זהירות: אל תשאירו את המייל הפרטי פתוח במקום העבודה - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זהירות: אל תשאירו את המייל הפרטי פתוח במקום העבודה

בניגוד להחלטת המחוזי, פסק השופט נעם סולברג כי שימוש בתכתובת דואר אלקטרוני פרטית של עובד שנמצאה פתוחה אחרי עזיבתו מהווה 
פגיעה בפרטיות ■ ואולם, אם החשיפה לתכתובת נעשתה באופן פסיבי - לביהמ"ש אפשרות לשקול אם לקבל אותה כראיה

7תגובות
איור : אילה טל

האם מעסיק שנתקל בתכתובת אי־מייל מרשיעה במחשב של עובד שעזב את מקום עבודתו יכול להשתמש בתכתובת כראיה בתביעה נגד העובד? שאלה זאת הגיעה באחרונה לפתחו של בית המשפט העליון.

העליון הפך בשבוע שעבר את החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, שקבע כי אין פגיעה בפרטיות במקרה שבו מעסיק משתמש בתכתובת דואר אלקטרוני פרטית, שנמצאה באופן מקרי במחשב של עובד לשעבר.

חלקה השני של ההחלטה היה חשוב לא פחות: נקבע כי בניגוד להלכת איסקוב, לפיה ראיות שהושגו באמצעות חדירה מכוונת לחשבון דואר אלקטרוני של הזולת שנשאר על שרת מחשב אינן קבילות כראיה בהליך אזרחי — ייתכן שהשימוש של אדם בהודעת אי־מייל שאליה נחשף באופן מקרי ופסיבי יהיה קביל בבית המשפט.

הנושא נידון בתביעה שהגישה חברת יהב חמיאס בנובמבר 2015 נגד מנהל לשעבר בחברה, בנו ושותפו של הבן. בתביעה נטען כי המנהל היה מעין סוס טרויאני בחברה והעביר חלק ניכר מפעילותה העסקית למיזם שבו היה שותף בנו.

מתי מעסיק יכול להשתמש באי-מייל פרטי של העובד כראיה נגדו?

ראיות שהושגו בחדירה מכוונת לחשבון דוא"ל של הזולת או באמצעות עיון
מכוון בהודעות שנשארו על שרת מחשב אינן קבילות כראיה בהליך אזרחי,
בהתאם להלכת איסקוב — ולכן אינן קבילות בבית המשפט

אם מדובר בהודעת דוא"ל שהחברה
נחשפה אליה באופן מקרי ופסיבי,
ייתכן שהשימוש בה יתאפשר תחת
ההגנה הקבועה בחוק הגנת הפרטיות

גם אם ההגנה אינה חלה, יכול
בית המשפט להחליט לקבל את
הראיות מטעמים מיוחדים

כדי לתמוך בטענותיה צירפה התובעת, שיוצגה על ידי עורכי הדין שי צדיק ושלומי דהן ממשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', לכתב התביעה העתקים של עשרות אי־מיילים ממחשבו של המנהל, שמלמדות, לטענת החברה, על פרק הזמן שבו נמשכה פעילות הריגול לכאורה. במקביל, הגישה החברה בקשה לעיקולים זמניים, שגם אליה צורפו העתקים של האי־מיילים.

החברה טענה כי היא נחשפה למידע באופן מקרי וחד־פעמי — כשביקשה להכשיר את המחשב הנייח ששימש את המנהל לשעבר לשימושו של עובד אחר. לטענת החברה, תיבת הדואר האלקטרוני של המנהל לשעבר נותרה פתוחה בשולחן העבודה במחשב, שנותר אצלה ושייך לה.

השופטת הלית סליש מבית המשפט המחוזי מרכז הכשירה לפני כחודשיים בשלב המקדמי את השימוש בתכתובות האי־מייל הפרטי כראיה במשפט. אלא שבנו של המנהל ושותפו העסקי של הבן ביקשו לפסול את הראיות ועירערו על כך לעליון. לטענתם, מדובר בתכתובת פרטית שהוצאה מתיבת הג'ימייל האישית של המנהל מבלי שהתקבל צו, ולכן אינה קבילה בבית המשפט.

"לא דומה שולחן עבודה וירטואלי לפיזי"

אתר בתי המשפט

שופט העליון נעם סולברג, שדן בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי עורכי הדין אפרת רנד ושני סבג ממשרד מ.פירון ושות', קיבל חלק מעמדותיה של שופטת המחוזי, אך פסל את העמדה כי לא מדובר בפגיעה בפרטיות. בהחלטה שנתן הגביל עצמו השופט לגרסה העובדתית של החברה (שצריכה עדיין להתברר), שלפיה כל המסמכים שצורפו נתגלו לה באופן מקרי ופסיבי על גבי המחשב שבבעלותה. עם זאת, הוא ציין כי "גרסה זו מעלה תמיהות לאור כמות הודעות הדואר האלקטרוני שצורפו ותאריכיהן, שקשה להלום שהיו כולן פתוחות על גבי המחשב, וכי נמצאו ללא חיטוט וחיפוש בתיבת הדואר האלקטרוני".

כשהשופטת סליש בחנה את הסעיף בחוק הגנת הפרטיות המתייחס "להעתקת תוכן שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו בלי רשות מהנמען או הכותב", היא סברה כי במקרה הנוכחי לא מדובר בפגיעה בפרטיות, מכיוון שמשתמע מכך שחשבון האי־מייל נותר פתוח במחשב — כמתן רשות להעתקת תוכנו.

לגישתה, אין להשוות זאת לכניסה לבית שדלתו פתוחה, שכן הבית, במקרה זה, הוא לכל היותר נכס שהושכר וחזר לבעליו לאחר תום השכירות, "תוך שהשוכר מותיר אחריו מיטלטלין. הניסיון לומר כי במקרה זה יראו את הבעלים של הנכס כמעין פורץ, או כי לא עמדה לו הזכות לפעול בתוך המושכר לאחר עזיבת השוכר, היא בלתי־סבירה בעליל". השופטת הוסיפה כי מבחינה מהותית, ניתן להשוות את המקרה לזה שבו היה המנהל העוזב משאיר את אותן הודעות מודפסות על השולחן במשרד החברה.

השופט סולברג לא קיבל עמדה זאת. "לא דומה שולחן עבודה וירטואלי לשולחן עבודה פיזי", קבע. "אדם המשאיר בנכס שהושכר לו יומן אישי, כלום רשאי בעל הנכס לעיין ביומן זה? האם די בעצם השארתו של היומן כדי ללמד על הסכמה לעיין בו? התשובה לכך היא בשלילה. הנחת המוצא היא שכאשר ברור שעסקינן בחומרים פרטיים, חזקה כי השארתם ברשות אחר נעשתה בשוגג, ואינה מלמדת כלל ועיקר על הסכמה. אין חולק, כי בימינו מכיל המרחב הווירטואלי הפרטי — תיבת הדואר האלקטרוני, חשבון הפייסבוק ודומיהם — מידע פרטי ורגיש מאין כמותו. לפיכך, ברור שהשארתם פתוחים על מסך המחשב של הזולת אינה מלמדת על התרת העיון בהם, אלא על אפשרות של שִכחה".

השופט סולברג הוסיף כי "האפשרות שלפיה הותרת תיבת הדואר האלקטרוני פתוחה על מחשב החברה נעשתה באופן מודע ותוך הזמנת כל דכפין לעיין בה היא אפשרות שקשה להעלותה על הדעת, ומסופקני כיצד ראיות כלשהן עשויות לבסס מסקנה מעין זו, בהתחשב בנסיבות שנטענו על ידי החברה. בעניין זה אני חלוק אף על הערת בית המשפט המחוזי, שלפיה יש להבחין בין העניין שלפנינו ובין מצב שבו נמצאו התכתובות בפח האשפה.

"לפי בית המשפט המחוזי, הודעות שנמצאו בפח האשפה, חזקתן שאין העובד מעוניין כי יעיינו בהן ועל כן השליכן, מה שאין כן באשר למי שמותיר את הודעותיו חשופות על גבי רכושו של אחר. לעמדתי, אין ספק כי מי שהותיר את תיבת הדואר האלקטרוני שלו פתוחה על גבי מחשב של אחר לא נתן בכך הסכמה לעיין בהודעותיו".

הבחנה מהלכת איסקוב

הדיון לא הסתיים בכך. בשלב הבא בחן השופט את השאלה אם יש לחברה הגנות בחוק הפרטיות כשעשתה שימוש בתכתובות של העובד כראיה בבית המשפט, שכן היא טוענת לפגיעה שנעשתה בתום לב, מבחינתה, ולשם הגנה על עניין אישי כשר שלה.

בפסק דין איסקוב (בית הדין לעבודה, 2011) נקבע כי ראיות שהושגו כשמעסיק עקב וחדר לתיבת דואר אלקטרוני פרטית של עובד אינן קבילות בהליך משפטי וניתן לתפוס אותן רק בצו שיפוטי. כך גם בנוגע למסמכים שהפיק המעסיק מהשרת במקום העבודה, ללא חדירה בפועל לתיבת האי־מייל הפרטית. בעקבות זאת נקבע כי אין לראות בתפישה מסוג זה הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע, משום שהיה עליו לפנות ולבקש צו שיפוטי לשם הצגתן כראיות. הנתבעים הסתמכו על קביעה זו וטענו כי יש לפסול גם במקרה זה את הראיות שהתקבלו ללא צו שיפוטי.

אלא שסולברג הבדיל בין המקרים, שכן הלכת איסקוב מתייחסת למעקב יזום שעורך מעביד כלפי עובדיו, ואילו כאן מדובר — לפי גרסת החברה — בחשיפה מקרית להודעות הדואר האקלטרוני. בנוסף, במועד חשיפת ההודעות העובד כבר לא עבד בחברה.

לכן קבע השופט כי בית המשפט המחוזי יצטרך לקבוע אם החברה פעלה כדי להגן על עניין אישי כשר שלה. לבית המשפט המחוזי גם יהיה את שיקול הדעת להחליט אם להתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שיירשמו (כפי שמאפשר סעיף בחוק).

לסיכום, בניגוד לעמדת המחוזי, סולברג קבע כי הראיות הושגו תוך פגיעה בפרטיות, אך הותיר לו לבחון אם יש לחברה הגנה מתוקף חוק הפרטיות, לאחר שיערוך בירור עובדתי. במידה שההגנה אינה חלה על החברה, על בית המשפט יהיה להחליט אם להפעיל את סמכותו המיוחדת ולקבל את הראיות מטעמים מיוחדים שיירשמו. "כל האמור לעיל מבוסס על התשתית העובדתית שהציגה החברה. ככל שיתברר אחרת בהמשך המשפט — יהיה מקום לבחון מחדש את שאלת קבילות הראיות", ציין השופט.

לפיכך, הדיון יחזור לבית המשפט המחוזי כשהחברה תצטרך להוכיח, בין השאר, כי מציאת התכתובות היתה מקרית ופסיבית. היות שלא ניתן להיחשף ליותר מהודעת דואר אלקטרוני אחת באופן מקרי ופסיבי, נראה כי לכל היותר — בית המשפט המחוזי יצטרך להכריע בנוגע לתכתובת דואר אלקטרוני אחת בהקשר זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#