרק של הרפורמה בחברת החשמל. ההישג של הגעה לסיכום עם עובדי חברת החשמל על הרפורמה המוצעת נובע כולו ממשפט אחד ויחיד שאמרה נשיאת העליון, השופטת אסתר חיות, בדיון על זכות השביתה ביולי. הרמז של חיות, שלפיו בית המשפט עשוי להגביל את זכות השביתה ולמנוע מעובדים חזקים לשבות בגין רפורמות מבניות — הספיק כדי להטיס את יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, אל שולחן המשא ומתן להשלמת הרפורמה. המשפט היחיד של חיות עשה יותר מאשר 21 שנות מאמצים של המדינה להגיע להסכמה עם עובדי חברת החשמל על רפורמה במשק החשמל.

העוצמה הנדירה של העליון ניכרת בפרק נוסף, רגיש וסבוך מאוד, שצפוי כרגע להיכלל בחוק ההסדרים — אלא אם משרד המשפטים ימנע זאת. זהו הפרק שדן ברפורמה חוקתית בזכויות האסירים בישראל, ושעל פי כל קנה מידה מקומו לא יכירנו בחוק ההסדרים. למרות זאת, הפרק נמצא שם בגלל השוט שהציב בג"ץ למדינה — דרישה חד־משמעית של בג"ץ להרחיב את שטח המחיה של האסירים בישראל, משטח תא ממוצע של 3.17 מ"ר לאדם כיום ל–4.5 מ"ר (מינימום) שמקובלים בעולם הנאור, וזאת עד סוף 2018.

מכיוון שבישראל יש 19 אלף אסירים — 11 אלף אסירים אזרחיים, 6,000 אסירים ביטחוניים וכ–2,000 מבקשי מקלט — המשמעות היא תוספת בנייה של בתי כלא בעלות של כ–5 מיליארד שקל, סכום אדיר לכל הדעות. אף שהסכום עצום, בפועל הבעיה אינה תקציבית — אין שמץ של סיכוי שמדינת ישראל תצליח לתכנן ולבנות אפילו בית כלא נוסף אחד בתוך שנה בודדת. זה פשוט לא מעשי.

צריך להריע לבג"ץ

אפשר להבחין בגדולתו של בג"ץ: אחרי שנים של סחבת מצד המדינה הציב בית המשפט העליון למדינה תנאי, שבפועל אין היא יכולה לעמוד בו. גם אם המדינה תשתגע ותשקיע 5 מיליארד שקל בבניית בתי כלא חדשים, היא לא תספיק לעשות זאת בזמן שהציב בג"ץ. לכן למדינה אין ברירה אלא לבחור בדרך החלופית — רפורמה במדיניות הכליאה של ישראל, או בחינה רצינית ראשונה של חלופות כליאה.

צריך להריע לבג"ץ על שהכריח את המדינה לבחון את מדיניות הכליאה שלה, שכן שזו היתה צריכה להגיע בעצמה כבר לפני שנים למסקנה שמדיניות הכליאה שלה מופרכת. שימו לב לנתונים: שיעורי הפשיעה בישראל נמוכים. למשל, שיעור מקרי הרצח הוא 1.8 ל–100 אלף תושבים, דומה לממוצע המדינות המפותחות (אבל הרבה פחות מהממוצע העולמי — 4.1). גם במספר מקרי התקיפה אנחנו הרחק מתחת לממוצע של המדינות המפותחות.

למרות זאת, ישראל היא שיאנית עולמית במספר האסירים שלה — על כל 100 אלף תושבים יש אצלנו 135–145 אסירים (תלוי איך סופרים את המסתננים), או 222 אם סופרים גם את האסירים הביטחוניים. לשם השוואה, הממוצע במדינות המפותחות הוא 125 אסירים לכל 100 אלף תושבים. למעשה, רק מדינות בודדות — שאנחנו לא רוצים להידמות להן (טורקיה, צ'ילה, מקסיקו) — כולאות יותר מאתנו, וכמובן גם המדינה עם מדיניות הכליאה הידועה ביותר לשמצה, ארה"ב.

הפרדוקס של שיעורי פשיעה נמוכים ושיעורי כליאה גבוהים היה צריך לזעוק לשמים כבר לפני שנים. גם המחיר שהמדיניות הקלוקלת הזאת משיתה עלינו — המדינה מוציאה 120 אלף שקל בשנה על כל אסיר, כ–3.5 מיליארד שקל בסך הכל — היתה צריכה לעורר אותנו. השיעור מתקציב המדינה המוצא על מדיניות הכליאה הוא ככל הנראה השני בגובהו בעולם המפותח, אחרי ארה"ב.

לא זו בלבד, אלא שמדובר מעבר לכל ספק בכסף מבוזבז. שיעורי הכליאה החוזרת בישראל גבוהים במיוחד. למשל, מתוך כ–10,000 אסירים שנכלאים לתקופות קצרות של עד שנה, 90% נכלאים בפעם השנייה או יותר. 44% נכלאים שש פעמים או יותר. במרבית המקרים, אגב, מדובר בעצורים — 70 אלף איש בשנה נעצרים ליממה, מה שמעלה שאלות קשות לגבי מדיניות המעצרים בישראל, ומה בכלל תורמים המעצרים הסיטוניים האלה.

בכל מקרה, אין כמעט עוררין בקרב אנשי מקצוע כי כליאה היא אמצעי ענישה מאוד לא אפקטיבי. בהתאם, הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, ועדת דורנר, המליצה כבר לפני כשנתיים לצמצם את היקפי הכליאה בישראל ולבחון חלופות ענישה ושיקום שאינן כליאה. הוועדה קבעה כי הכליאה אינה מרתיעה מפשיעה, ולכן אין טעם להחמיר את מדיניות הכליאה לעבירות נפוצות. עוד קבעה הוועדה כי "לכליאה השפעה הפוכה על רמת העבריינות. בזמן השהות בכלא מאבדים אסירים חלק גדול מהכישורים והיכולות להתפרנס באופן חוקי, ולא אחת המאסר מחזק דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים, כך שהסיכוי של אסיר לשעבר לחזור לבצע עבירות גדול מהסיכוי של עבריין שנידון לעונש מחוץ לכותלי הכלא".

דרושה ועדה ציבורית

המלצות ועדת דורנר אומצו בידי הממשלה, אבל בשנתיים שחלפו מאז לא קרה דבר — עד שהגיע בג"ץ מרחב המחיה של האסירים והוריד את הפטיש על ראשה של המדינה. בג"ץ הציב לה אולטימטום להגדיל את מרחב המחיה של האסירים בתוך שנה, כשבפועל מה שהוא מכוון לו הוא כנראה הפוך — לממש את המלצות ועדת דורנר, ולפתור את בעיית הצפיפות בבתי הכלא בישראל, לא באמצעות בניית בתי כלא נוספים, אלא באמצעות הקטנת מספר העצורים והאסירים בישראל.

כאן בדיוק נכנס חוק ההסדרים לתמונה. אף שמדובר במדיניות רגישה, שעוסקת בזכויות אזרח, חוק ההסדרים נדרש לסוגיה בגלל הצורך הבהול למצוא מענה לעלות התקציבית האדירה של בג"ץ מרחב המחיה — או הקצאת 5 מיליארד שקל על בניית בתי כלא חדשים בתוך שנה, או הקטנת מספר האסירים. החלופה הראשונה, כאמור, אינה רלוונטית, ולכן מנסה חוק ההסדרים לקדם בדחיפות את החלופה השנייה.

ועדת דורנר המליצה לשקול כמה חלופות כליאה מומלצות. בין אלה, בתי המשפט הקהילתיים — מערכת ששופטת עבריינים שמגיעים מרקע של מצוקה, ומציעה להם תוכנית שיקום בקהילה במקום מאסר. חלופה נוספת היא הרחבת השימוש בעבודות שירות, והארכת התקופה שלהן עד לתשעה חודשים, כולל שלב שיקומי.

הדדליין של בג"ץ יכול להביא לשחרור של אלפי אסירים

חלופה שלישית היא זו של השימוש בזכות המוקנית לנציבת שירות בתי הסוהר לשחרר שחרור מינהלי מוקדם אסירים הכלואים לתקופות קצרות של עד חצי שנה, ולהאריך את זכות השחרור המוקדם לאסירים הכלואים עד שנה — בפועל, נציבת שב"ס כמעט אינה עושה כיום שימוש בזכות הזאת, בגלל המספר העצום של אסירים לתקופות קצרות (10,000 מתוך 12 אלף האסירים הפליליים בישראל).

בנוסף, ישנה אפשרות לחייב שופטים לנמק מדוע הם שולחים עבריין לכלא ולא בוחרים בחלופה אחרת, כדי לשנות את תרבות הכליאה המוגזמת בישראל. לבסוף, ישנה אפשרות לנקיטת צעד של חנינה לאומית, ולשחרר באופן חד־פעמי מחצית מהאסירים בישראל — בכל מקרה מרביתם כלואים לתקופות קצרות של כמה חודשים — כדי להצליח לעמוד בדדליין שקבע בג"ץ. על רקע חגיגות שנת ה–70 לעצמאות ישראל, יש גם התירוץ המושלם לכך.

יש כמובן גם חלופה נוספת, זאת שמועדפת על שב"ס — להכין תוכניות בנייה לבתי כלא נוספים, חדישים ומרווחים, ולשכנע את בג"ץ שמדובר בכוונות בינוי רציניות, ולכן לבקש שייתן למדינה זמן להשלים את הבינוי. לאור המלצות ועדת דורנר, אפשר להתווכח אם זהו הפתרון המועדף לצפיפות הנוראה של בתי הכלא בישראל.

אפשר להבחין שהדיון בכל החלופות האלה מעמיק ורציני, ודורש ככל הנראה הקמת ועדה ציבורית נוספת — שתמשיך את עבודתה של דורנר על מדיניות הכליאה עם דיון על מדיניות חלופות הכליאה המועדפות. לחוק ההסדרים זה בטוח לא מתאים, וודאי שוועדה כזאת לא תצליח לתת מענה לדדליין הצפוף שקבע בג"ץ. ואולם, מכיוון שבג"ץ העמיד דדליין — וטוב שכך — המדינה תצטרך בכל מקרה למצוא מענה זריז למספר הבלתי־סביר של אסירים בישראל. חוק ההסדרים הוא כבר הזדמנות טובה להתחיל את הדיון הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#