תיקים באפלה: מי מצליח להשיג הנחה ברשות המסים? לציבור אין סיכוי לדעת - משפט - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תיקים באפלה: מי מצליח להשיג הנחה ברשות המסים? לציבור אין סיכוי לדעת

רשות המסים יכולה לקבל החלטות מיסוי באופן לא עקבי, ואינה מנהלת מאגר פומבי של החלטות שהיה עוזר במניעת שחיתות ואפליה ■ אדם או חברה שמבקשים לערער על תשלום מס נמצאים בעמדת נחיתות: רק הרשות יודעת מה הוחלט במקרים דומים ומתי נישומים אחרים הצליחו לשלם פחות

10תגובות
איור של רשות המסים
לאו אטלמן

בהתנהלות מול רשות המסים, באופן שאפשר לכנות אותו אבסורדי, עורכי הדין לומדים לעתים על מקרים דומים לשלהם שנמצאים בהליך מול הרשות רק כשהם מתפרסמים בתקשורת.

כך למשל, ב–2016 חברת ניאופרם, העוסקת בשיווק והפצה של תרופות, הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, לאחר שטענה כי תשלום המס שהיא חויבה בו (בגין פיצויים שקיבלה בשל ביטול הסכם) סווג בצורה לא נכונה על ידי רשות המסים.

ניאופרם ביקשה מרשות המסים לענות על עשרות שאלות שייתנו לה מידע לגבי הסדרי גבייה, שומה ופשרה או הסדרי מס שנעשו במקרים דומים. הרשות סירבה, בטענה שהיא מנועה מלמסור מידע על שומות שהוצאו לאחרים — ולכן הוגשה לבית המשפט בקשה לחייבה לעשות כן.

ניאופרם טענה כי נודע לה מפרסומים בתקשורת שבהליך אחר, המתייחס לחברת המכשור הרפואי מדינול, נוקטת רשות המסים עמדה הפוכה מהעמדה במקרה שלה. השופט אחיקם סטולר קבע כי איזון האינטרסים — בין החיסיון לבין אינטרס הגילוי — מחייב לתת לניאופרם אפשרות לשאול את רשות המסים כמה שאלות המתייחסות למדינול, בלי לחשוף פרטים הקשורים לענייניה העסקיים, הכנסותיה והוצאותיה.

השופט התיר לחברה לשאול את הרשות רק לגבי מדינול מכיוון שזה המקרה היחיד שהיא מכירה. ייתכן שדווקא מקרים אחרים — שעל קיומם היא אינה יודעת, ולכן היא גם אינה יכולה לשאול עליהם — ישרתו את הטיעון שלה טוב יותר.

המקרה של ניאופרם ממחיש בעיה רחבה ומהותית בהתנהלות מול רשות המסים. כשלאדם פרטי או חברה יש מחלוקת עם רשות המסים בנוגע למס שעליהם לשלם, הם סובלים מנחיתות מובנית בגלל עצם העובדה שההחלטות של רשות המסים אינן גלויות לציבור.

מנהל רשות המסים, משה אשר
תומר אפלבאום

מהי המדיניות שמיישמת הרשות במקרים דומים למקרה שלהם? האם יש נישומים שהגיעו להסכמי פשרה עם הרשות? האם פקיד השומה בפתח תקוה הגיע לתוצאה שונה מפקיד השומה ברחובות? הנישומים אינם יודעים ואינם יכולים לדעת. הם אינם יכולים לבצע השוואות בין מקרים או לטעון לאכיפה בררנית — מפני שאין להם מידע על מקרים אחרים, וקשה עד בלתי־אפשרי להשיג מידע כזה.

בהליכים שמתקיימים במסגרת המשפט האזרחי, מתאפשר גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת — כדי שהקלפים יהיו גלויים. גם התקדימים וההלכות בנושא שבלב המחלוקת גלויים וידועים. אבל כשמגיעים להתנהלות משפטית מול רשות המסים, הזכות הזאת מוגבלת יותר.

גם חקירה של פקיד השומה בבית המשפט, אם מוגש ערעור על החלטת המס, נתקלת בדרך כלל בקשיים. פקיד השומה במקרים רבים יטען לחיסיון בשל פרטיות של נישומים, ויעיד שאינו זוכר אילו החלטות ניתנו במקרים אחרים, שאין לו תיעוד ושהנטל להשיג את המידע כבד מדי.

כשרשות המסים מסרבת למסור מידע, הנימוק הראשון שלה הוא בדרך כלל חיסיון. עם זאת, הדבר אינו אמור למנוע פרסום של החלטות עקרוניות בלי לציין פרטים מזהים או סכומים.

טענת הפרטיות היא רק צד אחד של המשוואה שמשקף את עומק הבעיה שכן יש גם חשיבות רבה לכך שאדם או חברה, במיוחד בדיני מס, יוכלו לכלכל את צעדיהם מראש ותהיה להם זכות לשוויון בפני החוק. היעדר תיעוד מסודר ומדויק של המקרים מביא לכך שאין ראייה מערכתית כוללת, וגם בלתי־אפשרי לאתר מקרי שחיתות.

לעתים המידע בכל זאת נחשף בעקבות ערעורי מס שמוגשים לבתי המשפט המחוזיים, שבהם ההליך אמנם מתנהל בדלתיים סגורות, אבל פסק הדין ניתן לפרסום (למעט מקרים מיוחדים). אם התיק ממשיך לבית המשפט העליון, גם פסק הדין שלו יהיה פומבי, לפחות בחלקו. הדוגמה המובהקת ביותר היא זו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, שבעקבות ערעור מס שלו החליט בית המשפט העליון לאפשר — באופן שלא היה קיים עד אז — לקזז הפסדים חדשים כנגד רווחים משנים קודמות.

ההחלטה אמנם התהפכה שנתיים וחצי לאחר מכן בדיון נוסף בבית המשפט העליון, אבל בין שתי ההחלטות ניסו נישומים רבים להשתמש בהחלטה הראשונה לטובתם. אחד מהם היה איש העסקים אליעזר פישמן, שטען כי שומת המס שהוציאה לו רשות המסים ל–2006 — שגררה אותו ברבות הימים להליך פשיטת הרגל שבו הוא מצוי כיום — בעצם נפרעה בזכות קיזוז הפסדים שהיו לו ב–2015.

ובכל זאת, המקרים שמתפרסמים הם רק המיעוט, קצה הקרחון. רבים נוספי נמצאים מתחת לפני המים. הסיבה היא שהרוב המוחלט של הנישומים אינם יוצאים למלחמה מול רשות המסים. קיימת הרתעה מובנית מעצם העובדה שאף אחד לא רוצה "אויבים" במס הכנסה, ולכן רק במקרים של "אין ברירה", וכשהסכומים גבוהים, מוגש ערעור. גם אז, היעדר מדיניות כוללת והקושי בקבלת מידע מדגישים את הנחיתות מול רשות המסים.

חשיפת צד שלישי - רק במקרים חריגים

שתי החלטות שניתנו באחרונה בעניין של גילוי מידע ממחישות את גבולות הזכות לגילוי. במקרה הראשון, שהגיע לבית המשפט העליון, היתה לעורך דין מאזור תל אביב מחלוקת עם רשות המסים בנוגע לסיווג של הכנסה. הוא הגיש ערעור מס על הסיווג שבחרה רשות המסים, וביקש לקבל בין השאר מידע על סיווג הכנסות במקרים דומים, של נישומים אחרים. בית המשפט המחוזי לא הסכים לכך — מטעמי סודיות וחיסיון.

סיבה נוספת לדחייה היתה הקביעה שלפיה החומרים האלה לא רלוונטיים לטענה של אפליה, מאחר שברוב המקרים מדובר בדיווחים עצמיים, שהתיישנו מבלי שרשות המסים בדקה את תוכנם.

לאחר שאותו עורך דין הגיש בקשת רשות ערעור לעליון, קבעה גם השופטת יעל וילנר כי למידע אין רלוונטיות לטענה של אפליה, מכיוון שרשות המסים לא נדרשה לרוב המכריע של השומות העצמיות שהוגשו על ידי אותם צדדים שלישיים. "אף אם אניח לטובת המבקש שקיימת רלוונטיות כלשהי למידע המבוקש", קבעה וילנר, "הרי שזאת מועטה, ונסוגה היא מפני האינטרס הלגיטימי של הצדדים השלישיים באי־גילוי המידע ובשמירה על חסיונו".

וילנר התייחסה לפסק דין שניתן בעליון ב–2013 ובו נקבע כי חשיפה של צד שלישי תיעשה רק בנסיבות חריגות. באותו מקרה, חברת הקורנס דרשה מרשות המסים ניכוי מס תשומות בסך 4.5 מיליון שקל מארבע חברות שהנפיקו לה חשבוניות. מנהל מס ערך מוסף קבע כי החשבוניות הונפקו שלא כדין, ולכן פסל את הניכוי. הקורנס הגישה ערעור ובקשה לגלות מידע בנוגע לאותן חברות, ובמיוחד את פרטי הדו"חות התקופתיים שהגישו לרשות המסים. בית המשפט המחוזי אישר זאת.

רשות המסים עירערה וטענה כי המסמכים נוגעים לצדדים שלישיים ואינם רלוונטיים לבירור השומה, שכן השאלה היא אם הקורנס נקטה את כל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבוניות שניכתה הוצאו כדין.

אברהם הירשזון
מוטי קמחי

במקרה זה השופט יצחק עמית מבית המשפט העליון קבע כי החברה צלחה את מחסום הרלוונטיות, ולכן יש לבדוק את טענת החיסיון. הוא ציין כי "ככלל, בית משפט לא יורה על גילוי מסמכים של צד שלישי להתדיינות, בשל החשש לפגיעה בפרטיות ופגיעה בסודות מסחריים של הצד השלישי", אך קבע כי "המקרה שלפנינו הוא מיוחד, לאור טענת המשיבה (הקורנס), שהמבקש (מנהל מע"מ) לא חלק עליה, כי החברות היו למעשה חברות פיקטיביות". השופט קבע כי אין כל תכלית ראויה בהגנה על פרטיות וסודות מסחריים עסקיים של חברות, במקרה שהן הוקמו במעשי תרמית.

תיקים דומים יכולים להסתיים אחרת

השאלה של גילוי מסמכים עולה גם בהקשר של מסמכים שנמצאים ברשות המסים וקשורים לשומה שבמחלוקת. האם רשות המסים צריכה לגלות רק את המסמכים שבהם השתמשה, או את כל המסמכים שברשותה, למשל גם כאלה שאינם תומכים בעמדתה?

בהחלטה נוספת שניתנה בנובמבר, בעניין חברת ברודקום ישראל, קבע השופט שמואל בורנשטין מבית המשפט המחוזי מרכז, בהתאם להלכה הקיימת, כי "ראוי כי המשיב (פקיד שומה כפר סבא) יביא לידיעת המערערת מהם מלוא המסמכים המצויים בידו והנוגעים לעניינה. ככל שישנם בידו מסמכים שאין לגלותם על פי כל דין, עליו לציין זאת, להגדיר את מהות המסמך ואף לנמק את הסיבה לכך שאין בידו לאשר את מסירתו".

אבל אם זהו העיקרון בעניין הרשות והמדיניות שלה שמחייבת גילוי מלא ביחס לחומר שנוגע לשומה עצמה, הרי שבכל הנוגע לצדדים שלישיים הגבולות צרים בהרבה. במקרה זה, רשות המסים טענה כי בעקבות שינוי מודל עסקי בפעילות של ברודקום ישראל — שבו מוזגה החברה האם שלה, Dune Network, עם הרוכשת Broadcom Corporation — יש להתעלם מכך שהחברה הישראלית העניקה בהסכם מ–2010 לחברה הקשורה לחברה הרוכשת את הזכות להשתמש בקניין הרוחני בתמורה לתמלוגים, ולמסות אותה כאילו מכרה את קניינה הרוחני.

מעבר לבקשה לקבלת חומרים שקשורים לשומה עצמה, ברודקום טענה כי הטענות של רשות המסים עלו אצל שורה של תאגידים שזכו להתייחסות שונה. לטענתה, במקרים אחרים הרשות חתמה על הסכמי שומה שהכירו וכיבדו את הסכמי הענקת הרישיון, ובמסגרת פשרה הותאמו שיעורי התמלוגים.

החברה פנתה לרשות, ביקשה לקבל פירוט של הסכמים שנעשו בנסיבות דומות לכאורה — וסורבה. בהקשר הזה קבע בורנשטין כי ברודקום לא עברה את תנאי הסף והוכיחה כי המידע שנוגע לצדדים שלישיים רלוונטי עבורה. הוא ציין כי הטענה על אפליה לרעה של ברודקום לעומת מקרים אחרים נטענה באופן כללי, ללא פירוט ובהיעדר תצהיר תומך. "לפיכך, עולה החשש שמא מדובר ב'ניסיון דיג' מצד המערערת, שמטרתו לאתר מידע שאולי יכול לסייע לה אך מבלי שיש בידה כל אינדיקציה לקיומו של מידע כזה", קבע השופט.

הוא הוסיף כי ככל שייקבע בפסק הדין שיינתן בתיק כי רשות המסים הוציאה שומה סבירה ונכונה, "איני סבור כי פסיקה שכזו תשתנה רק בשל כך שבמקרה אחר החליט פקיד השומה להגיע לכלל הסדר פשרה, גם אם נסיבות עניינו דומות. תפקידו של בית המשפט בערעור מס הוא לקבוע אם החלטת המשיב בהשגה הינה סבירה ונכונה בנסיבות עניינו של אותו נישום המערער בפניו. החלטה כאמור עומדת בפני עצמה".

כלומר, לפי קביעת בית המשפט, הנישום צריך להביא מקרים נקודתיים שמהם עולה אפליה — אבל מלכתחילה, אי־פומביות המידע מעקרת כמעט לחלוטין את האפשרות הזאת. עצם העובדה שעל הנישום מוטל הנטל למצוא את המקרים השונים האלה משקף את הנחיתות שבה הוא מצוי.

גם אם מוצאים מקרה כזה, הדבר לא בהכרח ישנה את התוצאה — מכיוון ששני תיקים בנסיבות דומות יכולים להסתיים אחרת. וכאן עולה בעיה נוספת: מכיוון שאין ברשות המסים מדיניות מסודרת של הכרעות בנושאים שונים, אפשר לחתום על הסכמי פשרה עם פקידי שומה שאינם כבולים לאותן הכרעות. הפשרות האלה לא יפורסמו, ושוב תיווצר אפליה בין נישומים שלוקחים אנשי מקצוע "מקושרים" ובין "הנישום הקטן" שלא מנסה להתווכח ומשלם את מה שמבקשים ממנו.

מידע זמין ייתן יציבות, אחידות ושקיפות

כבר ב–2004 קבע נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק בפרשת ד.נ.ד, כי לנישום יש זכות לעיין בחומר שמצוי בידי רשות המסים (מנהל מע"מ, במקרה זה) ושימש להחלטה בעניינו. שנתיים לאחר מכן, ב–2006, בפרשת פרמה גורי, הזכות הורחבה, ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרורי חייב את רשות המסים לאתר מקרים הדומים עובדתית למקרה שבו היתה מעורבת חברה, ולציין מה היתה עמדת הרשות בכל מקרה ומקרה.

באותו המקרה, חברת פרמה גורי טענה לאפליה לרעה ביחס ליבואנים אחרים המייבאים מוצרים דומים, ושהמכס מסווג אותם בדרך אחרת מהמוצר שהיא מייבאת. רשות המסים לא השיבה על חלק ניכר מהשאלות שהפנתה החברה מטעמים של חיסיון ובשל נטל כבד מדי על המדינה, וטענה שהמידע אינו רלוונטי.

דרורי מציין בפסק דינו כי נדרשים שלושה שיקולים לשם חיוב רשות המסים להשיב על שאלון: אופי המידע (האם הגילוי יפגע בפרטיות נישומים אחרים ובשיתוף פעולה עם רשות המסים), החשיבות שלו לשם הסרת החשש מאפליה ויחסי הכוחות.

לאחר שהשופט הורה לרשות המסים לענות על השאלון במגבלות מסוימות, הרשות הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה. שופט העליון לשעבר אשר גרוניס קבע בתחילת 2010 כי עמדתה של רשות המסים נוקשה מדי ו"אינה מתיישבת עם עקרון השקיפות ועם חובתה לפעול כנאמן הציבור". עם זאת, לאור העובדה שהרשות הסכימה לתת תשובה לשאלה כיצד מסווגים כל אחד משלושת המוצרים המיובאים על ידי אחרים, גרוניס לא הכריע בערעור לגופו.

במקרה אחר, מ–2008 (פסק דין סילברבוים), חייב בית המשפט המחוזי את רשות המסים לגלות לנישום את העקרונות והמשתנים שעמדו בבסיס של הסדרי עבר. התנאי לכך היה שהנישום יציג תשתית עובדתית ולו לכאורה כי אותה מחלוקת הוסדרה בעבר על ידי פקיד השומה באופן שונה, וכי לעמדת פקיד השומה בעבר השפעה על הפעלת שיקול דעתו עתה.

בעניין טענת החיסיון קבע בית המשפט כי הרשות אינה צריכה לחשוף את הסדרי המס אלא רק את העקרונות והפרמטרים שבבסיסם. השופט מגן אלטוביה אמר בעניין סילברבוים כי "לא בנקל יורה בית המשפט על חשיפתם של ההסדרים שעורכת הרשות".

בתי המשפט כבר העלו את האפשרות שרשות המסים תקים מערך מידע שבו ירוכזו הכרעות בנושאים שונים. למשל, בפסק דין שניתן ב–2003 (בעניין וינדלר) ציין השופט אלטוביה כי "הכרעות שאולי יש בהן השלכות מעבר לתיק קונקרטי אינן מגיעות תמיד לידיעת הציבור, ואם הן מגיעות, הדבר נעשה ללא מנגנון מסודר ומערכת בקרה.

לא מן הנמנע למסד הזרמת מידע זה, למשל באמצעות הקמת מרכז שבו ירוכזו ויפורסמו (במגבלות החיסיון שבדין) הכרעות בהסדר אלה. המידע הזמין יאפשר אחידות, שקיפות ויציבות. מידע זה צריך שיכיל החלטות עקרוניות שנעשו אד הוק. רוצה הנישום, מאמץ הוא הסדר זה שעשה רעהו; לא נכון הוא לאמץ הסדר זה — יכול הוא לנהל משא ומתן מטעמו או להביא את הדברים להכרעה שיפוטית. קיומו של מאגר כזה של הסדרי פשרה יסייע גם בעבודת פקיד השומה במגעו מול הנישום, בבחינת הלכה בדרך שכבר נסללה".

מרשות המסים נמסר כי היא פועלת בהתאם לפסיקה והוראות החוק, ובכלל זה חובת הסודיות שנקבעה בחקיקת המס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם