צונאמי השחיתות: "השבויים", "השותפים לפשע" ו"חברי הכנופיה" - דין וחשבון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דעה

צונאמי השחיתות: "השבויים", "השותפים לפשע" ו"חברי הכנופיה"

לכאורה, הם ידעו מה הם עושים בזמן אמת, הם ידעו שהם פוגעים בציבור ומיטיבים עם החזקים, הם ידעו שהחוקיות של מעשיהם מוטלת בספק, והם תיכננו לקבל תמורה נאה ויוצאת דופן. לכאורה, הם היו שותפים

58תגובות
הפגנה בפתח תקוה
רפאלה גויכמן

עורך TheMarker, סמי פרץ, בטורו ב-Markerweek ביום שישי, הסביר את היישום של המונח "שבויים", הלקוח מעולם המלחמה, בעולם הכלכלי.

בעבר, הסביר פרץ, הכרנו בעיקר את המונח בהקשר של "לקוחות שבויים" — למשל כשאנחנו מתמודדים עם מונופולים כמו חברת החשמל, או עם חברה טכנולוגית שמחזיקה מידע שאנחנו צריכים, כמו גוגל ופייסבוק. משם הוא המשיך למושג של "רגולטורים שבויים", שהציבור הכיר רק בשנים האחרונות: פקידים ממשלתיים ואחראים על רגולציה ופיקוח שרואים את העולם דרך המשקפיים של הגופים שעליהם הם מפקחים.

לבסוף, הביא פרץ את סיפורם של "מנהלים ודירקטורים שבויים", שגם הם פועלים בעבור בעלי השליטה ולא בעבור החברה שבה הם מכהנים. הדוגמה הטרייה הם המנהלים והדירקטורים בדסק"ש, הזרוע העסקית המרכזית של קונצרן אי.די.בי. אלה, כפי שנחשף באולמו של השופט עופר גרוסקופף, אישרו בתוך דקות ובלי לבצע בדיקות בסיסיות ביותר את רכישת עיתון "מעריב", ככל הנראה כדי לעשות את דברו של נוחי דנקנר — אז היו"ר הדומיננטי של אי.די.בי.

יש עוד "שבויים" בכלכלה. במחקר הכלכלי התחילו בשנים האחרונות להתייחס גם לחברות מדיה, לעורכי עיתונים ולעיתונאים עצמם כאל "שבויים", בדיוק כמו הרגולטורים. זה קרה, ועדיין קורה, במקומות שבהם כלי תקשורת מציירים לקוראיהם, צופיהם או מאזיניהם תמונת עולם התואמת את האינטרסים של מי ששלח אותם, מי שמימן אותם או מי ששייכים למעגלים החברתיים שלהם — ולא על פי האינטרס הציבורי, או אפילו על פי ניתוח אובייקטיבי כפי שהציבור מבין אותו.

מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר
אמיל סלמן

כל אזרח במדינה יודע ש"ישראל היום", העיתון הנפוץ מכולם על פי נתוני סקר TGI שהתפרסמו בסוף השבוע, הציג במשך שנים בעיקר תמונת מציאות שנוחה לראש הממשלה, בנימין נתניהו. לאחר ש"שיטת פישמן" נחשפה בעקבות קריסתו העסקית של איש העסקים אליעזר פישמן, מחקרים כמותיים הראו שעיתון "גלובס" הציג לקוראיו תמונת מציאות שקידמה אג'נדות עסקיות שהתאימו בעיקר לפישמן, אז בעל השליטה בעיתון.

בתיק 2000 של נתניהו נחשפו קלטות המוכיחות שבעלי "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, תקף את נתניהו רק משיקולים כלכליים שלו ושל העיתון, ושהוא מוכן להחליף את הקו המערכתי המרכזי של העיתון מקצה לקצה בן לילה, בתמורה למהלך עסקי וחקיקתי — צמצום הפצת "ישראל היום" — ששווה בעבורו מאות מיליוני שקלים.

בכל הדוגמאות הללו לא ניתן בכלי התקשורת שום משקל למחויבות כלפי הקוראים — יחס השקול לבגידה בציבור רחב, החושב שמה הכתוב בעיתון הוא, לפחות באופן כללי, "אמת" או "מציאות". "פייק ניוז", למי שלא שם לב, קיימות בעיתונות הישראלית כבר שנים ארוכות, הרבה לפני שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הכניס את המונח ללקסיקון העולמי.

שוגג או זדון? רשלנות או פזיזות?

אלא שהמונח "שבוי", ביישום הכלכלי שלו, עושה לעתים חסד עם הדמות המוצגת כ"שבויה". אפילו המלה עצמה, "שבוי", מגיעה בהקשר פסיבי, כאילו עסקינן בלוחם צדק שעשה כל שהיה יכול — אך נכנע לכוחות גדולים ממנו. האם הדמויות שאנחנו והאקדמיה מתארים כשבויות של אינטרסים הן באמת כאלה, או שתיאור מדויק יותר יציג אותם למעשה לא כשבויים אלא כשותפים לפשע?

כשאקדמאים מנתחים את הסיבות ל"שבי רגולטורי" ו"שבי דירקטורים", הם מעלים שתי משפחות של הסברים. הראשון, מתחום הכלכלה, הוא אינטרס או תועלת כספית. הרגולטור השבוי הטיפוסי, בתפקידו כפקיד ציבור או מחוקק, חושב לעתים קרובות על הג'וב הבא שהוא עשוי למלא באחת החברות שעמן היה בקשר קודם לכן. אנשי הפיקוח על הבנקים עוברים לעתים קרובות לעבוד בבנקים, ולכן אולי מטפחים מערכות יחסים ונזהרים מלחתוך גשרים עמם. עורכי הדין של רשות ההגבלים העסקיים יעסקו, לאחר סיום הקריירה הציבורית, במתן ייעוץ משפטי למונופולים. קצינים בכירים בצה"ל, למשל כאלה שעסקו בציוד ורכש, יעבדו לאחר השחרור אצל יצרני ציוד ונשק.

זו תופעת ה"דלת המסתובבת" הידועה, שבה אנשים מדלגים מהשירות הציבורי לפרטי, לעתים יותר מפעם אחת, ובכל סיבוב הם ממלאים תפקיד בכיר יותר ומכניס יותר. זו לא רק חולשה של השבויים עצמם: גם השובים שלהם מנפנפים בפניהם את הפיתויים המתאימים. כשאנשים כמו יצחק תשובה, דנקנר (אז) ועידן עופר מחליטים להעסיק בחברות שלהם בכירים לשעבר ממשרדי האוצר והמשפטים, מרשות ניירות ערך ומהקצונה הגבוהה במשטרה, ולשלם להם משכורות של מיליוני שקלים לשנה שמנותקות מרמת השכר המקובלת בשוק, הם בעיקר מעבירים מסר לכל הרגולטורים המכהנים: "אם תהיו טובים אלי ולא תעשו לי בעיות — יש סיכוי לא רע שבתוך זמן לא רב אקלוט אתכם באחת החברות שלי, שם תהפכו בתוך שנים לא רבות למיליונרים". גם אם שום הצעה ושום הבטחה מעולם לא מונחת על השולחן, זהו מסר חזק. הוא גורם לכל רגולטור לחשוב פעמיים לפני שהוא מקבל החלטה שנוגעת לאותם טייקונים.

נוחי דנקנר ביום מתן גזר דינו
מור שאולי

ההסבר השני לתופעת ה"שבויים" הוא רך יותר וקרוב יותר לפסיכולוגיה מלכלכלה. גם אם הרגולטור, המנהל או העיתונאי ישרים כסרגל, הם לעתים קרובות ימצאו את עצמם באותה קהילה, אפילו אותו מועדון מצומצם, יחד עם האנשים שעליהם הם אמורים לפקח, ונטיית לבם תהיה לראות את העולם באותם צבעים.

שופטים למשל, למדו, התמחו, בילו, התחתנו והלכו לאותם כנסים יחד עם עורכי הדין הבכירים שמייצגים את הטייקונים ועברייני הצווארון הלבן. הרגולטורים בשוק ההון, ברשות ההגבלים ובפיקוח על הבנקים למדו כלכלה ומינהל עסקים עם מנהלי החברות הגדולות, והם נפגשו ועבדו יחד במשרדי רואי חשבון ועורכי דין. רבים מהם גרים באותן שכונות, מבלים יחד באותן שמחות ולעתים מחתנים את ילדיהם אחד עם השני.

ועיתונאים? גם הם, במקרים רבים, חלק מאותו מועדון. אלה דברים שקל לזהות בחתונות מסוימות, כשהבן או הבת של הטייקון, הפוליטיקאי או הבנקאי מזמינים לאירוע את מנהלי הבנקים, את רואי החשבון, את הפוליטיקאים, את עורכי הדין, את ראשי הוועדים, את הפקידים הבכירים וגם את עורכי העיתונים והכתבים הבכירים.

ה"שבי" הזה אולי רך, אבל הוא עמוק לא פחות — אולי אפילו יותר. כשאדם גדל באותה סביבה, למד אצל אותם מרצים, עבד יחד עם אותם אנשים ורואה אותם כ"חבריו" — הוא כמעט תמיד יאמץ את הנורמות של הקבוצה. הוא כמעט תמיד יאמץ לעצמו נרטיב שמסביר ומצדיק את השכר או התשלום הגבוה שהוא גובה בעבור שירותיו, גם אם למשקיף מהצד המספרים ייראו כחריגים ולא הגיוניים. בפסיכולוגיה מכנים את התופעה הזאת "חשיבת יחד" (groupthink), התופעה שבה הקבוצה כולה מאמצת תפישת מציאות ונרטיב אחד, בדרך כלל כזה שכדאי לה כלכלית.

נוני מוזס מגיע לחקירה במשרדי להב 433
ניר קידר

לא להסיר את האחריות מהרגולטורים

אין ספק: רבים מה"שבויים" בכלכלה שלנו הם מהסוג השני, הפסיכולוגי, הרך יותר. רבים פועלים בדרך שמיטיבה עם החזקים — תאגידים גדולים, ועדים חזקים, פוליטיקאים בעלי השפעה — בלי שהפנימו את הנזקים שהם גורמים לציבור, ותוך תחושה שהם ממלאים את תפקידם בנאמנות. אלא שבמקרים רבים כבר קשה לדבר על סתם "שבי", אפילו לא על חשיבה אינטרסנטית מהסוג של "שלח לחמך" — וצריך לדבר על משהו קצת אחר: "שותפות לפשע", "חיילי מאפיה", או "חברים בכנופיה".

ההבדל הזה בולט בפרשיות שנחשפו בשבועות האחרונים. כשראש הממשלה נתניהו מינה את שלמה פילבר, עד אז מנכ"ל מועצת יש"ע, לתפקיד המקצועי של מנכ"ל משרד התקשורת, כשפילבר מכיר את מערכת היחסים של נתניהו עם אלוביץ', קצת קשה לכנות את השירותים שפילבר נתן לכאורה לבזק כ"שבי". זו כבר שותפות עסקית, או חברות בכנופיה.

כשהדירקטורים של דסק"ש אישרו בכספי הציבור וללא בדיקה רכישה של עיתון שהפסיד עשרות מיליוני שקלים יותר מעשר שנים, הם ידעו שהרכישה לא כלכלית ומטרתה לשמש שופר של נוחי דנקנר במאבקו נגד ביקורת ציבורית ורגולטורים. לכל אחד מהם היה בעסקה עניין אישי — לא להתמודד עם השלכות הכעס של דנקנר אם יצביעו נגדה. לכן, הניסיון לתאר את האירוע כ"רשלנות" של הדירקטורים, וכך להפעיל את הביטוח שהחברה רכשה בעבורם, היא לעג לכל המנגנון של השלטון התאגידי בישראל. הם לא היו רשלנים והם לא היו שבויים: הם היו שותפים למעשה. אם לא המקרה הזה, באיזה מצב עתידי יחויבו דירקטורים באחריות אישית?

כך גם במקרה של בזק ו–yes, כך במקרה של מתווה הגז, כך בפרשת הצוללות וכלי השיט. מנהל, פקיד, קצין, רגולטור ועיתונאי שהם "שבויים" פועלים מתוך "חשיבת יחד", מחשש לצאת נגד הקבוצה, ומחשיבה המשלבת שיקולי פרנסה וקריירה עתידיים. מה שאנחנו רואים עתה הוא קצת אחר: לכאורה, הם ידעו מה הם עושים בזמן אמת, הם ידעו שהם פוגעים בציבור ומיטיבים עם החזקים, הם ידעו שהחוקיות של מעשיהם מוטלת בספק, והם תיכננו לקבל תמורה נאה ויוצאת דופן. לכאורה, הם היו שותפים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#