הסתיימה פרשת בנק צפון אמריקה; משפחת גאון תשלם 3 מיליון יורו - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסתיימה פרשת בנק צפון אמריקה; משפחת גאון תשלם 3 מיליון יורו

בני משפחת גאון היו דירקטורים בבנק שקרס; בפרשה הוזכר גם אולמרט כמי שקיבל הלוואה בתנאים מועדפים מהבנק

תגובות

פרשת בנק צפון אמריקה, שהתפוצצה לפני כ-23 שנה, עומדת בפני סיום. כונס הנכסים הרשמי, עו"ד שלמה שחר, הודיע היום כי חתם על הסכם פשרה עם בני משפחת גאון, שכיהנו כדירקטורים בבנק.

ב-1993 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתביעה שהוגשה על ידי הכונס הרשמי נגד שורה של בעלי תפקידים בבנק צפון אמריקה, בגין אחריותם לקריסת הבנק ולנזקים שנגרמו בפרשה. בין בעלי התפקידים נגדם ניתן פסק הדין היו דוד גאון, בנו של איש העסקים ניסים גאון, ויואל הרצוג, חתנו של נסים גאון, בנו של נשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג, ואחיו של שר הרווחה. בפסק הדין קבע השופט כי עליהם לשלם סכום השווה לכ-160 מיליון דולר נכון למועד מתן פסק הדין. כל בני המשפחה מתגוררים בז'נווה.

ב-1995 נחתם הסכם פשרה בין הכונס הרשמי דאז שמואל צור, המכהן כיום כשופט, לבין דוד גאון ויואל הרצוג, במסגרתו התחייבו השניים לשלם סך של 15 מיליון דולר. תשלום של 10 מיליון דולר נוספים הותנה במצבם הכלכלי. לפי הסכם הפשרה, נסים גאון היה ערב להתחייבויותיהם של דוד גאון ויואל הרצוג.

לאחר שהסכם הפשרה נחתם שילמה משפחת גאון שני מיליון דולר בלבד. לאחר שלא עמדה בביצוע ההסכם פתח נגדה הכונס הרשמי בשנת 1999 בהליכי גבייה ואכיפה בשווייץ. במסגרת הליכים אלו הצליח הכונס לגבות כ-1.6 מיליון דולר נוספים על ידי מימוש עיקולים שהוטלו על נכסיהם ומשכורותיהם של דוד גאון ויואל הרצוג.

כנגד הליכי הגבייה שנפתחו על ידי הכונס הרשמי, הגישו בני משפחת גאון תביעות בישראל, במסגרתן טענו כי הם הופטרו מתשלום החוב. זאת, לאור הסכם הפשרה שנחתם בין הכונס הרשמי לבין ג'ו נקש בשנת 1998. דוד גאון ויואל הרצוג אף הגישו בקשות למניעת הליכי הגבייה שנוהלו על ידי הכונס הרשמי בשווייץ, אך בקשותיהם נדחו. התביעות עצמן טרם הוכרעו.

על פי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ואושר על ידי ועדת הביקורת המלווה את פעילות הכונס הרשמי, התחייבו בני משפחת גאון לשלם לקופת הפירוק של בנק צפון אמריקה סך של 3 מיליון יורו, לצורך ביצוע ההסכם. בנוסף המחו בני משפחת גאון 20% מהזכויות שהם עשויים לקבל מכוח תביעה שהוגשה על ידי נסים גאון וחברות שבשליטתו, בעניין חברת אפרופים כנגד משרד השיכון.

בפסק דין הצהרתי שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים באוגוסט 2007 קבע השופט דרורי כי המדינה הפרה הסכם מחייב שחתמה עם גאון, שהבטיח לו בניית כ-3000 יחידות דיור בנגב. ההערכות הן כי שווי הפרת ההבטחה שניתנה על ידי שר השיכון והבינוי דאז אריאל שרון, עומד על עשרות מיליוני שקלים. המדינה ערערה על החלטתו של השופט דרורי וההליך מתנהל כעת בבית המשפט העליון. בפברואר 2009 נקבע דיון לצורך השלמת סיכומים בתיק.

סכומים אלו מתווספים לסך של כ-3.6 מיליון דולר שגבה הכונס הרשמי ממשפחת גאון בעבר.

על פי הבקשה למתן הוראות שהוגשה היום לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי בא כוח הכונס הרשמי, עו"ד סיני אליאס, השיקולים שהובילו לחתימה על הסכם הפשרה היו בין היתר יכולת הגבייה שנתפסת כנמוכה. זאת, בשל עיקולים שהוטלו על נכסיהם של גאון בשווייץ וקיומם של נושים נוספים בסכומי כסף ניכרים ובדרגות נשייה גבוהות. בנוסף ציין אליאס כי בין ניסים גאון והחברות שבשליטתו לבין ממשלת רוסיה מתנהלים הליכים משפטיים שעלולים להביא להעדר יכולת גבייה. לדברי אליאס, ההוצאות שיידרשו לצורך המשך הליכי הגבייה והאכיפה עלולות להיות גבוהות מהסכומים שייגבו בסופו של הליך, מכיוון שהליכי איתור הנכסים מתנהלים בשוויץ.

הסכם הפשרה מסיים את עיקר פעולות הגבייה של הסכומים שנפסקו בפסק הדין שניתן בפרשת בנק צפון אמריקה. בראש פעולות הגבייה הסכמי הפשרה שנחתמו בעבר עם עיזבון המנוח אירה גילדן, ששילם כ-3.8 מיליון דולר בשנת 1993, ג'ו נקש ששילם סכום של כ-10 מיליון דולר לפי הסכם פשרה משנת 1998, עו"ד שמואל ברזל שילם כחצי מיליון דולר לפי הסכם פשרה מ-2005. עוד נגבו בפרשה כספים מנורמן אלן ומעיזבון המנוח דוד צפריר.

עו"ד סיני אליאס, שייצג את הכונס הרשמי בפירוק של בנק צפון אמריקה הביע שביעות רצון מהסכם הפשרה. לטענתו, משפחת גאון נמצאת עתה בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל בערכאות בשווייץ, דבר שהקשה מאוד על גביית חובה. לדבריו, "צריך לראות מה אפשר לגבות בפועל ומה עלותם של הליכי גבייה שלא בהכרח יביאו לתוצאות חיוביות".

לדברי אליאס, עלויות האכיפה והגבייה בשווייץ הצריכו שכירת משרד עורכי דין מקומי שייצג את הכונס הישראלי בהליכים שהתנהלו בשווייץ והיו יקרים מאוד.

לגבי משך הזמן הארוך עד לחתימה על הסכם הפשרה, ציין אליאס כי לאורך השנים היו מספר ניסיונות פשרה שלא צלחו עם משפחת גאון. במקביל, בכל אותה תקופה פעל הכונס למיצוי הליכי הגבייה בשווייץ. אליאס מציין כי לאחרונה מוצו הליכי הגבייה בשווייץ.


אולמרט: לא הלפרין לא דרש ממני להחזיר הלוואה

אחת הפרשיות הצדדיות שנחשפו במהלך התמוטטות הבנק נגעה להלוואה שניתנה לאהוד אולמרט בהיותו חבר כנסת. הבנק הילווה לאולמרט 50 אלף דולר. ההלוואה היתה צמודה לדולר, אך לא נשאה ריבית. מנהלי הבנק הסבירו כי ההלוואה ניתנה ללא ריבית כחלק מן התמורה לשירותים שאולמרט היה אמור לספק לבנק - בתקופה זו לא היתה הגבלת עיסוק על ח"כים, ואולמרט היה עו"ד פעיל מאוד במקביל לפעילותו בכנסת. כאשר נחשפה הפרשה לראשונה כיהן אולמרט כשר בממשלה.

במסגרת עדותו של אולמרט במשפט של מנהל בנק צפון אמריקה, יהושע הלפרין, נשאל אולמרט אם הלפרין פנה אליו בבקשה שיחזיר את הכסף. "הלפרין אף פעם לא הרים טלפון ואמר 'אהוד, לקחת הלוואה, למה אתה לא מחזיר', או 'אתה צריך להחזיר', או 'מתי מועד ההחזרה', או משהו כזה", אמר אולמרט. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, החליט שלא לחקור את אולמרט בעניין.

בנק צפון אמריקה נוסד ב-1977, כהמשכו של מוסד בשם אוצר חסכון בע"מ, שהיה בשליטתם של יהושע הלפרין, משה שטרן וגדליה בוכבינדר. עם היווסדו החזיקו במניות הבנק איירה גילדן וקבוצת משקיעים. ב-1978 קיבל הבנק רישיון מבנק ישראל, והחל בפעילותו הבנקאית.

ב-78' הוחלט למנות כדירקטורים בבנק, נוסף על מינוי קודם של גילדן ושל הלפרין, את משה הורנשטיין, דוד גאון, יואל הרצוג, ארווין זוסמן, דן ברזילי, בוכבינדר, שטרן, יעקב משעל, הדסה מונסה ויעקב הורוביץ. ג'ו נקש נתמנה לדירקטור בבנק ב-1983 ושימש בתפקידו עד התפטרותו ב-85'. כפרקליט הבנק מאז היווסדו כיהן עו"ד שמואל ברזל ורואה החשבון היה מיכאל ברזילי.

באוגוסט 85', נחשפו מעשי מירמה בהיקפים גדולים של שטרן בסניף הירושלמי, ובתגובה תפס בנק ישראל את הבנק ומינה לו מנהל מורשה. לאחר תפיסת הבנק נתגלו מעשי מירמה וזיוף שנעשו בידי מנהלי הבנק. נגד שטרן, מונסה, הלפרין וברזל הוגשו כתבי-אישום לבית-המשפט המחוזי בירושלים. הם הואשמו, בין היתר, במירמה, זיוף והפרת אמונים. שטרן ומונסה הורשעו על-פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום. ברזל והלפרין הורשעו במירמה בפסק-דין של בית המשפט העליון שדחה את ערעורם.

הבנק המשיך בפעילותו הבנקאית שנתיים נוספות, עד שב-1987 הוחל בפירוקו בשל חדלות פירעון. כפי שמציין אהרון ברק באחד מעשרות פסקי הדין שנכתבו בספיחי הפרשה, "בכך באה לקצה תקופת פעילותו של הבנק בישראל. אך לא באו לקצן ההידיינויות המשפטיות של הבנק בבתי-המשפט בישראל".

בפסק-דין שניתן ב-1993 במסגרת ההליך האזרחי בפרשה קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי הדירקטורים לא עמדו בסטנדרט ההתנהגות הנדרש מדירקטור סביר והתרשלו במילוי תפקידם, בכך שנתנו אשראי ללא בטחונות נאותים, בהליך לא תקין, למקורבים ובעלי עניין בבנק. השופט קבע כי הדירקטורים פעלו בחוסר מעש ויצרו אווירה של הפקרות בבנק, אשר אפשרה למנהלים למעול בכספי הבנק.

בית המשפט חייב את הדירקטורים לשאת בנזקי הבנק. נקבע כי במלוא נזקי הבנק יישאו הדירקטורים רק בפרשות בהן הבנק נתן אשראי מהבנק לבעלי עניין. בפרשות אחרות הטיל בית המשפט על הדירקטורים לשאת באחריות חלקית לנזקי הבנק.

לפי חוות דעת שהוגשה לבית המשפט הסתכמו נזקי הבנק מהמעילות ומעשי המרמה והזיוף ב-41 מיליון שקל, שהיוו פחות מ-10% מכלל הפסדי הבנק שהביאו להתמוטטותו. בסך הכל נאמדו הפסדי הבנק בכ-470 מיליון שקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#