בזמן שאיילת שקד חוסמת את הגישה לבית המשפט, העליון מציע פתרון יצירתי

פסק דין תקדימי שניתן בבית המשפט העליון קובע כי ניתן להעניק פטור מאגרת בית משפט המותנה בתוצאות, כך שרק מי שזוכה ישלם ■ בג"ץ יידרש לדון בקרוב בעתירות נגד המגמה של שרת המשפטים להכביד את נטל האגרות ■ בבריטניה, העליון דווקא מבטל אגרות

עידו באום
שרת המשפטים איילת שקד
שרת המשפטים איילת שקדצילום: רמי שלוש

אחת המכות שהנחיתה שרת המשפטים איילת שקד על שלטון החוק השנה היא האגרות שהטילה על הגשת תביעות ייצוגיות. אגרות הן חסם בדרך למימוש הזכויות הבסיסיות של בעלי דין חלשים או בפני מי שהפגיעה בו קטנה, ותביעה אישית אינה כלכלית מבחינתו. במלים אחרות, אגרות גבוהות הן דרך לחסל את אכיפת שלטון החוק בכל מה שקשור להיבטים צרכניים־כלכליים ולעתים גם חברתיים במשק.

בסוף נובמבר אישרה ועדת החוקה את התקנות שלפיהן בתובענה ייצוגית שתוגש לבית משפט השלום תהיה האגרה 8,000 שקל, ובמחוזי תהיה האגרה 16 אלף שקל. אם התובע יזכה בתביעה, הנתבע הוא זה שישלם את האגרה. עתירה לבג"ץ נגד הטלת אגרות אלה תוגש בקרוב, כך שהמלה האחרונה תגיע מבית המשפט העליון.

זה אינו המהלך היחיד שבו שקד מתייצבת נגד בעלי דין חלשים במערכת המשפט. היא גם קידמה את התקנות המטילות אגרה בסך 35 שקל על כל בקשת ביניים בהליך אזרחי, בנימוק של עומס על המערכת. זה אמנם סכום לא גבוה לבקשה אחת, אבל הוא מצטבר. לפי נתוני הנהלת בתי המשפט בשנים האחרונות חלה עלייה במספר בקשות הביניים מ–5.54 בקשות בממוצע לתיק ב–2010 ל–7.97 ב–2016. האגרות אמורות להפחית את מספרן של בקשות הסרק, אך מכיוון שגופים חזקים אינם נרתעים מתשלום של 35 שקל לבקשה, ואילו בעלי דין "קטנים" יתקשו לעמוד בהן, האגרות יפגעו בבעלי דין חלשים.

גם המאבק נגד האגרות על בקשות ביניים עובר לזירת בג"ץ, לאחר שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בעניין עתירה באמצעות עורכי הדין גיל גן־מור ודבי גילד־חיו. האגודה טוענת בין היתר כי האגרות יכבידו באופן לא שוויוני על צד מועט אמצעים אך לא ישפיעו על צד חזק, בוודאי כשמדובר במתדיינים שהם תאגידים, כמו חברות ביטוח או בנקים. האגודה מסבירה בעתירה כי חיוני לנקוט באמצעים שינטרלו את השפעת ההון על ההליך המשפטי, בשעה שהתקנות עושות את הפעולה ההפוכה. התקנות אמורות להיכנס לתוקף במארס. המדינה אמורה להגיש החודש את תשובתה על העתירה.

גם בקשה לייצוגית תעלה מעתה כסף

פסק הדין התקדימי מציע דרך מוצא

מי שרוצה להטיל אגרות על הגשת תביעות אזרחיות בצורה יעילה, שאינה חוסמת את דרכם של בעלי דין חלשים לבית המשפט, יכול להתרשם מפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון שהתיר לאחרונה פטור מותנה מאגרה — כלומר, אגרה שתוטל על מגיש התביעה רק אם יזכה בסופו של דבר בהליך. פסק הדין נכתב על ידי השופט עוזי פוגלמן בהסכמת המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט ג'ורג' קרא.

הוא ניתן בעקבות תביעה שהגיש המפרק הנוכחי של חברת קלרין טבריה, עו"ד איתן ארז, שיוצג על ידי עורכות הדין נועה טלבי־לייפנברג וצליל גולדרט, נגד המפרק הקודם של החברה, עו"ד יעקב כהן, שהיה בתפקיד ב–1989–2008. המפרק הנוכחי טוען כי המפרק הקודם גרם לחברה נזקים בהתנהלותו הכספית. לפיכך הוא תובע בשם החברה מקודמו סכום של 18.5 מיליון שקל. החברה בפירוק היא התובעת בפועל, והיא מבקשת לפטור אותה מאגרה בשל מצוקתה הכלכלית, שנגרמה לטענתה מהתנהלותו של המפרק הקודם.

השופט פוגלמן אישר את החלטתו היצירתית של רשם בית המשפט המחוזי דורון חסדאי, וקבע באופן תקדימי כי "תקנות האגרות מסמיכות את בית המשפט להעניק פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך, אך זו מוגבלת לנסיבות שבהן ניתן היה לפטור את התובע באופן מלא מתשלום אגרה".

מעניין לציין כי הפרקליטות, שיוצגה על ידי עו"ד מלי אומיד, התנגדה להחלטה וסברה שאין לבית המשפט סמכות לתת פטור מאגרה המותנה בתוצאות ההליך. כונס הנכסים הרשמי, שיוצג על ידי עו"ד טובה פריש, הציג עמדה מרוככת יותר, ובעיקר הדגיש כי צודק להעניק פטור מאגרה לנושים שנפגעו מהתנהלות המפרק.

למעשה, ההחלטה של השופט פוגלמן מיטיבה עם קופת המדינה, ובה בעת לא רק שאינה פוגעת בתובעים חלשים, אלא אף מסייעת להם לממש את זכות התביעה.

"המנגנון שבו נעשה שימוש עשוי לשיטתי דווקא להביא להעשרת הקופה הציבורית ולהשתתפות בעלויות ההליך השיפוטי באותם מקרים שבהם לו היה ניתן פטור מלא, היתה יוצאת הקופה הציבורית בהפסד", מסביר פוגלמן.

כמו במקרה של חברת קלרין טבריה, במקרים רבים נקלעים נושים של חברות לקשיים כלכליים הנובעים מהתנהגותם של מי שהביאו את החברה לקריסה. לנושים אלה אין מקורות מימון לתשלום האגרה לבית המשפט, ולכן הם זכאים לפטור מתשלום אגרה. עד כאן טוב ויפה, אבל מדוע לא להטיל את האגרה אם בסופו של דבר מצליחים הנושים לזכות בתביעה ומקבלים לידם סכום כסף גדול? ובמיוחד, מדוע לא להטיל אגרה כשהתביעה מצליחה, אבל חייבה הקצאת משאבי זמן רבים ממערכת המשפט בדרך?

השופט עוזי פוגלמן
השופט עוזי פוגלמןצילום: תומר אפלבאום

סכומי האגרות נקבעו באופן שרירותי

המגמה שמובילה שקד הפוכה למתרחש במדינה שממנה ישראל שאבה וממשיכה לשאוב את סדרי הדין שלה — בריטניה. בית המשפט העליון של בריטניה מתח ביולי האחרון ביקורת חריפה על אגרות שהוטלו על תביעות קבוצתיות בערכאות העוסקות ביחסי עובד־מעביד בממלכה. מדובר באגרות שהוטלו בבריטניה ב–2013, ולאחר שהוגשו נגדן עתירות, הגיע העניין להכרעה בעליון, שפסק בהן בקיץ האחרון.

אגב, מעניין לראות כי בבריטניה ביצעו תהליך של הערכת הרגולציה (Impact Assessment) לפני הטלת האגרות. בישראל לא בוצע הליך כזה. קודם יורים, אחר כך בוכים.

מסקנות ההליך בבריטניה לא היו חד־משמעיות. הלורד ריצ'רד ריד, שופט בית המשפט העליון הבריטי שכתב את פסק הדין המרכזי בנושא, מציין בפסק הדין כי לא ניתן היה להעריך כיצד תשפיע הטלת האגרות על תובעים. עם זאת, האגרות הוטלו ב–2013, ועד שהגיע העניין לבית המשפט העליון כבר ניתן היה לראות בדיוק מה היתה השפעתן.

האגרות בבריטניה הוטלו על תביעות של עובדים נגד מעבידים. הן נעות בין 390 ליש"ט לתביעה של עובד יחיד, ל–7,200 ליש"ט לתביעה של קבוצה של 200 עובדים. הלורד ריד ציין שהמדינה לא הצליחה להסביר מדוע נבחרו דווקא המספרים האלה. גם בישראל אין שום הסבר לסכומים, שנקבעו באופן שרירותי וגם הופחתו באופן שרירותי בדיונים בוועדת החוקה.

בעקבות האגרות בבריטניה חלה נפילה ברורה במספר התביעות שהגישו עובדים. נמצא גם שהאגרות פגעו במיוחד בתובעים חלשים עם סכומי תביעה נמוכים, שוויתרו כנראה על הגשת התביעות בגלל חוסר הפרופורציה של האגרה הגבוהה. תובנה זו ניתן להעתיק היישר למודל האגרה הישראלי, המטיל אגרות של אלפי שקלים על תובע ייצוגי גם כשלאותו תובע נגרם באופן אישי נזק של שקלים בודדים, והוא מייצג קבוצה שרק צירופה יחד לתביעה ייצוגית הופך את התביעה לכדאית מבחינה כלכלית.

הלורד צ'נסלור, העומד בראש מערכת המשפט בבריטניה, הודה בפני בית המשפט עצמו כי אין לו שום הוכחה כי בעקבות האגרות מוגשות יותר תביעות מוצדקות.

פסק דינם של הלורדים בבריטניה כאילו נכתב לאוזניה של שרת המשפטים שקד. "זכות הגישה לבית המשפט היא חלק משלטון החוק", כותב הלורד ריד. הוא מסביר כי דיון משפטי בתביעה אינו רק דיון בין שני צדדים הנתפש כשירות ציבורי שעלותו מגולגלת על המדינה. לדבריו, הכרעות של בית משפט בין שני צדדים פרטיים מקבעות נורמות התנהגות המשפיעות על המשק כולו, ולכן הן בעלות חשיבות לחברה כולה.

הדברים האלה נכונים שבעתיים ביחס לתביעות ייצוגיות. הכרעה בתביעה ייצוגית היא הכרעה בעלת אפקט ציבורי רחב, ולכן עלותו של ההליך הייצוגי למערכת המשפט מתגמדת בהשוואה לחשיבותה של הכרעה בתביעה ייצוגית מבחינת כלל ציבור הצרכנים והעסקים בישראל.

פסק הדין הבריטי נקרא כמו הרצאה בסיסית על חשיבותה של מערכת המשפט האזרחית. הלורד ריד חוזר אל פסק הדין ההיסטורי מ–1932, הנלמד כמעט בכל בית ספר למשפטים בעולם — דונוהיו נגד סטיבנסון. באותו מקרה שתתה הגברת דונוהיו בבית קפה בקבוק בירה שהכיל חילזון מת, וחלתה עקב כך. דונוהיו הגישה תביעה נגד יצרן הבירה. בפסק הדין נקבעה בראשונה ההלכה שלפיה יצרנים חייבים לנקוט אמצעי זהירות כדי להבטיח שלא ייגרם נזק לצרכן הרוכש את המוצרים שלהם. אחריות היצרנים הפכה לנורמה מחייבת בכל מקום בעולם. "לומר כי לפסק הדין היתה תועלת רק עבור גברת דונוהיו ועורכי הדין שלה יהיה אבסורד", מעיר הלורד ריד באנדרסטייטמנט.

הדוגמאות לתרומתן של תובענות ייצוגיות בישראל לקידום התנהגות ראויה של עסקים, חברות ובעלי הון רבות מספור. הלורד ריד קבע כי הוכח בפניו שהאגרות אכן מהוות חסם לגישה לבית המשפט, וכן שגובהן אינו מידתי ביחס למטרה שנועדו להשיג. אפשר לומר מלים אלה בדיוק על תקנות האגרות בייצוגיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker