בג"ץ: ניתן להכריח לפרוש בגיל 67 - אך יש להעלות את גיל הפנסיה

הרכב מורחב של שבעה שופטי בג"ץ דחה את העתירה לבטל את החוק המתיר למעסיק לחייב עובד לפרוש בגיל 67 ■ השופטת ברק־ארז: קביעת גיל פרישה מחייב מספקת הגנה לעובדים

עידו באום

העבודה היא חיינו, אבל רק עד גיל 67. בהרכב מורחב של שבעה שופטים דחה בג"ץ את העתירות שביקשו לפסול את הסעיף בחוק גיל פרישה, המאפשר להכריח עובדים לפרוש לגמלאות בגיל 67.

העתירה הוגשה על ידי שלושה פרופסורים, שרובם פרשו: משה גביש, מרדכי שגב ואסא כשר, ואליהם הצטרפה כלת פרס ישראל, הגמלאית פרופ' רות בן ישראל, מומחית לדיני עבודה. העותרים טענו כי היכולת לחייב עובד לפרוש לגמלאות היא אפליה.

מרים נאור. נשיאת בית המשפט העליון
מרים נאור. נשיאת בית המשפט העליוןצילום: אוליבייה פיטוסי

העתירה נדחתה פה אחד, בהובלת הנשיאה מרים נאור שאליה הצטרפו השופטים אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן, אסתר חיות ודפנה ברק־ארז.

"מטבע הדברים, ככל שהעבודה תופסת מקום גדול יותר בחיי הפרט, כך גדלה בהתאמה הפגיעה הנגרמת כתוצאה מחיוב עובד לפרוש מעבודתו מחמת גילו", כתבה נאור. השופט הנדל התייחס למשמעות הפרישה שלא מרצון: "אדם כזה יכול להרגיש חסר ערך, מבודד ואף מושפל. הוא גם עלול לחוש שהוא מצוי מחוץ למרכז העיקרי בחברה, וכידוע — לעיתים קר מאוד בחוץ", כתב.

חוק גיל פרישה נחקק לאחר דיון ציבורי ועבודה של ועדה ציבורית בראשות השופטת שושנה נתניהו. הוועדה המליצה שלא להרחיק לכת כבמדינות אחרות ולבטל לחלוטין את גיל פרישת החובה, אלא להעלותו בהדרגתיות. בעקבות המלצת הוועדה, קובע כיום החוק כי עובד אינו חייב לפרוש לגמלאות בגיל 67, אלא למעסיק יש זכות לחייבו לפרוש. עם זאת, המעסיק חייב גם לדון בפתיחות בבקשה של עובד המעוניין להמשיך לעבוד.

הנשיאה נאור מצביעה על העובדה שגיל הפרישה האפקטיבי הממוצע בישראל הוא מהגבוהים 
ב–OECD, כולל במדינות כגון ארה"ב ואוסטרליה שבהן בוטלה פרישת החובה מחמת גיל. עם זאת, העובדה שיש עובדים שיכולים לעבוד כנדרש בגיל 67 אך מחויבים לפרוש, הובילה את הנשיאה נאור למסקנה כי חוק הכופה פרישה בגיל 67 אכן פוגע בזכות החוקתית לכבוד האדם — אך יש הצדקות לכך.

במדינות רבות בעולם מועדפת כיום "פרישה תפקודית" — פרישה כאשר יכולת התפקוד של העובד יורדת לרמה שבה אינו יכול עוד למלא משימות כנדרש. בדנמרק בוטל גיל הפרישה במגזר הציבורי, והחל מהשנה יוחל הביטול גם במגזר הפרטי. עם זאת, בדנמרק קיים משטר ביטחון סוציאלי לפורשים לגמלאות שישראל רחוקה ממנו. מנגד, יש מדינות רבות שהמודל הישראלי קיים גם בהן.

איזון בין זכויות ואינטרסים שונים

משה גביש. אחד העותרים לבג"ץ
משה גביש. אחד העותרים לבג"ץצילום: דודו בכר

לדברי השופטת נאור, החוק שואף לאזן בין זכויות ואינטרסים של שחקנים שונים בשוק העבודה כמו צורכי המעסיק, קבוצות עובדים שונות וצורכי המשק. למרות הפגיעה, נאור סבורה כי קביעת גיל הפרישה האחיד משרתת מטרות מוצדקות. בין המטרות הללו מונה הנשיאה הגנה על כבודם של עובדים, שיפור הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה, מתן אפשרות למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה, וגם קידום הגינות בין־דורית — שילוב עובדים חדשים במקומות עבודה שבהם מספר המשרות מוגבל.

בהקשר החברתי, מעניין במיוחד פסק דינה של השופטת ברק־ארז. לדבריה, גיל פרישת חובה דווקא מגן על עובדים. "גיל הפרישה המחייב יוצר אפקט של 'סוכת מגן' הפרושה מעל ראשיהם של העובדים המבוגרים, במובן זה שהוא יוצר חזקה כנגד הפסקת עבודתם לפני הגיעם לגיל הפרישה, בעיקר ככל שהם מתקרבים לגיל זה", כתבה ברק־ארז והוסיפה: "קיומו של גיל פרישה באופק מחליש במידה רבה את התמריץ של מעסיקים ליזום בדיקות כשירות כלליות לעובדים, תמריץ שהיה עשוי להתחזק באופן משמעותי בנסיבות שבהן החלטה על הפסקת עבודה הייתה מחייבת להצביע על קושי או מוגבלות תפקודית".

עוד היא מסבירה כי "ללא הכרה בלגיטימיות של קביעת גיל פרישה מחייב תיחלש במידה רבה הנכונות להעניק לעובדים קביעות או אף להגיע להסדרים חלקיים של ביטחון במקום העבודה".

ברק־ארז מדגישה בכך את הקשר ההדוק בין הסדרי קביעות לחובת הפרישה. כאשר יש חובת פרישה בגיל מסוים, סביר יותר להעניק לעובדים קביעות. נדמה כי ברק־ארז, שהגיעה לבית המשפט העליון מהאקדמיה, הביאה את הניסיון האישי לפסק הדין. היא מציינת כי הסדרי הקביעות חשובים במיוחד באקדמיה, כי הם מגינים על אנשי האקדמיה ומאפשרים להם לתת ביטוי לחופש המחקר והביטוי האקדמי. להערכת השופטים, ללא קביעות יש סכנה לפגיעה באלה.

בעקיפין, רומזת ברק־ארז שהפרופסורים שהגישו את העתירה מצויים בעמדה פחות מוצדקת לדרוש את ביטול החוק. "העתירה הוגשה על ידי עובדים משכילים שעבדו במתכונת של הסדרי קביעות חזקים" לאחר שכבר נהנו מהקביעות, וכעת "הם חפצים להמשיך בעבודתם, ביודעם את מצבם הבריאותי והתעסוקתי ולאחר ש'נהנו' מיתרונותיו של ההסדר".

ברק־ארז מעלה את החשש כי ביטול גיל הפרישה יביא לשחיקה בהסדרים הפנסיוניים הקיימים, ויוביל בהמשך לכך שאנשים רבים ייאלצו לעבוד עד גיל מאוחר. "מבחינתם של עובדים רבים במשק, האפשרות לפרוש בהגיעם לגיל מסוים היא ברכה, שאיפה שלה הם מייחלים, לאחר שנים של עבודה שוחקת — פיזית, רגשית או מנטלית".

ברק־ארז חוששת כי ביטול גיל הפרישה יגרום למצב של "התייחסות לפרישה כאל פריווילגיה שאולי אין מקום להיזקק לה אם העובד והמשק לא יכולים להרשות זאת לעצמם. לצד החשש של 'אל תשליכני לעת זקנה' עומד אפוא החשש מפני השלכת העובדים בחזרה לעולם ללא פרישה מוגנת דיה, על כל המשמעויות הכרוכות בכך".

הוויכוח על גיל הפרישה לא התחיל וגם לא ייגמר בבג"ץ. הצעות חוק להעלאת גיל הפרישה מוגשות מונחות גם כיום בכנסת. המשנה לנשיאה רובינשטיין המליץ: "יש מקום שהגורמים הרלוונטיים יבחנו מדי עשור, לכל היותר, את גיל הפרישה הקונקרטי, והאם יש בנסיבות המשתנות, לרבות טיב הסדרי הגימלאות, כדי להביא להעלאתו". יתר השופטים הצטרפו אף הם לקריאה למחוקק להעלות את גיל הפרישה. ייתכן שהאמירות הללו משקפות את העובדה שגיל הפרישה לשופטים הוא 70, גבוה מהנקוב בחוק הפרישה.

השופטת דפנה ברק ארז
השופטת דפנה ברק ארזצילום: אתר בתי המשפט

עם זאת, נאור מזהירה כי יש להעלות את גיל הפרישה בהדרגה. היא מסתמכת על נתונים כלכליים המראים כי העלאה חדה של גיל פרישה מסייעת לחזקים, שעובדים יותר ומרוויחים יותר. חלשים שנפלטו בגיל מאוחר משוק העבודה אינם מצליחים להשתלב בו שוב — ומידרדרים לעוני. הרמז ברור: לדעת נאור, ביטול של גיל הפרישה הקיים באבחה אחת יסייע לאוכלוסייה חזקה ויפגע בחלשים.

הנשיאה נאור וגם השופטת ברק־ארז הזכירו את קיומם של מודלים נוספים לפרישה, שנמצאים על הסקאלה שבין פרישה מטעמי גיל לפרישה תפקודית. נאור הציעה למחוקק לשקול "בכובד ראש" לאמץ את אחד מהמודלים הללו. היא הזכירה, למשל, את האפשרות להתיר קביעה של גיל פרישה כפוי רק במסגרת של הסכמים קיבוציים, המעניקים בתמורה ביטחון תעסוקתי ופנסיה מספקת. פתרון אחר שהציעה נאור הוא מתן היתר לפרישת חובה רק אם המעסיק יכול להצדיק זאת. פתרון שלישי: פרישה הדרגתית, מהסוג המקובל באקדמיה.

העותרים טענו, בין היתר, כי יש להחליף את הסדר הפרישה המבוסס על גיל ביולוגי במודל המבוסס על פרישה תפקודית, הנסמך על בדיקות כשירות אינדיווידואליות לעובדים. נאור וגם שופטים אחרים הסתייגו מהמודל הזה. החשש העיקרי הוא כי מעבידים שיהיו מעוניינים לפטר עובדים יערכו להם בדיקות תפקוד משפילות וכך ייפגע כבודם של העובדים פגיעה קשה יותר מזו שנגרמת עקב החובה לפרוש בגיל 67.

ואולם בג"ץ נמנע מלדון באפשרויות הללו — משום שהעותרים לא דנו בהסדרי פרישה חלופיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker