העליון: אי.די.בי פיתוח נמחקה מהבורסה ללא דיון מושכל - אך במחיר הוגן - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העליון: אי.די.בי פיתוח נמחקה מהבורסה ללא דיון מושכל - אך במחיר הוגן

ב-2009 נמחקה אי.די.בי פיתוח שבשליטת נוחי דנקנר מהמסחר בטכניקה של הצעת רכש עצמית ■ בעלי מניות שהגישו תביעה ייצוגית טענו כי המחיר היה נמוך עד כדי עושק ■ השופט קבע כי נפלו פגמים בהתנהלות הדירקטוריון, אבל אימץ את חוות הדעת הכלכלית של החברה

תגובות

בית המשפט העליון דחה ביום חמישי בשבוע שעבר באופן סופי ערעור שהגישו 12 בעלי מניות מהציבור בחברת אי.די.בי פיתוח, שבו נטען כי בעל השליטה לשעבר, נוחי דנקנר, מחק את החברה מהמסחר בבורסה בהצעת רכש במחיר נמוך. העליון אישר את פסק הדין של השופטת ד"ר דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי שדחתה לפני כשנתיים את הבקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה על ידי עו"ד יצחק אבירם.

בבקשה לתביעה ייצוגית, בהיקף של 680 מיליון שקל, טענו בעלי המניות כי רכישת 12.8% מהונה המונפק של אי.די.בי פיתוח במחיר של 41 שקל למניה היה עושק של בעלי המניות מהציבור.

נוחי דנקנר
עופר וקנין

בפסק הדין של העליון, שכתב השופט יצחק עמית, התקבלה עמדת אי.די.בי פיתוח, שיוצגה בידי עו"ד יוסי בנקל וענבל רז ממשרד ראב"ד מגריזו בנקל. השופט קבע כי אמנם נפלו פגמים באופן שבו קיבל דירקטוריון אי.די.בי את ההחלטה לצאת להצעת רכש מלאה של המניות מהציבור, אך החברה עמדה בנטל להוכיח כי המחיר בהצעת הרכש היה הוגן. בכך קיבל השופט עמית את חוות הדעת הכלכלית של פרופ' אשר בלס ופרופ' חיים בן שחר מטעם החברה. הוא ציין כי חוות דעת היתה יסודית, ובחנה את שווי המניות בכל שיטה כלכלית מוכרת.

המאפיין הייחודי של מחיקת אי.די.בי פיתוח היה שהצעת הרכש לא נעשתה בידי בעלי השליטה, אלא בידי החברה עצמה שרכשה מהציבור את מניותיה שלה. השופט עמית בחן את השאלה אם דירקטוריון אי.די.בי פיתוח שקיבל את ההחלטה הזו היה נתון בניגוד עניינים, שכן רובו מונה בידי היו"ר דנקנר, ומחיקת החברה מהמסחר בבורסה הפכה את חברת אי.די.בי אחזקות שבשליטת דנקנר לשליטה יחידה.

עמית הדגיש כי "הצעת הרכש העצמית המלאה לא נעשית בידי החברה בחלל ריק, וההנחה היא שבעל השליטה הוא שעומד מאחוריה, בהיותו בעל עניין אישי בכך שחברת המטרה עצמה תרכוש את מניות הניצעים". השופט קובע, לפיכך, כי החברה היתה צריכה להעביר את עצם הצעת הרכש והמחיר שיוצע בה לאישור ועדת הביקורת, הדירקטוריון ולאסיפת בעלי המניות בהצבעה שתכלול אישור בידי רוב מכלל בעלי המניות שאין להם עניין אישי בעסקה. זהו תקדים שיקשה מאוד, אם לא יחסל לחלוטין, הצעות רכש עתידיות מהסוג הזה. יש לשער שהשופט עמית אימץ גישה זו כדי לחסל את היכולת של בעלי שליטה למחוק חברות מהמסחר בלי להוציא לשם כך כסף מכיסם שלהם.

נדרשה חוות דעת של מומחה כלכלי

פסק הדין חושף מקצת מהנעשה בדירקטוריון אי.די.בי. השופט מצטט את דנקנר, שהודיע לדירקטוריון כי לפי עמדת היועצים המשפטיים ועמדת רשות ניירות ערך לא מדובר בהחלטה בניגוד עניינים המחייבת הליך אישור מיוחד. "אלא שחוות דעת היועצים המשפטיים של החברה או חוות דעת של רשות ניירות ערך לא הוצגה בידי המשיבה, ולא ניתן לדעת על מה התבססה מסקנה זו", כתב השופט עמית.

השופט עמית מותח ביקורת על כך שההחלטה התקבלה בדירקטוריון ללא חוות דעת כלכלית וללא דיון מושכל ומיודע לגבי המחיר ההוגן שיש להציע לבעלי המניות. עמית מביע תמיהה על כך שרשות ניירות ערך לא מחייבת חוות דעת כזו, אך אינו מרפה וקובע בעצמו חובה כזו במיוחד כשהצעת הרכש נעשית בידי החברה עצמה. לדבריו, "הדברים נכונים במיוחד... כאשר רכישת המניות נעשית בידי החברה עצמה, בצעד המשרת על פניו את האינטרס של בעל השליטה המעוניין להפוך את החברה לחברה פרטית".

למרות הכשלים פוסק השופט עמית (בהרכב ישבו גם השופטים סלים ג'ובראן וצבי זילברטל), כי הבקשה לתביעה הייצוגית נדחית בגלל שחוות הדעת הכלכלית שהציגה אי.די.בי פיתוח לאחר מעשה הוכיחה שהמחיר היה הוגן.

הפרופסורים בן שחר ובלס אמנם קיבלו מאי.די.בי 1.2 מיליון שקל בשכר טרחה על חוות הדעת, אבל לא רוו נחת. השופטת ד"ר דרורה פלפל, שדחתה את התביעה הייצוגית בשלב הראשוני, העבירה לשופטת אחרת, שלומית יעקובוביץ, את הכבוד להחליט מה יהיו הוצאות המשפט בתיק. יעקובוביץ בשבתה כרשמת בית המשפט המחוזי, הטילה על מבקשי התביעה הייצוגית לשאת במלוא עלות חוות הדעת, 1.2 מיליון שקל. זו היתה החלטה חריגה בנוף התביעות הייצוגיות בפרט ובנוף הוצאות המשפט בישראל בכלל.

השופט יצחק עמית
מאתר בתי המשפט

השופטת המחוזית עפרה צ'רניאק ביטלה לאחר זמן מה את ההחלטה, והחזירה את התיק ליעקובוביץ. יעקובוביץ החליטה להמתין עם ההחלטה לתוצאות הערעור בעליון. עתה, לאחר דחיית הערעור, מתחדדות השאלות: האם היה צורך בחוות דעת בעלות של 1.2 מיליון שקל? והאם קונצרן אי.די.בי (שהיה אז בשליטת נוחי דנקנר) שהזמין חוות דעת בעלות כה גבוהה זכאי לקבל את ההוצאה מהתובעים?

עורכי הדין של אי.די.בי טענו כי מי שמגיש תביעה ייצוגית בסכום עתק של 680 מיליון שקל צריך להביא בחשבון כי מול איום כזה תעמיד החברה מומחים מהשורה הראשונה, ששכר הטרחה שלהם גבוה מטבעו. גם המומחים הצביעו על כך ששכר טרחתם הוא מזערי ביחס לסכום שנתבע. הטיעון הזה אינו משכנע. תביעות ייצוגיות אינן מחייבות תשלום אגרה לפי גובה הסכום הנתבע, ולכן הנטייה של תובעים היא לנפח את הסכום. מחקרים אמפיריים כמו זה של פרופ' אלון קלמנט וקרן וינשל־מרגל הראו כי בתביעות ייצוגיות במיוחד קיים פער עצום בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק בפועל. עורכי דין מהשורה הראשונה, כמו אלה של אי.די.בי, בוודאי יודעים שהסכום הנקוב בתביעה הייצוגית רחוק מלהיות האיום הכלכלי הריאלי. אבל נניח להתנצחות הזו שהיא חסרת חשיבות.

אי.די.בי לא צריכה לקבל מהתובעים החזר הוצאות מלא עבור חוות הדעת, אם בכלל.

ראשית, פסק דינו של השופט עמית אמנם דוחה את הבקשה לייצוגית שהגישו בעלי המניות נגד אי.די.בי פיתוח, אבל הוא קובע שורה של הלכות חשובות באשר לאופן שבו אמורה להתנהל הצעת רכש מלאה, שמטרתה לקנות את חלקו של הציבור ולהקנות לבעל השליטה אחיזה מוחלטת בחברה.

5 שיטות שונות להערכת השווי

יותר מכך, השופט עמית מצביע על כך שתהליך קבלת ההחלטות בדירקטוריון אי.די.בי פיתוח היה בעייתי. עמית לא נכנס לעומק תהליך קבלת ההחלטות בדירקטוריון אי.די.בי פיתוח, וחבל, אבל זו לא פעם ראשונה שבה מתברר שבקונצרן אי.די.בי בהנהגת דנקנר לא התקבלו החלטות בצורה אופטימלית ותוך דיון מושכל ורציני. בשני המובנים הללו — קידום דיני החברות והארת הזרקור על התנהלות קונצרן אי.די.בי — אי אפשר לומר שהבקשה לתביעה ייצוגית היתה מופרכת לחלוטין.

הבעיה העיקרית שעליה מצביע השופט עמית בהתנהלות אי.די.בי היא שחברי הדירקטוריון היו צריכים לדרוש הערכת שווי של החברה עוד לפני שהחליטו לפרסם הצעת רכש לציבור בעלי המניות. עמית מסביר כי רק כך יכול היה הדירקטוריון לדעת מהו המחיר ההוגן שיש לשלם לבעלי המניות מהציבור בעד חלקם בחברה. עמית מעיר כי הערכת שווי שניתנה בדיעבד תמיד מעלה חשש שהמטרה צוירה סביב החץ. השופט קובע אם כך שהערכת שווי מהסוג שנתנו לחברה בן שחר ובלס היתה צריכה להינתן ממילא גם ללא קשר לתביעה, ועצם העובדה שלא ניתנה חוות דעת כזו היא פגם שהצדיק את עיונו המעמיק של בית המשפט בתביעה. אם כך, ספק אם התובעים הם אלה שצריכים לשאת בעלות המלאה של חוות דעת שהחברה היתה צריכה לקבל ממילא.

אגב, בן שחר ובלס חישבו את הערכת השווי של החברה על פי חמש שיטות שונות. זה מוגזם. ספק אם חוות דעת שהיתה ניתנת לפני התביעה היתה נדרשת לכל חמש השיטות האלו. עמית מציין בעצמו כי השיטה העיקרית לחישוב השווי ההוגן של חברה היא שיטת היוון תזרים המזומנים העתידי (המוכרת בראשי התבות DCF). השימוש בשיטות אחרות הוא נדיר, וספק רב מאוד אם היה צורך בהשקעה הזו במקרה הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#