מלחמות הירושה - איך להבטיח את הכסף גם לאחר המוות?

תככים, רדיפת בצע, תחושת קיפוח, עלבון וקנאה בין אחים משמשים בערבוביה כמעט בכל סכסוך ירושה ■ בשנים האחרונות, על רקע הגידול במספר הישראלים שמנהלים עסקים חובקי עולם, נהפכים עיזבונות בינלאומיים לנפוצים יותר ויותר ■ במקרה כזה - העניינים מסתבכים עוד יותר

נורית רוט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
נורית רוט

יורם רוזנפלד המנוח, בעלה בנפרד של המלחינה נורית הירש, ערך צוואה אמריקאית שלוש שנים לפני מותו מסרטן. הוא הוריש בה את כל רכושו לאשה שעמה חי בשנותיו האחרונות, ובוודאי לא העלה על דעתו כי דיני הירושה האמריקאיים שונים מאלה הישראלים, ואינם עולים בקנה אחד עם רצונו האחרון.

רוזנפלד, שחי בארה"ב כ-13 שנה עד למותו ב-1997, השאיר בארה"ב בית וכמה מיליוני דולרים בכמה חשבונות בנק, שאותם ציווה לזוגתו סוניה בן יהודה. אלא שרוזנפלד לא היה ער לכך שלפי דיני הירושה האמריקאיים לאלמנה, אשתו החוקית של המוריש - במקרה זה הירש - יש זכות קנויה (Elective Right) לשליש מרכושו, שאותו לא ניתן לצוות בצוואה לטובת אדם אחר. בישראל, לעומת זאת, אין הגבלה על זכותו של המוריש לצוות את רכושו בצוואה על פי רצונו, ומסיבה זו (וגם כדי להימנע ממס עיזבון) ביקשה בן יהודה להוציא צו קיום צוואה בישראל, כדי שיחולו עליה דיני הירושה הישראליים ולא האמריקאיים.

הירש, שיוצגה על ידי עו"ד רמי הדר, ביקשה לממש את הזכות הקנויה לשליש מהרכוש שבדין האמריקאי, והגישה התנגדות לקיום הצוואה. היא טענה כי בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בצוואה אלא רק בית משפט בארה"ב, משום שמקום מושבו ומרכז חייו של רוזנפלד במותו היה ארה"ב. עוד נטען כי גם הצוואה שערך היא צוואה אמריקאית, כתובה באנגלית, מתייחסת לרכוש שכולו בארה"ב, וצוין בה מפורשות כי המוריש הוא תושב ניו יורק.

בעקבות ההליכים שבהם נקטה הירש נאלצה בן יהודה למחוק את הבקשה ולפתוח בהליכים לקיום הצוואה בארה"ב. בבית המשפט בניו יורק טענה בן יהודה כי היא ידועתו בציבור של רוזנפלד, וכי הירש אינה זכאית לחלק מהירושה משום שהסכם הממון בינה לבין רוזנפלד סיים את ענייני הרכוש המשותף שהיה להם. הירש, לעומת זאת, טענה כי הסכם הממון שנחתם בזמנו היה חסר ערך, משום שלא קיבל אישור בבית המשפט, ואף הביאה מומחים ישראליים כדי להוכיח את המצב המשפטי בישראל. עוד טענה הירש כי בן יהודה אינה יכולה להיחשב ידועתו בציבור של רוזנפלד, משום שהוא מעולם לא התגרש. היא טענה גם כי לפי חזקת השיתוף שבדין הישראלי היא זכאית למחצית מהרכוש שצבר. בסופו של דבר, לאחר כשלוש שנים של הליכים משפטיים, נגמר הסכסוך בפשרה כספית שקיבלה תוקף משפטי ב-2000.

עו"ד הדר, המתמחה בניהול עיזבונות, ביקש שלא להתייחס למקרה הספציפי של הירש, אך הסביר כי "הסכסוך הזה נבע מהשוני בין דיני הירושה בישראל ובארה"ב, ומהעובדה שהתוצאה של אותו הליך אחרת לחלוטין מבחינה משפטית בכל אחת מהמדינות". לדבריו, מצב זה גורם לקונפליקטים בינלאומיים ולכפילויות של דינים.

בשנים האחרונות, על רקע הגידול במספר הישראלים שמנהלים עסקים חובקי עולם, נהפכים עיזבונות בינלאומיים לנפוצים יותר ויותר. "לפני 15 שנה ישראלים לא היו יכולים לפתוח חשבון בנק במדינה זרה", מסביר עו"ד גדעון קורן, שותף בכיר במשרד בן צבי קורן. "כיום מקובל מאוד שעובדים עושים רילוקיישן , כך שהעובד נמצא במדינה אחת אך כל רכושו - כמו דירה וחשבונות בנק - נשאר במדינת המוצא שלו. גם הסיטואציה של תושבים זרים שמחזיקים נכסים בישראל אך לא גרים בה נהפכת לנפוצה יותר ויותר".

התוצאה: עיזבונות המפוזרים על פני מדינות רבות וגורמים לסכסוכים משפחתיים חובקי עולם. בסכסוכי ירושה של משפחות עתירות נכסים משמשים בערבוביה תככים ורגשות סוערים כמו רדיפת בצע, תחושת קיפוח, עלבון וקנאה בין אחים.

המקרה המביך של משפחת אייזנברג

אחד המקרים המוכרים קשור בעיזבונו של המיליארדר שאול אייזנברג, שמת ב-1997 כשהוא בן 76. הוא הותיר אחריו נכסים בשווי מוערך של חצי מיליארד דולר שהתפרשו על פני מדינות רבות, ובהן ישראל, סין, יפאן, קוריאה הדרומית, פנמה ובריטניה. עוד בטרם הסתיימה השבעה פרץ סכסוך בין האלמנה לאה, ארבע מבנותיה ובעלה של אחת הבנות שמתה לבין בנה של לאה, ארווין. עותק הצוואה המקורי שהותיר אייזנברג נעלם ונמצא רק צילום שלו, שלפיו ארווין יקבל 80% מהעיזבון של אביו. הנתח המכובד שאייזנברג הותיר לבנו בצוואה גרם לקרע בינו לבין אמו ואחיותיו. אלה טענו כי אייזנברג ביקש להשמיד את העותק המקורי של הצוואה משום שהתכוון לבטלה ולכן אין לקיים אותה.

לאחר מאבק משפטי של כמעט שנתיים הגיעו בני המשפחה לפשרה, שלפיה ארבע מהבנות יקבלו כל אחת כ-5% משווי העיזבון. יתרת העיזבון חולקה כך שכ-45% ממנה קיבלו האם והבת אמלי פורמן, ואילו הבן ארווין קיבל 55%.

ואולם המאבק בין האחים על תוקף הצוואה היה רק צד אחד של הפרשה. היות שדובר בעיזבון שהתפרש על פני מדינות רבות, דיני הירושה הבינלאומיים הפכו את הסכסוך למורכב וממושך הרבה יותר. האלמנה והבנות טענו שעל העיזבון חל הדין הישראלי, ושעל פי חזקת השיתוף בין בני זוג החלה במשפט הישראלי מחצית הרכוש שייכת לאשה, והצוואה ממילא יכולה להתייחס רק למחצית השנייה של הרכוש ולא למלוא העיזבון. מנגד טען ארווין כי מכיוון שאייזנברג שהה חלק נכבד מזמנו בסין ובמדינות נוספות, אין להתייחס אליו כאל תושב ישראל ולכן הדין הישראלי וחזקת השיתוף אינם חלים במקרה זה.

עו"ד פיני רובין, יו"ר משרד גורניצקי ושות' ששימש מנהל עיזבונו של אייזנברג יחד עם פרופ' יוסי גרוס, קורא לפרשה "סכסוך מעציב ומביך". לדבריו, בשל העובדה שהעיזבון כלל רכוש "חובק עולם" בית המשפט מינה כמנהלי עיזבון דווקא עורכי דין המתמחים במשפט מסחרי ובינלאומי, ולא עורכי דין המתמחים בצוואות.

"היינו צריכים לבוא עם צו ירושה ישראלי ולבקש שבתי משפט זרים או בנקים זרים ישעו לנו, כשחלק מהיורשים חושבים אחרת", מספר רובין. "באותן מדינות היו ויכוחים על הדינים החלים על הרכוש והיה קשה לבסס את התוקף של הצווים הישראליים. גם בנקים ישראליים בחו"ל לא היו מוכנים לכבד את צו הירושה עד שנאשר אותו באותה מדינה".

מנהלי העיזבון ניהלו הליכים בשלושה בתי משפט לפחות במדינות שונות באירופה שבהן היו לאייזנברג חשבונות בנק גדולים. בחלק מהם המטרה היתה "ללקט" את הרכוש ולשמור אותו לקראת החלוקה ליורשים, לעצור את הפעילות בחשבונות ולהתווכח על הזכאות להם, ובחלקם כדי לתת תוקף לצו הירושה הישראלי.

"כשחלוקת עיזבון כלשהי מתחילה לחרוק באי הסכמות מסוימות, המצב קשה פי כמה וכמה אם העיזבון הוא בינלאומי", קובע רובין. "מדובר במדינות זרות, דינים זרים, סתירות בין הדינים וסתירות בתוצאות. צריך לנהל דיונים בבתי משפט שונים שלא תמיד מכבדים זה את זה, צריך לבקש צווי מניעה שונים מחוץ לגבולות המדינה, ושמיעת הראיות לא פשוטה. זה מסובך בצורה לא רגילה".

לדברי רובין, קושי נוסף שנובע מעיזבונות חובקי עולם הוא שלא ברור מהו הדין החל על הרכוש ואיך יוצרים הרמוניה בין הדינים השונים. כשמדובר, למשל, בחברה שמניותיה רשומות בפנמה ובבעלותה רכוש שנמצא בארה"ב, יכולה להתעורר השאלה אם מתייחסים לרכוש כאילו הוא אמריקאי (תוך "הרמת מסך" של החברה

הפנמית) או כאילו הוא פנמי - ואז מחילים עליו את דיני הירושה של פנמה (ללא "הרמת מסך").

רובין מצביע על קושי נוסף: "כאשר העיזבון נמצא בישראל המצב בשליטה, אך כשהוא פרוש על פני העולם - אי-אפשר לדעת מה יקרה עם הרכוש. דירקטור בחברה עלול למכור את הרכוש ולנוס, ובמקרה אחר הבנקים עלולים לקבל הוראת תשלומים מאנשים שהיו להם זכויות חתימה רק מכוח אחד הצדדים".

איזה בית משפט קובע?

מיליונר יהודי יליד ורשה מת ב-2000 כשהוא בן 81. הוא חי כמה שנים בישראל, ובשנים האחרונות לחייו התגורר בגרמניה כדי לקבל טיפולים רפואיים. במשך חייו הספיק האיש לא מעט: הוא התחתן 12 פעמים והקים עסקים חובקי עולם עם בסיסים בברזיל, בקנדה ובמדינות אחרות. המנוח החזיק באזרחות אמריקאית, והותיר אחריו בת בישראל, בן בגרמניה ואלמנה בישראל. בצוואתו חילק את רכושו שווה בשווה בין אלמנתו לבין בתו, והדיר מהירושה את בנו.

האלמנה ביקשה מבית המשפט הישראלי להוציא צו קיום צוואה לפי החוק הישראלי. הבן טען כי יש להחיל על הצוואה את החוק הגרמני, שלפיו שמור לבן חלק מתוך העיזבון שלא ניתן לשלול בצוואה. בית המשפט התחבט בשאלת מקום מושבו של המנוח, והכריע בסופו של דבר שמושבו היה בגרמניה. בימים אלה עומד בית המשפט להכריע בשאלה איזה חלק מהעיזבון יקבל הבן - ואם חלק זה יופחת מחלקה של הבת או מחלקה של האלמנה.

עו"ד מיכאל טאוסיג, מומחה בדיני ירושות וצוואות שייצג בתיק זה את האלמנה, מסביר כי על פי חוק הירושה הישראלי הכלל הוא שעל הירושה יחול דין מקום מושבו של המוריש ביום מותו. לשאלה זאת ישנה משמעות רבה משום שבמדינות מסוימות, כגון גרמניה וברזיל, החוק מבטיח לילדים ולאלמנה חלקים מסוימים מהירושה והצוואה אינה יכולה לבטל אותם. זאת בניגוד לדין הישראלי, שלפיו הצוואה גוברת על חלוקת הרכוש הסטנדרטית הקבועה בחוק הירושה - וחלוקת הרכוש נקבעת על פי האמור בצוואה.

עו"ד אפי פרי, בעל משרד המתמחה בתיקי עיזבונות וגירושים גדולים שייצג בין השאר את הבת ליז הרדי בסכסוך הירושה של משפחת אייזנברג, אומר כי אחת הבעיות הקשות במקרים כאלה היא חשש מהברחות כספים ונכסים. הוא היה מעורב בטיפול בעיזבון של אדם שכלל חשבון בנק בשווייץ. אחד היורשים, שהיה בעל ייפוי כוח בחשבון, הספיק לרוקן אותו עוד בטרם נודע לבנק על מותו של בעל החשבון - וזאת למרות שברור היה כי ייפוי הכוח לא אמור להקנות לו בעלות בחשבון.

פרי מסביר כי כדי למנוע הברחת נכסים על היורשים לפנות לבית המשפט בישראל, ולבקש למנות מנהל עיזבון זמני שיוסמך לאתר ולתפוס את כל חשבונות הבנק של המנוח. על אף שהבנקים בחו"ל אינם כפופים לצווים של בית משפט ישראלי, פרי אומר כי מניסיונו בנקים בשווייץ ובמדינות אחרות נוטים לשתף פעולה עם מנהל עיזבון שמונה בישראל - ואם קיבלו פנייה ממנהל העיזבון לא יאפשרו לכספים לצאת מהחשבון.

קורן מסביר כי במקרים של עיזבונות חוצי גבולות מתעוררות שלוש שאלות עקרוניות. ראשית, שאלת הסמכות - מתי בית משפט בישראל מחליט שיש לו סמכות לדון בעיזבון ומתי הוא ישלח את הצדדים לבית משפט במדינה אחרת. בית המשפט ידון בסכסוך כאשר מרכז חייו של המנוח היה בישראל או כאשר השאיר בה רכוש. קורן סבור כי האפשרות האחרונה עלולה להיות בעייתית משום שמבחינה טכנית בית משפט מוסמך לדון בעיזבונו של כל אדם שיש לו רכוש כלשהו בישראל, גם אם רוב רכושו נמצא מחוץ למדינה וגם אם ישראל אינה מרכז חייו. לדברי קורן, רבים מתושבי החוץ שרוכשים דירות בישראל אינם ערים לכך שעצם רכישת הדירה מעניקה סמכות לבית המשפט הישראלי לדון בכל עיזבונם.

העובדה שלבית המשפט יש סמכות לדון בעיזבון אינה אומרת שהוא יחיל את הדין הישראלי על העיזבון, וכאן עולה לדברי קורן שאלת הדין החל. הסוגייה הזאת עלתה באחד המקרים שבהם טיפל פרי. אשה יהודיה חיה בישראל ונישאה לכמה בעלים עשירים, שכל אחד מהם הוריש לה דירות במיליוני דולרים במונקו, צרפת, דרום אמריקה ובכיכר המדינה בתל אביב. לאחר מותה התברר כי בצוואותיה האחרונות המנוחה לא הותירה דבר לשני בניה, אלא ציוותה את רכושה לקרובי משפחה רחוקים ולכמה מוסדות ישראליים.

הבנים הגישו לבית משפט ישראלי התנגדות לצו קיום צוואה, וטענו כי על הדירות במדינות הזרות יש להחיל את החוק של אותן מדינות, שם חלק מהרכוש מובטח לילדים ולא ניתן להורישו לאחרים. בהמשך אף פתחו הבנים בהליכים משפטיים בבית משפט בצרפת, אך באופן תקדימי בית המשפט המחוזי בישראל הוציא נגדם צו אישי - שכן אינו מוסמך להוציא צווים נגד בתי המשפט הזרים - שבו הורה להם לעכב את ההליכים המאוחרים שפתחו בחו"ל. הסכסוך הגיע עד לבית המשפט העליון הישראלי, ובסופו של דבר הסתיים בפשרה שלפיה הבנים קיבלו אחוז מסוים מהעיזבון.

שאלה נוספת שעולה במקרה של עיזבונות רב לאומיים היא ההכרה בפסק הדין הישראלי בחו"ל. קורן מסביר כי גם אם בית המשפט הישראלי החיל על העיזבון את הדין הזר, אין הדבר אומר שבית המשפט הזר או הבנקים הזרים יכירו בפסק הדין הישראלי. לכן צריך לפתוח בהליך משפטי מקומי של אישור פסק הדין הזר במקום שבו נמצא הרכוש.

פתרון עוקף ירושה

כיצד בכל זאת יכולים אנשים עתירי רכוש חובק עולם להבטיח כי ילדיהם לא יפתחו לאחר מותם במלחמות ירושה? מתברר שיש דרך לעשות זאת: הקמת נאמנות, שיש המכנים אותה "נאמנות עוקפת ירושה". לדברי רובין, מכשיר הנאמנות מדלג על הצורך בפרוצדורות ובמגבלות שיש בצווי ירושה, ולפיכך חלק גדול מעשירי העולם מעביר את רכושו לנאמנות.

משפחות רוקפלר, ברונפמן, הילטון, רפפורט, דלאל ואריסון הן חלק מהמשפחות שכספיהן מנוהלים בנאמנות. נאמנות היא גוף זר, במקרים רבים מוסד כספי גדול בישראל או בעולם, המקבל את הנכסים ומחזיק בהם לטובת הנהנים, שהם לרוב בני משפחה של יוצר הנאמנות. לנאמנים ניתן שיקול דעת לגבי ניהול הרכוש המשפחתי, והם רשאים להפעילו גם בהתחשב ב"כתב משאלות" (Letter of Whishes) שבו מפרט יוצר הנאמנות את רצונו באשר לניהול הרכוש.

"רבים חושבים שנאמנויות מוקמות בשל שיקולי מס - וזה נכון לפעמים - אך אני אומר שנאמנויות מוקמות גם נגד נשים ונושים", טוען רובין. "זאת מכיוון שהדין הישראלי, ולא רק הוא, יוצר חזקת שיתוף ברכוש בין בני זוג, המתחלק ביניהם שווה בשווה במקרה של גירושים או מוות. ואולם אם אחד מבני הזוג מעביר את הרכוש לנאמנות - הרי שהרכוש הזה יוצא מכלל הרכוש שמתחלק בין בני הזוג וכך מונעים מהנשים והנושים דריסת רגל בו".

הנאמנות פותרת בעיה נוספת: בחלק מהמדינות לא ניתן לשלול מבת הזוג באמצעות צוואה את החלק המתחייב לפי דיני המקום. לכן, אומר רובין, אלה שמבקשים לעקוף את גזירת המחוקק מעבירים את הרכוש לנאמנות - וכך הלכות פטירה לא חלות על הנאמנות.

חוק הירושה מונע מהמוריש להחליט איך לחלק את רכושו, אך באמצעות הנאמנות ניתן להתגבר על המגבלה הזו. "מטרת הנאמנות היא ליצור הנחיה ארוכת דורות, עד שהרכוש נגמר", מסביר רובין. "רבים מהעשירים מוטרדים מכך שהרכוש העצום שלהם לא יעבור בקשר דם. הם לא רוצים שהרכוש ייצא מגבולות המשפחה בגלל נשים או גברים ש'התלבשו' עליו", אומר רובין. "קשה מאוד לשלוט בגלגולו של הרכוש על פי קשר דם בלבד, כשהדין כופה תנאים אחרים. אבל אם נעזרים בנאמנות - אין בעיה לקבוע מראש שקשר הדם הוא המכריע".

את הנאמנות אפשר ליצור עוד כשהבעלים בחיים, ואפשר גם להוריש את כל הרכוש או חלקו לנאמנות בצירוף הוראות ניהול שמפורטות בכתב המשאלות. בדרך זאת יוצר הנאמנות אינו חייב להיפרד מהבעלות על נכסיו עוד בחייו. עם זאת, בנאמנות על פי צוואה יש צורך בהוצאת צו קיום צוואה לפני העברת הנכסים לנאמנות, מה שעלול לחשוף את הנאמנות לסכסוכי ירושה.

נאמנים לצו הירושה

עו"ד שירה שיין-פריד, יו"ר ועדת נאמנויות של ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין ושותפה במשרד מיכאל שיין, תמיר ושות' המתמחה בהקמת נאמנויות, אומרת כי הקמת נאמנויות עדיין אינה נפוצה בישראל. "כדי שלקוח יקים נאמנות הוא צריך להבין את המנגנון הזה ואת היתרונות שלו", אומרת שיין-פריד. "צריך שיהיה מקובל עליו להעביר את נכסיו לבעלותו של הנאמן כי על הנאמן חייבים לסמוך. בישראל זה לא חלק מהתרבות. היחס בישראל יותר קרוב לאמרה האמריקאית שגורסת '?Why trust trustees'".

לפי חוקי הירושה הישראליים, לאחר מות המוריש הנאמנות מפסיקה להתקיים, ועל העיזבון חל חוק הירושה הרגיל. שיין-פריד אומרת כי המצב הזה מביא לכך שעורכי דין נמנעים מלהקים נאמנויות ישראליות, ונאלצים להקים נאמנויות שכפופות לדין הזר.

למרות הבעייתיות, ממליצה שיין-פריד לישראלים עתירי ממון להקים נאמנות עוד בחייהם "כדי למנוע סכסוכים בתוך המשפחה, לשמר את ההון המשפחתי לדורות הבאים, להגן על הרכוש מפני בזבוזו על-ידי היורשים ולהימנע מהצורך להוציא צו ירושה או קיום צוואה". שיין-פריד מסבירה שצוואה רגילה היא מסמך שאפשר לתקוף בקלות, משום שהדרך היחידה להוציא אותה אל הפועל היא באמצעות פנייה לבית משפט, ובמקרים מסוימים לבתי משפט במדינות זרות. אלה הליכים אטיים, שחושפים את הצוואה לתביעות מצד מתנגדים.

לדברי שיין-פריד, ליורשים קשה יותר - ויקר יותר - לתקוף את הנאמנות מאשר לתקוף את הצוואה. זאת משום שעל פי הדין הפנימי של כל המדינות, הנאמן הוא בעל הנכסים ולכן בית המשפט הזר יאפשר לתקוף את הנאמן רק במקרים חריגים שבהם ניתן להוכיח מעשים פליליים, למשל שהנאמנות הוקמה בתרמית או לצורכי הלבנת הון.

שיין-פריד מספרת על מקרה שבו הגיע אליה אדם שסבו ערך צוואה, אך לאחר שמת התברר ליורשים כי זמן קצר קודם לכן הקים נאמנות זרה שבה העביר את רוב נכסיו לעמותה ישראלית, כך שלמעשה הצוואה התרוקנה מכל תוכן. לאחר שבמדינה אשר בה הוקמה הנאמנות התקבלה חוות דעת שקבעה כי הסיכוי לתקוף את הנאמנות הוא קלוש החליטו היורשים שלא לפתוח בהליכים.

מקרה אחר שבו סייעה הקמת נאמנויות למימוש רצונם של המורישים, ואף מנעה התנגדויות מצד יורשים, הוא זה של בלה לוינפיש, שמתה ב-1996. לוינפיש ובעלה, שמת כמה שנים לפניה, ערכו צוואה מסוג "יורש אחר יורש", שלפיה ירשה האלמנה את רכוש בעלה ולאחריה הנהנה היחיד מהרכוש היה בית החולים תל השומר. לשניים לא היו ילדים, ובן המשפחה היחיד שעשוי היה לתקוף את הצוואה היה בן אחותה של המנוחה. אלא שאת מרבית רכושם, שהשתרע על פני מקומות שונים ברחבי הגלובוס, בהיקף של יותר מ-20 מיליון דולר, החזיקו בני הזוג בנאמנויות משפחתיות שאותן הקימו בוואדוז, הבירה של נסיכות ליכטנשטיין.

מנהלי העיזבון שמונו מטעם תל השומר, עו"ד יוסי בנקל ממשרד ראב"ד מגריזו בנקל להב ושות' ועו"ד אמנון עברון, הצליחו לאתר את הנכסים שהוחזקו באמצעות בנקיים פרטיים בשווייץ. בין השאר נכלל בעיזבון נכס נדל"ן במזרח ברלין, שנרכש על ידי הוריו של הבעל המנוח בתחילת המאה ה-20 ובאופן לא ברור לא הופקע על ידי השלטונות הנאציים.

היות שעל פי החוק השווייצי נכסי נאמנות אינם חלק מהעיזבון, היה חשש כי הבנקים לא ישעו לבקשותיהם של מנהלי העיזבון. לכן, באישור בית המשפט בישראל, הקימו מנהלי העיזבון חברה שנקראה בית החולים שיבא - השם שנרשם בכתב הנאמנות כנהנה מהכספים - והיא נטלה לעצמה את ניהול נכסי העיזבון בעודם בשווייץ. בסופו של דבר, כשמומשו הנכסים ותמורתם הועברה לישראל, בסוף 2001, קיבל בית החולים לידיו סכום של כ-130 מיליון שקל.

לדברי עו"ד בנקל, הקמת נאמנות משפחתית (המכונה "פאונדיישן"), כפי שנעשה במקרה זה, מבטיחה את העברת הנכסים לנהנה בלא קשר לחוק הירושה בישראל, ויכולה לחסוך ניסיונות של יורשים לבטל את הצוואה.

המלחמה של זבלדוביץ'

סכסוך הירושה של משפחת זבלדוביץ' מוכיח כי גם מכשיר הנאמנות אינו יכול למנוע לחלוטין סכסוכי ירושה. ב-2004 פרץ סכסוך ירושה קשה בין איש העסקים חיים (פויו) זבלדוביץ', שותף בגרעין השליטה של חברת התעופה אל על, לאחותו רבקה בלדגרין באשר לירושת אביהם שלמה זבלדוביץ'. האב, שמת ב-1994, צבר את הונו בעיקר באמצעות מפעל "סולתם" שאותו הקים בשנות ה-50.

ההון שהוריש האב לילדיו הוערך ברבע מיליארד דולר. את הכספים האלה, שאותם חילק שווה בשווה בין האחים, הוא הפקיד בנאמנויות הרשומות בליכטנשטיין ובגיברלטר. לפיכך אפשר היה להוציא את הכספים רק לפי החלטה של הנאמנים המופקדים עליהם, כך שאם אחד האחים רצה לבצע השקעה, היה עליו לקבל את אישור הנאמנים לפני ביצועה.

רבקה בלדגרין, רופאת עיניים החיה בארה"ב, טענה כי הנאמנים מאשרים להוציא כסף מהקרנות להשקעות לפי בקשות של אחיה וללא תיאום עמה. מנגד טען חיים זבלדוביץ' כי הוא קיבל עדיפות על פני אחותו בכל הקשור לכספי הירושה, ועל כן אינו מפר את תנאי הנאמנות. הסכסוך בין השניים, שתואר על-ידי מקורבים כ"מלחמת עולם", הסתיים בפשרה - כפי שמסתיימים רוב סכסוכי הירושה הבינלאומיים. על פי הפשרה, שהושגה באמצע 2005, פוצלה הירושה. זבלדוביץ' קיבל, ככל הנראה, 150-200 מיליון דולר מאותן נאמנויות, ורבקה נאלצה להסתפק במעט יותר מ-100 מיליון דולר.

כך יכולות משפחות עתירות ממון להימנע מסכסוכי ירושה בינלאומיים

1. להקים נאמנות שהמוריש שולט בה בחייו (באמצעות "כתב המשאלות"). לאחר מותו הרכוש ינוהל על ידי הנאמנות או יחולק לנהנים בהתאם להוראות שקבע המוריש בהסדר הנאמנות

2. על המוריש להכין צוואה מסודרת ולא להסתמך על ירושה שתחולק על פי הדין. רצוי לערוך צוואה נפרדת לכל מדינה שבה נמצא רכוש של המוריש - כך שאם צוואה מותקפת במדינה אחת, הדבר לא מעכב את קיום הצוואה במדינות אחרות

3. לפרט בצוואה הסדרים: לא רק איך יתחלק הרכוש, אלא גם איזה דין יחול על הצוואה, מי יהיו מנהלי העיזבון ואיזה פורום משפטי יוסמך לדון במחלוקות אם יתעוררו. בנוסף יש להתאים את הוראות הצוואה לנדרש ביחס לנכסים ספציפיים בכל מדינה שבה נמצא רכוש

4. על המוריש לפרט בצוואה את מלוא רכושו ונכסיו בכל מקום בעולם. רצוי להוסיף סעיף כללי שאומר שאם התגלה רכוש נוסף שאינו נכלל בצוואה - יחול עליו הדין שחל על כל הצוואה.

5. במקרה שבו המוריש אינו מעוניין לפרט בצוואה מה רכושו, רצוי שיפקיד רשימה של הרכוש בידי היורשים או נאמן

6. לממש חלק מן הרכוש עוד בחיי המוריש, בפרט כשמדובר ברכוש שמימושו מסובך, דוגמת עסקים עם שותפים, או רכוש במדינות שבהן היורשים יתקשו לממש את מלוא שוויו

7. להוסיף לצוואה סעיף שקובע כי במקרה של מחלוקות, היורשים יחויבו לפנות להליך גישור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום