מדוע ויתר בנק לאומי לתשובה על 120 מיליון שקל?

בתביעה נגזרת נגד לאומי נטען כי הבנק ויתר על חוב של 120 מיליון שקל לדלק נדל"ן ומכר את הבטוחה בזול לבעל השליטה יצחק תשובה ■ שופט המחוזי חאלד כבוב החליט לא לחייב את לאומי לגלות מסמכים ■ אולי בית המשפט העליון יכריח את לאומי להסביר את המהלך

עידו באום
עידו באום

מדוע ויתר בנק לאומי ליצחק תשובה על חוב של עשרות מיליוני שקלים ומכר לו בזול מתחם נדל"ן בחוף הכרמל? בית המשפט העליון יכריע אם לאומי יצטרך להשיב על השאלה הזאת.

הסיפור נוגע לקריסתה של חברת נדל"ן ב-2011. התספורת שעשה תשובה למחזיקי האג"ח של דלק נדל"ן בסוף 2012 היתה ונשארה אחת התספורות המרגיזות שהיו בשוק ההון הישראלי. תשובה אמנם הזרים מכיסו חלק מהחזר החוב וקיבל לידיו את חברת דלק נדל"ן כחברה פרטית - אבל מחזיקי האג"ח נאלצו לוותר על יותר מ-65% מהחוב בסכום של 2.15 מיליארד שקל. השופטת ורדה אלשיך, שאישרה את ההסדר, הבהירה כי תשובה אינו מקבל ציון לשבח, "אלא נהפוך הוא".

לדלק נדל"ן היה גם חוב של 250 מיליון שקל לבנק לאומי. כנגד החוב היתה לבנק בטוחה - מתחם נדל"ן מלונאי בשם חוף הכרמל, בחיפה. בדו"חות הכספיים של 2011 הציגה דלק נדל"ן את שווי המתחם לפי שווי של 303 מיליון שקל על סמך שומה של השמאי זיו ולכינסקי. שנה לאחר מכן, בשיא המגעים להסדר החוב, אמד פרופ' אמיר ברנע את שווי המתחם ב–217 מיליון שקל בתנאים של "מימוש מהיר".

יצחק תשובה ורקפת רוסק עמינח
יצחק תשובה ורקפת רוסק עמינח צילום: עופר וקנין

מעצבן? חכו

בנק לאומי החליט להוציא את החוב ממסת הנכסים בהסדר החוב. צעד הגיוני, לכאורה. הרי אם הבנק יממש את הנכס בהתמחרות לא תחת לחץ, סביר להניח שיקבל סכום קרוב לחוב של 250 מיליון שקל. אלא מה? הבנק מימש את הנכס ב-130 מיליון שקל בלבד - יתרת החוב, בסך של 120 מיליון שקל, נמחקה על חשבון בעלי המניות.

מעצבן? חכו. מי קנה את המתחם? הבנק דיווח כי הנכס נמכר ל"צד שלישי". בדיעבד התברר כי הקונה היה בעל השליטה בדלק נדל"ן, יצחק תשובה.

רו"ח בועז יפעת, המתמחה בביקורת חקירתית וצבר רקורד לא מבוטל של תביעות נגזרות וייצוגיות נגד בעלי הון וכוח, הוא בעל מניות בבנק לאומי. יפעת החליט להגיש תביעה נגזרת נגד הבנק. תביעה נגזרת היא תביעה שבה בעל מניות טוען כי החברה אינה ממצה את זכויותיה, ומבקש רשות לפעול במקומה. תביעות נגזרות הן כלי בעל חשיבות עליונה לפיקוח על הנהלות ודירקטוריונים.

בשפה משפטית טוענים עורכי הדין של יפעת, צביקה מצקין ואלרן שפירא בר אור, כי לאומי התרשל בגביית החוב מדלק נדל"ן. לטענתם, הבנק מימש את המתחם "ללא שנערכה כל התמחרות, ובלי שניתן למצוא הסבר מניח את הדעת לפער העצום שבין מחיר המכירה של החוב לבין שווייה המוערך של הבטוחה, הן במימוש מרצון והן במימוש מהיר". מכיוון שהסדר החוב הסתיים לפני המכירה, הבנק גם פיספס הזדמנות לגבות את יתרת החוב במסגרת ההסדר. אם יפעת צודק, לאומי פשוט נתן לתשובה במתנה עשרות מיליוני שקלים.

גישה לראיות ומסמכים

הבעיה העיקרית בתביעות נגזרות היא גישה לראיות. התובע מזהה בעיה, אבל הראיות נמצאות בחברה, שאצלה זוהתה הבעיה; לכן נקבע בסעיף 198א לחוק החברות כי בית המשפט רשאי להורות על גילוי ועיון במסמכים בתביעות נגזרות, אם התובע יוכיח "תשתית ראייתית ראשונית". זה בדיוק מה שביקש יפעת מהשופט המחוזי חאלד כבוב מבית המשפט הכלכלי.

לאומי הציג בפני השופט כבוב תגובה מתחכמת. הבנק לא הציג שומה, שלפיה שווי הנכס במועד המימוש היה 130 מיליון שקל. הבנק גם לא טען שקיים התמחרות; אם לא היתה כזאת, הבנק לא הסביר למה לא קוימה. לאומי התמקד בשאלה, אם יפעת הציג די ראיות כדי להוכיח שמכירת המתחם ב–130 מיליון שקל היתה רשלנית.

טענת לאומי היתה כי הערכות השווי שעליהן הסתמך יפעת אינן ערוכות לפי "תקן השמאות" הרלוונטי לבטוחות נדל"ניות. לטענת הבנק, את שווי הנכס היה צריך לאמוד לפי תקן שמאות 19, ומכיוון שההערכות לא נערכו לפי תקן זה - אין להתייחס אליהן. בתקן 19 נקבע כי במועד מתן אשראי יש לקבל שומה שמרנית של שווי הנכס, מכיוון שרק שומה שמרנית תשקף נכונה את היכולת של הבנק להיפרע מהבטוחה, במקרה שהחייב אינו מחזיר את החוב.

השופט כבוב קיבל במארס האחרון את עמדת בנק לאומי, שיוצג על ידי עורכי הדין ברק טל, חניטל בלינסון ורועי ששון ממשרד עוה"ד ארנון. השופט קבע כי תביעתו של יפעת אינה מבוססת, וכי שומת ולכינסקי שהוצגה לציבור לא נערכה לפי תקן 19 השמרני. בנוגע להערכת השווי של ברנע לגבי שווי מכירה במימוש מהיר, קבע השופט כי היא התבססה על שומת ולכינסקי. מכיוון ששומת ולכינסקי נפסלה, גם שומת ברנע נפסלה.

באחרונה הגיש יפעת בקשת רשות ערעור לעליון. הטענות בבקשה כבדות משקל. לפי הטענה הראשונה, הערכת שווי נכס לפי תקן 19 רלוונטית לפני מתן האשראי - לא לשלב המימוש. לפי השנייה, תקני שמאות הם רק מומלצים ואינם מחייבים, ולפי הטענה השלישית והמעניינת במיוחד, לאומי לא טען שהיתה לבנק חוות דעת כלשהי במועד ההחלטה למכור את הנכס לתשובה. השופט כבוב קבע, משום מה, שהיתה שומה כזאת.

לאומי רק טען כי הערכות השווי של יפעת לא נעשו לפי התקן המתאים. מכיוון שהבנק לא הציג הערכת שווי משל עצמו, ובהסדר החוב נאמד שווי המתחם ב-217 מיליון שקל, לפחות - הרי שמכירתו ב-130 מיליון שקל, ועוד לתשובה, נשמעת כמו שאלה שמצדיקה בירור.

חאלד כבוב
חאלד כבובצילום: עופר וקנין

יש סיכוי

יכול להיות שהשופט כבוב נכווה ברותחין ועכשיו נזהר בצוננין. לפני כמה חודשים הפך שופט העליון ניל הנדל החלטה של השופט כבוב, ואישר בקשה לגילוי מסמכים בתביעות נגזרות. נראה כי בית המשפט העליון מנסה לצנן להיטות של שופטי המחלקה הכלכלית להקשות את הגישה של תובעים ייצוגיים ונגזרים למידע.

בשנים האחרונות התברר שוב ושוב כי מוסדות פיננסיים מעניקים הלוואות עצומות לבעלי הון, חברי מועדון ההון. לציבור אין יכולת אמיתית לפקח על הלוואות אלה. אין גם פיקוח על החלטות למחוק חובות כאלה. הדוגמאות רבות מספור - מנוחי דנקנר ומוטי זיסר ועד לאליעזר פישמן. המקרה של לאומי הוא בדיוק המקרה שבו בתי המשפט צריכים לאפשר לתובעים גישה קלה למידע, ויש סיכוי שזה יקרה. בשבוע שעבר הורה שופט העליון יצחק עמית לבנק לאומי להגיש את תגובתו לבקשת רשות הערעור של יפעת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ