מתברר שדווקא ניתן להטיל על בנקים את האחריות לקריסת טייקונים ממונפים - דין וחשבון - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
משפט וכלכלה

מתברר שדווקא ניתן להטיל על בנקים את האחריות לקריסת טייקונים ממונפים

השופט עופר גרוסקופף הציע באחרונה לבחון את האפשרות להטיל אחריות לקריסה של בעלי שליטה ממונפים על בנקים שנתנו להם אשראי מופרז ■ השופט ציין כי עדיין לא ברור כיצד תוטל אחריות כזאת - אך למעשה הוא עצמו כבר הניח תשתית משפטית שתאפשר זאת

7תגובות
אליעזר פישמן
עופר וקנין

ספק אם השופט פרופ' עופר גרוסקופף, אחד השופטים הכלכליים המוערכים במערכת המשפט, התכוון לתפוס את הכותרות בדברים שנשא בכנס אונו־קולומביה בשבוע שעבר. ההתבטאות שזקפה את אוזני הקהל נאמרה בחצי התבדחות אגבית. "הגורם שיש לו את היכולת הטובה ביותר להעריך מה יעשה רוכש המשתלט על חברה באמצעות מינוף הוא מי שנותן לו את המימון, שזה בדרך כלל הבנקים", אמר גרוסקופף, וחידד: "לכן, לדעתי, עליהם צריך להטיל את האחריות במקרה שבו הרוכש פוגע בחברה וגורם לקריסתה".

איך מטילים אחריות על הבנקים לקריסות כלכליות של טייקונים ממונפים ומשולחי רסן? "זה משהו שצריך לחשוב עליו", אמר גרוסקופף, והמשיך בנושא העיקרי של הרצאתו.

במוקד הרצאתו עמד פסק דין שפירסם באחרונה, בתביעה שהגיש נאמן חברת פויכטונגר תעשיות, רו"ח חן ברדיצ'ב, נגד מי שהיה בעל השליטה בחברה, עזריאל פויכטונגר. התובע טען כי ב–2001, כאשר פויכטונגר מכר את השליטה לקבוצת אנשי העסקים שנודעה לימים בשם קבוצת פלד־גבעוני, היה עליו להבין שמדובר במכירה לקבוצה ממונפת שבראשה אנשי עסקים שינקטו דרכים לא לגיטימיות להחסרת היקף ההלוואות העצום שנטלו. לכן, לטענתו, גם בעל השליטה המוכר נושא באחריות לחבלה שגרמה לקריסת החברה.

השופט גרוסקופף דחה את התביעה. ואולם בדחייה עצמה יצר סטנדרט התנהלות מסוים, המחייב מעתה בעלי שליטה לרמה מסוימת של בדיקה של רוכש החברה. כלומר, יש רוכשים פוטנציאליים שאסור למכור להם.

בהרצאתו הסביר השבוע גרוסקופף כי האיזון שבחר הוא איזון מצמצם דווקא, מכיוון שלא רצה להטיל מגבלות על היכולת של בעלי שליטה למכור את השליטה בחברות שבבעלותם.

בימים אלה מועמד גרוסקופף לבית המשפט העליון - שם נוהגים לבצע את המהפכות המשפטיות המעניינות ביותר דווקא בפסקי דין שדוחים את הערעורים ואת העתירות, ולא בערעורים שמתקבלים או בעתירות לבג"ץ שמתקבלות. זו טקטיקה שיפוטית מתוחכמת: פסק דין שמקבל את הערעור או העתירה יזכה תמיד לכותרות גדולות. לעומת זאת, תביעה שנדחית בדרך כלל לא זוכה לכותרת דרמטית.

המפכ"ל לשעבר סינוור את הבנקים

השופט עופר גרוסקופף
אתר בתי המשפט

קריאה בין השורות בפסק דינו של גרוסקופף בתביעה בפרשת פויכטונגר תעשיות מלמדת כי השופט נדהם - ולא לטובה - מהאופן שבו הזרימו הבנקים מימון לקבוצת פלד־גבעוני. הבנק שסופג את הביקורת הקשה ביותר בפסק הדין הוא בנק הפועלים.

גרוסקופף מתאר כיצד הפועלים העניק את ההלוואה הגדולה ביותר (51 מיליון שקל) לרכישה ממונפת של אחת החברות המרכזיות על ידי קבוצת פלד־גבעוני. בגלל היקפה והזמן הקצר שבו היה צריך להחזיר אותה, גרוסקופף מכנה את ההלוואה הזאת: "זרע הפורענות שגרר אחריו את קריסת קבוצת פלד־גבעוני כולה". הוא מסביר כי בהיעדר יכולת לגייס את הכסף להחזר ההלוואה הזאת באמצעות רכישת חברות אחרות, נאלצו הדמויות המרכזיות בקבוצה - אריה גבעוני, דוד הבי וטל יגרמן - לשלוח יד בכספי החברות.

אחד הדברים שללא ספק סינוורו את הבנקים היה העובדה שבראש הקבוצה הוצב מפכ"ל המשטרה לשעבר, רפי פלד. מנהל האשראי של החטיבה המסחרית בבנק לאומי, גדעון אלטמן, העיד במשפט כי העובדה שפלד הוצג כמי שהוביל את הקבוצה הניחה את דעתם של הבנקים. אגב, פלד הורשע בסופו של דבר בפרשה זו בעבירות קלות יחסית, על רקע העובדה שלא התייחס ל"אורות האדומים" שהיו אמורים להניעו לבירור המעשים של בכירי החברה שלוותה.

השופט מגן אלטוביה
איציק בירן

מי באמת אמור לבדוק אם הקבוצה שמקבלת אשראי תפעל להחזרתו באופן חוקי? השופט גרוסקופף מציין כי "פויכטונגר הסביר שלא ערך בדיקות בנוגע לאופן שבו מבקשת משב לממן את העסקה, משום שהסתמך על כך שהבנקים שהעניקו לחברות את האשראי ערכו בדיקות מתאימות".

השופט כותב כי מי שהוביל גיוס של מאות מיליוני שקלים עבור קבוצת פלד־גבעוני היה איש העסקים טל יגרמן, שלא נשא כל תפקיד רשמי בחברה. באותה העת היה תלוי נגדו כתב אישום פלילי, אך הדבר לא הפריע לבנקים להעניק לקבוצה אשראי של מאות מיליוני שקלים לבקשתו.

עוד מציין השופט כי היו בנקים ש"התלהבו" לתת אשראי לקבוצה, והיו בנקים כמו מזרחי טפחות שלא רצו להעניק לה אשראי. במקרה של מזרחי טפחות, ייתכן כי הדבר נבע מהיכרות עם החשדות הפליליים שהיו תלויים נגד יגרמן.

"יש מצבים שבהם צד שלישי נושא באחריות"

פרופ' עמיר ליכט
דניאל בר און

מכיוון שסוגיית אחריות הבנקים להידרדרות קבוצת פלד־גבעוני לא היתה מונחת לדיון בתביעה הזאת, גרוסקופף אינו מניח שפסק דינו ישמש תשתית לתביעות עתידיות נגד הבנקים. בהרצאתו השבוע התברר כי הוא אינו פוסל תביעה כזאת במקרים עתידיים. למעשה, האפשרות שתביעה כזאת תוגש קורמת עור וגידים בעניין מעורבותו של בנק הפועלים בקריסת איש העסקים אליעזר פישמן.

באחרונה הורה שופט בית המשפט הכלכלי בתל אביב, מגן אלטוביה, לבנק הפועלים לחשוף בפני תובע פוטנציאלי את כל המסמכים הנוגעים למתן האשראי לפישמן במשך השנים. הגישה לראיות עשויה להוביל גם לתביעה, שתברר מהי אחריות הבנק או בכיריו למתן הלוואות בסך 1.8 מיליארד שקל שתדלקו את אימפריית פישמן הכושלת.

האמנם גרוסקופף אינו יודע כיצד ניתן להטיל מבחינה משפטית אחריות על הבנקים במקרה כזה? האמת היא שהוא יודע היטב. את התשובה ניתן לגלות בבלוג של פרופ' עמיר ליכט, מומחה לתאגידים ול"דיני אמונאות" (דינים שחלים על מי שפועל כאיש אמונו של אדם אחר). ליכט, פרופסור למשפטים במרכז הבינתחומי, מחבר בשנים האחרונות מאמרים הרואים אור בבלוג "נקודה בסוף משפט" - מהבלוגים המצוטטים ביותר על ידי בית המשפט העליון.

ליכט קורא בשנים האחרונות לאמץ תפישות של דיני אמונאות במשפט הישראלי, כדי לשפר את האחריות של נושאי משרה. בינואר 2016, במסגרת הערעור הפלילי של מורשעי פרשת פלד־גבעוני, פסק שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר כי "מקור נפרד במשפט המקובל להטלת אחריות על בעל שליטה ביחס להפעלת השליטה על ידו, מחוץ לדיני התאגידים, הוא דיני האמונאות". דנציגר ציטט את ליכט בהסכמה.

הפתעה: חודש לאחר מכן כתב גרוסקופף עצמו, בתביעה ייצוגית שהוגשה על ידי עמותת הצלחה נגד ארבע חברות תעופה, בטענה לקיומו של קרטל שילוח בינלאומי: "ייתכנו מצבים שבהם צדדים שלישיים נושאים באחריות בשל מעורבותם בהפרת חובת סודיות או חובת אמון". גרוסקופף הפנה לספרו של ליכט בנושא, אך הדגיש כי "כדי להטיל אחריות כזאת, נדרש בסיס ראייתי מתאים המלמד על ידיעה ומעורבות".

ליכט עצמו מסביר בבלוג כיצד ניתן לבסס במישור המשפטי אחריות של צד שלישי להפרת חובת אמונים על ידי מנהלים. לשיטתו, במשפט האנגלי והאוסטרלי אומצה גישה שלפיה מי שמסייע להפרת אמון, ניתן לראותו כנושא באחריות שווה לזאת של מפר האמונים. "סיוע באי־יושר להפרת חובת אמון הוא עילה שפיתחו דיני היושר כדי לגונן על יחסי אמונאות מפני התערבות של זרים", מסביר ליכט.

הוא מודה כי "אין לסיוע להפרת חובת אמון בסיס חרות כללי בדין הישראלי, אך יש לדוקטרינה עוגנים טובים". חובבי הז'אנר, וגם השופט גרוסקופף, יכולים למצוא פירוט של העוגנים הללו בבלוג של ליכט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם