חוק ההסדרה של התקשורת

ההסכמים הקואליציוניים מחייבים את כל סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות שמקדם נתניהו בענף ■ אחרי התבטאויות של חברי סיעתו נגד תקשורת חופשית, נתניהו החליט לנצל את המצב ולהכפיף אליו לא רק את השידור הציבורי - אלא את התקשורת כולה

עידו באום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירי רגבצילום: מוטי מילרוד
עידו באום

הצעת חוק התקשורת שמקדם ראש הממשלה בנימין נתניהו היא תרגום מעשי לסיסמת הבחירות של נפתלי בנט "מפסיקים להתנצל".

אחרי שתאגיד השידור הציבורי "חמק" לנתניהו מתחת לרדאר בתקופת מבצע צוק איתן, ואחרי ששרת התרבות מירי רגב נזפה בו "מה שווה התאגיד אם אנו לא שולטים בו?" - התעשת נתניהו והחליט לעשות מעשה.

לא סתם מעשה - שינוי כיוון דרמטי. כמו שאמר נוני מוזס בשיחה המוקלטת שסיבכה את נתניהו בתיק 2000: "לסובב את כיוון הספינה". הכיוון של "ידיעות אחרונות" לא הסתובב, אבל כל התקשורת המשודרת תכף תסתובב לנתניהו על האצבע הקטנה.

למה לשלוט רק בתאגיד השידור הציבורי אם אפשר להשתלט על כל התקשורת המשודרת בישראל בחוק אחד? וכמה זה פשוט לקדם חוק כזה, כשכל חברי הקואליציה מחויבים לתמוך בו מכוח ההסכמים הקואליציוניים שמחייבים אותם להצביע בעד כל חקיקה בתחום התקשורת שיוזם ראש הממשלה.

מדהים איך נתניהו מוצא את הזמן לעסוק בעניינים החשובים באמת גם בזמנים של תמורות מדיניות, סערות ביטחוניות וקדחת חקירות. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יכול רק לחלום על הצעת חוק כמו זו שגובשה במשרד התקשורת בעבור ראש הממשלה. בתחרות הסמויה מול טראמפ על שליטה בתקשורת העוינת, שוב מוכיח נתניהו מי הקינג ומי המתמחה.

תזכיר החוק הנוכחי הוא גרסה חדשה ודרקונית יותר של הצעת חוק קודמת שממשלות הליכוד מקדמות בעקבות כ–20 ועדות מקצועיות שדנו לאורך השנים בהסדרת שוק השידורים הממלכתיים והמסחריים. אחת הוועדות האלה, בראשות רם לנדס, היתה זו שהולידה את תאגיד השידור הציבורי שראש הממשלה עושה כמיטב יכולתו לחסל.

דוד ביטןצילום: אוליבייה פיטוסי

ועדות אחרות חזרו ודנו במבנה הפיקוח על השידורים המסחריים. בהקשר זה חוזרת ועולה הטענה כי בישראל יש כפילות מיותרת: הרשות השנייה מפקחת על ערוצים 2 ו–10 ותחנות רדיו מסחריות, ואילו מועצת הכבלים והלוויין אחראית על שידורים רב־ערוציים. לפני כ–15 שנה הומלץ לממשלה לאחד את הפיקוח לרשות אחת. איש אינו מזכיר כי לפני כ–20 שנה המליצה ועדה אחרת, בראשות הממונה על התקציבים באוצר לשעבר, דוד בועז, דווקא לשמר את המבנה הדואלי - במיוחד בתחום הפיקוח על תוכן השידורים - כדי להבטיח תחרות בתחום התוכן.

אבל איש לא דיבר אז, וגם לא כיום, על הבעיה האמיתית: פוליטיזציה של הרגולטור. הגופים המפקחים על השידורים הם בעלי כוח והשפעה אדירים על החברות המשדרות. הדוגמה המוכרת ביותר בשנים האחרונות היא סכנת הסגירה שריחפה על ערוץ 10 בגלל דרישת הרשות השנייה מהערוץ לשלם את חובותיו הכספיים, בשעה שהערוץ עמד על סף קריסה כלכלית. נתניהו היה אז זה שהחזיק את קצה עניבת החנק, והיה צריך לקבל את ההחלטה שתסגור את הערוץ או תאפשר לו להתקיים.

מזג ומשול

מדינה שמעוניינת להבטיח תקשורת חופשית צריכה להבטיח גם את העצמאות המקצועית והאי־תלות הפוליטית של גופי הפיקוח על התקשורת. לעומת זאת, ראש ממשלה שרוצה לשלוט על התקשורת צריך לשלוט בגוף הפיקוח.

כיום נדרש נתניהו לשלוט בשלושה גופי פיקוח — הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין וגופי הניהול של תאגיד השידור הציבורי. שליטה בשלושה גופים היא עניין מסובך. צריך למצוא אנשים נאמנים שיכהנו בשלוש מועצות, להקפיד שלא יסטו מנאמנותם וגם למצוא להם מחליפים מעת לעת. נרדמת רגע בשמירה? היריב בפוליטי כבר ימנה מקורב למנכ"ל חטיבת החדשות של התאגיד - ואנחנו הרי כבר יודעים מה שווה חטיבת חדשות שאנו לא שולטים בה.

איחוד הפיקוח על כל גופי השידור בישראל בידי רשות אחת "פנים ממשלתית", כלשון הצעת החוק החדשה, לא רק חוסך כוח אדם, אלא מקל על נתניהו לשלוט בתקשורת המשודרת של ישראל.

הבית היהודי הצליח להעביר בכנסת את חוק ההסדרה שאפילו היועץ המשפטי לממשלה אינו מוכן להגן עליו בבג"ץ, כדי להשתלט על אדמה פלסטינית. אם הם יכולים, האם לא יצליח נתניהו להעביר בכנסת חוק המשתלט על התקשורת המשודרת המסחרית, הממלכתית והצבאית באשר היא? ברור שהוא יצליח. נתניהו הפסיק להתנצל.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker