צווארון לבן עם כתמים

גם אנשים חפים מפשע עלולים למצוא עצמם בוקר אחד חשודים בעבירות צווארון לבן ומובלים לחקירה שעשויה להרוס את המשך חייהם ■ שמירה על קור רוח והיוועצות בעורך דין עוד לפני שהחקירה נפתחת עשויות לסייע ברגעים המלחיצים האלה

יסמין גואטה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יסמין גואטה

אנשי העסקים נוחי דנקנר וג'קי בן זקן כנראה לא ישכחו את הבוקר שבו התהפך עליהם עולמם. אצל שניהם זה התחיל בשעות הבוקר המוקדמות, כשחוקרי רשות ניירות ערך הידפקו על דלתות בתיהם, והסתיים בהרשעה פלילית מהדהדת. על דנקנר נגזר עונש של שנתיים מאסר בפועל, בעקבות הרשעתו בפרשת הרצת מניות אי.די.בי, וגזר הדין מעוכב בינתיים עד להכרעה בערעור שהגיש. על בן זקן נגזרו 26 חודשי מאסר בפועל בפרשת הרצת המניות של חברת מנופים פיננסים, שאותם הוא מרצה בימים אלה בכלא חרמון.

על דוכן העדים מול שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, דוד רוזן, סיפר בן זקן על אותו הבוקר: "ערב קודם לכן חגגתי לבן שלי בר מצווה. באותו יום, לאחר חודשים של מאמצים, קיבלנו סוף־סוף באופן רשמי את הרישיון של שמן (רישיון לקידוח נפט ליד חופי אשדוד, י"ג). זה היה מהלך חשוב מאוד עבורי, עבור מנופים, עבור השותפים שלי, ומעירים אותי בשעת בוקר מוקדמת ומזעיקים אותי למשרד, ואני רואה הרבה מאוד אנשים מרשות ניירות ערך שפשטו על החדרים והמשרדים.

"אני מגיע למשרד, ומשם מובילים אותי למשרדי הרשות, לחקירה. אני לא יודע מהי הסיבה שבגללה אני נמצא כרגע בחקירה. מצד שני, אני מבין שזה עשוי להיות סוף עולם העסקים שלי, וברור לי שאם יהיה פרסום, אם הדבר הזה ייצא החוצה, הכל מתמוטט".

גם כשמדובר בעבירת צווארון לבן, רגע המעצר הוא קשה ומלחיץ במיוחד. זה לא משנה מי הגוף החוקר שמידפק על הדלת השכם בבוקר — חוקרי משטרה, רשות ניירות ערך, רשות המסים או רשות ההגבלים העסקיים — הסיטואציה מורכבת ומרה.

אבל יש פעמים שבהן העצור הוא חף מפשע והמעצר מסתיים בלא כלום. כך קרה, למשל, לרונן אביגדור, שכיהן כמנכ"ל מנורה מבטחים קרנות נאמנות. הוא נעצר ביולי 2011 בחשד לעבירות חמורות של שוחד ותרמית בניירות ערך. התיק הפלילי נסגר מחוסר ראיות ארבע שנים מאוחר יותר, אבל עבורו זה היה מאוחר מדי.

עורכי דין פליליים שמתמחים בעבירות צווארון לבן רגילים שעצורים מקפיצים אותם להתייעצויות בחדרי המעצר. כיצד הם ממליצים להתמודד עם מעצר וחקירה? "החקירה היא אירוע מלחיץ ביותר", אומר עו"ד ירון ליפשס ממשרד כספי. "במקרים רבים יקדם לחקירה חיפוש בביתו של החשוד בשעת בוקר מוקדמת ביותר, שאליו הוא יחויב להתלוות (כעצור או מעוכב). הטלפון הנייד יילקח ממנו, ילוו אותו בכל צעד, אפילו לביקור בשירותים, ייאסר עליו ליצור קשר עם אחרים ולהתעניין בשלום בני משפחתו, כשמעל הכל מרחף החשש לבלות את הלילה בבית המעצר", הוא מוסיף.

צילום: ליאו אטלמן

לדבריו, על החשוד להשתמש בכל המשאבים הנפשיים העומדים לרשותו כדי לא לאפשר ללחצים האלה לגרום לו להודות בעבירות כלשהן, שבהן אינו אשם. "הפיתוי להודות גדול, ולעתים ההודאה תמנע את המעצר ותזכה את החשוד בצ'ופרים כאלה ואחרים, אך המחיר שלה כבד ביותר, שכן לרוב הודאה מובילה להרשעה", הוא מדגיש.

עו"ד עמית חדד, ממשרד וינרוט, מסכים: "מעצר הוא אחד האירועים הקשים בחייו של אדם נורמטיבי. על פי רוב, אדם נתלש מביתו בבוקר, ומוצא את עצמו במקום זר ולא מוכר, כשהוא נדרש להשיב על סדרה ארוכה של שאלות. והתשובות לשאלות האלה עשויות להשפיע על שארית חייו".

חדד מציע להתמודד עם השאלות בעזרת כלים של תורת המשחקים. "ניתוח של הסיטואציה בכלים של תורת המשחקים יוביל למסקנה שנחקר חייב לפעול בניגוד מוחלט לאינטואיציה הבסיסית שלו", הוא מדגיש. "האינטואיציה הטבעית של אדם מן היישוב במקרים כאלה תוביל אותו לוותר על זכותו להיוועץ בעורך דין, שכן הוא יראה בעמידה על זכות זו משום איתות למשטרה בדבר אשמתו. אותה אינטואיציה גם תוביל אותו להודות במעשים המיוחסים לו, גם אם לא ביצע אותם".

לדברי חדד, האסטרטגיה המומלצת לנחקר, עד להתייעצות, היא לשמור על זכות השתיקה. "נניח שהמשטרה חקרה ובדקה כמיטב יכולתה, ולא הצליחה לאסוף די ראיות כדי לבסס כתב אישום. במקרה כזה, אם הנחקר יודה בביצוע העבירה, הרי שהוא מספק למשטרה במו ידיו את מה שחסר לה כדי להרשיעו", מסביר חדד. "אם אותו נחקר היה פועל בניגוד לאינטואיציה, ושומר על זכות השתיקה, הרי שהתיק נגדו היה נסגר והוא היה ממשיך בשגרת חייו, והמעצר היה הופך ברבות הימים לזיכרון רחוק".

לעתים דווקא כדאי לדבר

חדד מוסיף כי נחקר לעולם אינו יודע, והוא גם לא יכול לדעת, אם המשטרה ביססה את החשד נגדו בראיות חיצוניות, לאור פערי המידע המשמעותיים הקיימים בינו לחוקרים. "בשלבי החקירה הנחקר אינו חשוף לחומר הראייתי שנמצא בידי המשטרה, וגם במקרים שבהם אין מספיק ראיות להרשעה — חוקר המשטרה יציג לנחקר מצג שלפיו הראיות שבידי המשטרה מספיקות כדי להרשיעו".

הוא מוסיף כי השתיקה יפה גם במקרה שבו לגוף החוקר יש די ראיות מרשיעות נגד הנחקר. "באותו מקרה, הודאת הנחקר רק תחזק את המארג הראייתי, והיא עשויה להפחית מהמוטיווציה של התביעה להגיע להסדר טיעון מקל", מוסיף חדד.

האסטרטגיה הזאת היא כלל אצבע מבחינתו — כל עוד החשוד לא התייעץ עם עורך דין. ויתור על זכות ההיוועצות בעורך דין הוא לשיטתו כשל אינטואיטיבי נוסף שבו הוא נתקל. "לזכות ההיוועצות אין מחיר ראייתי", מדגיש חדד. "בניגוד למצג שעשוי החוקר להציג לחשוד, נחקר שנועץ בעורך דין לא נתפש כאשם יותר מנחקר שוויתר על זכותו להיות מיוצג". הוא מוסיף כי עורך דין שבוחן את המקרה שניצב לפניו יכול לייעץ ללקוח בזמן אמת כיצד להתנהל בחקירה ואם עליו לסטות מכלל האצבע של שמירה על זכות השתיקה.

גם ליפשס מדגיש את החשיבות של ההיוועצות בעורך דין. "אחד המשאבים המרכזיים שעומדים לרשות נחקר הוא עורך הדין שלו", הוא אומר, ומדגיש כי הוא יכול להשתמש בו לא רק לפני תחילת החקירה, אלא במהלכה. "בסיטואציות קשות במהלך החקירה, שבהן הנחקר חש מבולבל ולא ברור לו מהן זכויותיו, עליו לדרוש להפסיק את החקירה ולהיוועץ בעורך הדין שלו, שהוא הגורם היחיד בסיטואציה שרואה לנגד עיניו את טובתו".

עם זאת, לדברי ליפשס, החקירה היא ההזדמנות המרכזית של החשוד להציג את גרסתו, שכן על סמך הדברים שיאמר בה, יתקבלו ההחלטות בנוגע להמשך הטיפול בתיק — הגשת כתב אישום או סגירתו. לכן, הוא ממליץ לחשוד לנצל את החקירה כדי להעביר את המסרים החשובים שמבססים את חפותו.

ליפשס מסביר כי לנחקר אסור להתאכזב אם החוקר לא מאמין לדברים שלו. "החוקר משוכנע באשמתו של החשוד, ומטרתו היא לחלץ ממנו ראיות מפלילות. מעל הכל, מטרתו היא לגרום לו להודות בביצוע העבירה. קהל היעד של החשוד בחקירה הוא לא החוקר, אלא הפרקליט שיקרא את החקירה לאחר העברת התיק לפרקליטות. אותו עליו לשכנע". הוא גם מציין כי אסור לנחקר להאמין לחוקרים: "החוק מאפשר להם לנקוט 'תרגילי חקירה'. הם יציגו לנחקר מצגי שווא, ישקרו לו ויעשו כל שביכולתם כדי לערער את ביטחונו וכדי לגרום לו להאמין שאין לו ברירה אלא להודות במיוחס לו. על החשוד להתעלם מהניסיונות האלה ולעמוד על שלו".

בסיום החקירה ממליץ ליפשס לקרוא היטב את הפרוטוקול, ולהכניס תיקונים בכל מקום נדרש. "על הנחקר לסרב לחתום על הפרוטוקול עד שהוא ישקף בצורה מלאה את גרסתו. במשפט, שמתנהל לעתים כעבור שלוש שנים, הוא יתקשה להסביר מדוע חתם על פרוטוקול שאינו משקף את הדברים שאמר".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker