הרשעה כמעט ודאית: ההליך המשפטי שמפחיד את שוק ההון - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרשעה כמעט ודאית: ההליך המשפטי שמפחיד את שוק ההון

בחמש שנות קיומו של ההליך המינהלי, שנועד לתת מענה להפרות חוק שאינן פליליות, נפתחו 24 תיקים - ובכולם הוטלו סנקציות ■ 
האם החששות מהאכיפה המינהלית היו מוצדקים, מדוע שני שלישים מהתיקים נסגרים בהסדר, ולאן יכוונו חצי האכיפה הבאים?

5תגובות

איך הייתם מרגישים אם היו פותחים נגדכם בהליך משפטי שהסטטיסטיקה מראה שיש ודאות גדולה בתוצאה הסופית שלו? אם היו מאשימים אתכם בעבירה כשאתם יודעים שהסיכוי שלכם לצאת נקיים אמנם קיים, אבל נמוך במיוחד?

בארבע השנים האחרונות הגיעו לטיפולה של מחלקת האכיפה המינהלית ברשות ניירות ערך 36 תיקים. מתוכם נפתחו הליכים ב-24 מקרים, שישה תיקים נסגרו ושישה תיקים נוספים עדיין בהכנה. הנתון הדרמטי הוא שמבין התיקים שכבר נפתחו, אף לא תיק אחד הסתיים בלי שנקבעו בו הפרות והוטלו סנקציות. בלשון המשפט הפלילי אפשר לומר שאין תיק שהסתיים בזיכוי מוחלט. גם אם במקרה אחד נקבע כי אחד מנושאי המשרה בחברה הציבורית (קנדה ישראל) שהואשמו בהפרות יצא זכאי, ובמקרה אחר (ג'רוסלם השקעות) נקבע כי יש לבטל את האישום המרכזי בתיק - עדיין, כל ההחלטות הסתיימו בהטלת סנקציות.

גם הערעור, בדרך של עתירה מינהלית לבית המשפט הכלכלי בתל אביב, מוגבל לשאלה של סבירות (לפי החלטה של השופטת רות רונן), ועד כה לא הפך בית המשפט החלטה בעניין.

הבסיס להליך המינהלי הוא חוק האכיפה המינהלית, שעבר ב–2011. החוק קובע כי הרשות תוכל להעביר תיק לחקירה מינהלית שבסופה מתקיים הליך מעין־שיפוטי. ההליכים נפתחים בהחלטת יו"ר הרשות, ומחלקת האכיפה בה משמשת תביעה מינהלית המגבשת את כתבי הטענות, וכן מנהלת את התיק בשם הרשות. ההליכים מתנהלים בפני הרכב המכונה מותב האכיפה המינהלי, שבו שלושה חברים, הנבחרים מתוך שישה חברי ועדה.

מבטח שמיר-תנובה-איפקס
ההליך: הסדר אכיפה
ההפרה: אי־הגשת דו"חות
במועד
ההכרעה בתיק: עיצום כספי
בסך 15 מיליון שקל שיתחלקו
בין מבטח שמיר  (4 מיליון),
קבוצת תנובה (7.5 מיליון)(
ואיפקס ( 3.5 מיליון)
בנק לאומי-לאומי למימון
ההליך: הסדר אכיפה
ההפרה: הפרת דיווח + הנעה
בניירות ערך
ההכרעה בתיק: עיצום כספי
בסך 4 מיליון שקל שיתחלקו
בין בנק לאומי לחברה הבת שלה
לאומי למימון; בנוסף, התחייבו
הצדדים לנקוט צעדים
ביג
הליך: הליך מינהלי מלא נגד
נושא משרה
ההפרה: שימוש במידע פנים
ברשלנות
ההכרעה בתיק: עיצום כספי
בסך 100 אלף שקל )ועוד 100
אלף שקל על תנאי(
אפריקה ישראל
ההליך: הליך מינהלי מלא
ההפרה: פרט מטעה חסר
במפרט הצעת רכש + הפרת
שימוש במידע פנים + הפרה של
הטעיית הרשות
ההכרעה בתיק: עיצום כספי
בסך 5 מיליון שקל. על מנכ"ל
אפריקה ישראל תעשיות,
אברהם נובוגרוצקי, הוטל עיצום
כספי בסך 400 אלף שקל
חברת החשמל
ההליך: הסדר אכיפה
ההפרה: פרט מטעה בדו"ח
תזרים מזומנים שנכלל בדו"ח
הדירקטוריון וצורף לדו"חות
הכספיים של החברה
ההכרעה בתיק: עיצום כספי
בסך 5 מיליון שקל בפועל;
עיצום כספי בסך 5 מיליון שקל
על תנאי; נקיטת אמצעים
למניעת הישנות ההפרה
קנדה ישראל
ההליך: הליך מינהלי מלא נגד
נושא משרה
ההפרה: פרט מטעה בדו"ח
ההכרעה בתיק: עיצום כספי
בסך 250 אלף שקל על המנכ"ל
ברק רוזן ומניעת כהונה למשך
תשעה חודשים. עיצום כספי
בסך 150 אלף שקל על סמנכ"ל
הכספים גיא קנדה. לא נמצאה
תשתית ראייתית לגבי
אסף טוכמאייר, שותפו של רוזן

>> להגדלת התרשים לחצו כאן

זהו הליך "רך" יותר מזה הפלילי - היסוד הנפשי הנדרש הוא "רשלנות", כלומר לא נדרשת כוונה או מודעות להפרה; המעמד מלחיץ פחות, וגם הענישה חמורה פחות: קנסות של עד 5 מיליון שקל על תאגידים ועד מיליון שקל על יחידים, לכל הפרה; הגבלות על כהונה בתפקידים בחברות ציבוריות ובגופים אחרים הפעילים בשוק ההון; שלילת רישיון או היתר; פיצויים לנפגעי ההפרה ופעולות נוספות שעל התאגיד לבצע.

אפשר להסביר את שיעור ההרשעות הגבוה ברף הוכחה נמוך. ההליך אינו אדברסרי רגיל (למשל, אין חקירת עדים), ולא נדרשת הוכחת כוונה או מודעות בקשר להפרה. כל שנדרש להוכיח הוא כי החברה או נושא המשרה "היו צריכים לדעת", ולעתים אף פחות מכך.

ובכל זאת, יש לשאול אם הסטטיסטיקה הברורה של סיום תיקים בהטלת סנקציות מלמדת על כך שהחששות המוקדמים מהוועדה המינהלית התאמתו בסופו של דבר, והיא משמשת חותמת גומי לעמדתה של הרשות. במלים אחרות, האם המשחק מכור?

המפרים ממהרים להגיע להסדר

על כל תיק שמתנהל במלואו ומגיע להחלטה של הרכב מותב האכיפה, שני תיקים מסתיימים בהסדר אכיפה, שמקביל להסדר טיעון. מתחילת האכיפה ניתנו החלטות ב–18 הסדרים כאלה, לעומת תשעה תיקים מינהליים שהתנהלו במלואם.

כלומר, המפירים לכאורה יגיעו ברוב המקרים להסדר, ויעדיפו את גידור הסיכון על פני המשך ניהול התיק עד להחלטה שיכולה להחמיר אתם. הנתון הזה יכול להעיד על כך שהם סבורים שאכן מדובר במשחק מכור, ולכן הם מעדיפים לסגור הסדר. זאת גם לאור העובדה שבניגוד למשפט פלילי, שבו הזמן השיפוטי הארוך שנחסך והעלויות הם תמריץ משמעותי להגיע להסדר, אין זה המצב בהליך המינהלי המהיר. מתחילת הבירור המינהלי, דרך הגשת כתב טענות וניהול תיק, ועד להחלטת המותב, עוברת שנה בממוצע.

"מספרם הגבוה של ההסדרים זה הסיפור של ההליך המינהלי", אומר עו"ד אמיר שרף, ראש מחלקת שוק ההון במשרד תדמור ושות' פרופ' יובל לוי ושות', ולשעבר סגן היועץ המשפטי של רשות ניירות ערך. לדבריו, "יש חרדה גדולה בשוק מפני התוצאות. השילוב של ודאות כמעט מוחלטת בזה שההליך יסתיים בסנקציה, וחומרת הסנקציות האפשריות, יוצר מוטיבציה עזה להגיע להסכמות ולגדר את הסיכון".

שרף ייצג את המפירים לכאורה בתיק נגד חברת ג'רוזלם השקעות ושני מנהלים ובעלי מניות עיקריים בה, שבו החליטה ועדת האכיפה בסיום ההליך לבטל את האישום המרכזי נגדם. שרף סבור כי יש במקרה זה כדי להקל את התחושה הרווחת בדבר סופם הידוע מראש של הליכי האכיפה המינהלית, וניתן לראות בו שוועדת האכיפה יודעת להפעיל שיקול דעת עצמאי.

ההחלטה להגיע להסדרים מושפעת משני עניינים: הראשון הוא שבניגוד להסדר טיעון בהליך פלילי, אין צורך בהודאה בביצוע ההפרה באופן מלא; והשני, שנקבע בחוק למרות הסתייגות הרשות, הוא שהמפירים צריכים לשלם את הקנסות מכיסם, ללא אפשרות ביטוח או שיפוי. שתי הנקודות דוחפות את המפירים לכאורה להגיע להסדר, שישמור ככל האפשר על המוניטין שלהם ובעיקר יקטין את החשיפה לתביעות אזרחיות עוקבות. גם הוועדה עצמה מעודדת את הצדדים לסיים את ההליכים בהסדרי אכיפה.

ועדת האכיפה הסתייגה עד כה מכמה הסדרים מאחר שלא היתה הודאה באשמה, והדגישה כי עניין ההודאה והשלכותיה צריך להישקל בכל תיק לגופו. המסר שלה בשורה התחתונה הוא כי יש תיקים שבהם לא ראוי שלא תהיה הודאה.

כבר בהסדר הראשון שאושר, בפרשת מבטח שמיר־תנובה־איפקס, שבו נקבע כי שלוש החברות ישלמו יחד קנס של 15 מיליון שקל בגין אי־הצגת דו"חות תנובה כנדרש, הסתייגה ועדת האכיפה מכך שההסכם לא כלל לכל הפחות הודאה בעובדות, אבל הסתפקה ב"איתות" לרשות לגבי ההמשך. מדובר, אגב, בקנס הגבוה ביותר שהוטל עד כה על חברה בהליך מינהלי, ועוד כשמדובר בשתי חברות שכלל אינן תאגידים מדווחים (תנובה ואיפקס).

באותה החלטה תהה המותב: "כלום יעלה על הדעת שהסדר אכיפה כמו זה המונח בפנינו יתבסס כל כולו על עובדות המוכחשות על ידי אחד הצדדים לו? והרי מבלי אישור העובדות, הסדר למה לנו?" והוסיפו כי "לעתיד לבוא, מן הראוי יהיה לה לרשות לשקול את ההיבט הציבורי הכרוך באי־הודאה של החשוד או המפר בביצוע ההפרות".

גם במקרה של ההסדר עם בנק לאומי, שבו פירסם הבנק תשקיף לציבור בלי שכלל מידע מהותי על אזהרת הרווח שהתגבשה באותה עת, הזכירו חברי המותב את הבעייתיות שבאי־הודאה. עם זאת, הם הסתפקו בכך שהיתה הודאה בכל העובדות המיוחסות, למרות הכחשת הרשלנות.

בהחלטה שניתנה באחרונה בהסדר עם רו"ח בני מוכתר, שיוחסה לו הכללת פרטים מטעים ברשלנות בחוות דעת רואה חשבון מבקר, קבע ההרכב כי "ראוי שהסדרים שאין בהם הודאה של המפר ייעשו במקרים חריגים", אך הגיע למסקנה כי במקרה זה הסדר ללא הודאה אך גם ללא הכחשה הוא ראוי. עורך דינו של מוכתר, ירון ליפשס, שותף במשרד כספי ולשעבר היועץ המשפטי של מחלקת החקירות ברשות, אומר כי העובדה שהמותב אכן שוכנע שלא תהיה הודאה, בניגוד לעמדת הרשות, מעידה על כך שחבריו מגיעים לדיון בראש פתוח.

מעבר לחשש מקנסות כבדים שיוצאים מהכיס הפרטי, שרף אומר שגם הגבלת הכהונה בגופים מפוקחים מטרידה את המנהלים, שרואים בסנקציה מקבילה להטלת קלון. שרף אומר כי "מבחינתם מדובר באמירה שהם לא כשירים להיות מנהלים. יש מקרים שהם אף מעוניינים לשלם יותר כסף ושלא תהיה להם הגבלת עיסוק".

מנהלת מחלקת האכיפה, אילנה ליפסקר-מודעי
דודו בכר

כחלק מההיערכות לכניסת החוק, עוד ב–2010 מונתה ד"ר אילנה ליפסקר־מודעי מפרקליטות מיסוי וכלכלה למנהלת של מחלקת האכיפה המינהלית. ליפשס אומר שגם אם היה לו בתחילה חשש ממשחק מכור, הוא הופתע לטובה. הוא נותן לדוגמה את התיק של חברת ישראל קנדה, שבו קבעה הוועדה כי בעל השליטה ברק רוזן וסמנכ"ל הכספים גיא קנדה אחראים בשל פרט מטעה בדיווח, אבל לגבי אסף טוכמאייר, שותפו של רוזן שאותו ייצג ליפשס, היא קבעה כי לא קמה לו אחריות, בשל היעדר תשתית ראייתית מספקת. "הקשו עלינו, אבל מפני שנותר ספק התקבלה הטענה שלנו. חברי המותב מגיעים מוכנים, הם יודעים לשאול את השאלות הנכונות ולהקשות. גם עלינו וגם על הצד השני. אף שזה המגרש הביתי של ליפסקר־מודעי, הם יודעים להקשות עליה", אומר ליפשס.

בניגוד לחשש שהוועדה תהיה פיון של הרשות, היא מגלה עצמאות, אבל דווקא בכיוון המחמיר. כך למשל, בהסדרים עם מבטח שמיר־תנובה־איפקס ועם בנק לאומי, היא טענה שהקנס קטן מדי ביחס לעוצמה הכלכלית של הגופים המעורבים; בתיק של חברת החשמל היא ביקרה את הסכם הפשרה על כך שלא הטיל קנסות על המנהלים; ובתיק ג'רוזלם השקעות נשלחה נזיפה לרשות על כך שלא הטילה את האחריות על בעלי השליטה הקודמים, שהיו חתומים על הדיווח, ואף ציינה כי הרשות נקטה "אכיפה בררנית" במצב של "אי־שוויון קיצוני".

החלטה שיצרה בהלה

הליך האכיפה המינהלית מאפשר לרשות ניירות ערך לטפל בדרך אחרת במקרים שפעם היו מסווגים כפליליים. בסיכום של ארבע השנים עד 2014, הופנו 38 תיקים שהחל בהם טיפול ביחידת החקירות להליך פלילי, לעומת 29 שהופנו למינהלי — כך לפי הדו"ח השנתי האחרון של הרשות.

"זה היה החזון", אומר עו"ד ד"ר צבי גבאי, לשעבר מנהל מחלקת האכיפה ברשות וכיום שותף במשרד עדיני ברגר גבאי.

"אני צופה שמספר התיקים שמגיעים להליך המינהלי בעתיד יהיה יותר ממחצית המקרים, וההליך יהפוך לכלי פופולרי יותר שעושים בו יותר שימוש מההליך הפלילי — וזאת בהחלט דרמה". גבאי סבור כי ההשפעה ההרתעתית היא בהרבה מקרים לא פחותה מזאת שבהליך הפלילי. "המסר עובר, ושוק ההון מפחד מההליכים האלה".

ליפשס מסכים לגבי ההרתעה. "מבחינתי כעורך דין, ברגע שהרשות בחרה בהליך מינהלי זו הקלה, אבל אני רואה שאנשים חווים זאת בצורה אמוציונלית. קשה להם עם זה שגוף של המדינה אומר להם שהם חטאו".

מצדה השני של התמונה, החשש הוא שההליך המינהלי יחול על מקרים קלים יחסית של טעויות בתום לב, שבהם הגבול בין המותר לאסור אינו ברור לגמרי. עם זאת, מספרם הנמוך יחסית של ההליכים לא תומך בחשש הזה. אם לפני חמש שנים, אז החוק עבר, החשש היה מהצפה של טענות על הפרות, מבחינת כמות ונושאים, הרי שבפועל המחלקה מנהלת הליך בפחות מעשרה תיקים בכל שנה.

"העלות של ניהול תיק מינהלי היא בהערכה גסה פחות משליש העלות של הליך פלילי, ולכן הרשות יכלה באופן תיאורטי להציף את השוק בהליכים מינהלים, אבל זה לא קורה, וזה מכוון", סבור שרף. "ברשות לא רוצים לתת לשוק הרגשה שחונקים אותו, ולכן הם התמקדו בנושאים שהם רואים כמשמעותיים ביותר, כמו הפרות דיווח של חברות ציבוריות, מידע פנים, תרמית בניירות ערך והפרות חמורות של מנהלי תיקי השקעות".

"נראה יותר תיקי מידע פנים מינהליים"

לאחר שבשנתיים הראשונות פעלה הרשות רק נגד החברות עצמן, בנובמבר 2013 ניתנה ההחלטה הראשונה שבה הוטלו עונשים גם על נושאי משרה (אפריקה תעשיות). "ההדרגתיות ביישום היתה מכוונת, כדי לא להרעיד את השוק", אומר שרף. לדעתו, הקפיצה הבאה תהיה הליך שבו תיקבע אחריות אישית עקיפה של המנכ"ל, כפי שמאפשר החוק במקרים שבהם גם אם הוא לא ידע בפועל על הפרה, הוא היה אמור במסגרת תפקידו לפקח ולנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע אותה.

עוד סבור שרף כי במקביל להגברת האחריות על מנהלים, ומכיוון שההליך הפלילי מתאים פחות לטיפול בהפרות של חברות מבחינה משפטית ותפישתית, נראה יותר ויותר הסטה של מקרים אלה להליך מינהלי.

גם בעבירות מידע פנים רואים מעבר להליך מינהלי, ועד כה נקבעו סנקציות בשלושה מקרים כאלה. שרף אומר כי הסטה זו נעשתה בשל הכישלון המתמשך של הרשות באכיפה הפלילית נגד שימוש במידע פנים, בעיקר בשל הקושי בהוכחת הרכיב הנפשי. "גם במקרים שבהם ברשות חושבים שהיתה מחשבה פלילית אבל חוששים מרף ההוכחה הפלילי הדרוש במשפט, הם יעבירו את התיק להליך מינהלי. המגמה תגבר, ונראה יותר ויותר תיקי מידע פנים בהליכים מינהליים".

אחד התיקים שבהם התבררה הפרה של שימוש במידע פנים היה בתחילת 2014, במקרה של איתן בר זאב, מנכ"ל ביג מרכזי קניות, שרכש מניות של החברה עשרה ימים לפני פרסום דו"ח כספי של החברה, שנתוניו היו ידועים לו. בהחלטה ציינו חברי ההרכב כי בר זאב פעל בתום לב, ולא מתוך תאוות בצע, אבל ביצע הפרה לאחר שהתייעץ באופן לא פורמלי וחפוז עם עובדים הכפופים לו, ולא ביקש חוות דעת משפטית כתובה ומנומקת.

ברכה אופיר תום
דודו בכר

גבאי חושב שמקרה מסוג זה לא היה צריך כלל להגיע לאכיפה. "זה מטריד", הוא אומר, "כי מדובר באדם שהתייעץ אבל דרשו ממנו גם חוות דעת חיצונית. הרשות בדיעבד לא מסכימה עם החלטות שהחברה או שנושא משרה מחליטים בזמן אמת, והיא פותחת בהליכים גם כשהפעולות נעשו בתום לב. התקלה היא בחקיקה — הרשות לא רצתה את זה כשיזמה את התהליך המינהלי".

ההחלטה בעניין בר זאב יצרה בהלה בשוק, מכיוון שלנושאי משרה יש מבחינה תיאורטית מידע לגבי הדו"חות הבאים כל הזמן, כך שעל פניו אינם יכולים אף פעם לסחור במניות החברה. לכן הוציאה הרשות ביוני 2014 חוות דעת שבה מצד אחד היא נתנה גיבוי להחלטה של המותב, בציינה כי מדובר ביישום נכון של הפסיקה, אך נראה כי היא גם ריככה את התוצאה. בחוות הדעת נקבע כי היא רואה "בעיתוי ביצוע העסקה בסמוך לפרסום הדו"חות חזקה לעניין מהותיות המידע הנוגע לדו"חות, כשחזקה זו ניתנת לסתירה. כמו כן, נתוני הדו"חות הכספיים עשויים להוות מידע פנים אף קודם לכן, כפועל יוצא של מידת התגבשותם וחשיבותם". כלומר, לא בכל מקרה ובכל שלב המידע בדו"חות ייחשב מידע פנים.

"מנגנוני בקרה זהירים"

עו"ד אילן סופר, ראש מחלקת ליטיגציה מסחרית וצווארון לבן במשרד גולדפרב זליגמן, שמייצג לקוחות בוועדת האכיפה המינהלית, מסכים עם העמדה כי ריבוי המקרים שבהם מוטלים סנקציות נובע מכך שלוועדה מובא מספר מועט של מקרים, ומנגנוני הבקרה של הרשות זהירים ושמרנים באופן יחסי. "התרשמתי מטיפול בגישה עניינית ומתחשבת", הוא אומר. "יש למודעי־ליפסקר דעות נחרצות, אבל היא משרתת ציבור במובן החיובי, ישרה ועניינית".

גם סופר סבור כי העובדה שמרבית התיקים שמגיעים לוועדה מסתיימים בקבלת עמדת הרשות תורמת לכך שעורכי דין רבים מעדיפים להגיע להסדרים מבעוד מועד, ולא להמתין להחלטת הוועדה.

ליפשס סבור כי גם אם המחלקה עושה את עבודתה בצורה הגונה וראויה, יש בעיות של נראות שלמפירים קשה להתמודד עמן. למשל, העובדה שהחקירה נערכת בקומה השלישית בבניין שבו נמצאים משרדי הרשות, ההחלטה מתגבשת בקומה החמישית, והדיון נערך בקומה השנייה. "כדי שאנשים יוכלו לתפוש את זה שהם הולכים לגורם אובייקטיבי, זה לא צריך להיות באותו הבניין", הוא אומר.

בעיית נראות נוספת נובעת מכך שהרשות היא זו שקובעת את שלושת חברי המותב בתיקים. "השיקולים הם של עומס ויעילות, אבל מבחינת הדרך שבה המפירים לכאורה תופשים את זה, הרשות גם מאשימה וגם בוחרת מי יהיו השופטים שידונו בתיק, וזה מערער את האמון בתהליך", מסכם ליפשס.

מינוי חבר ועדה ללא ניגוד עניינים - מאתגר

המקרה של חברת הוועדה בהליך המינהלי ד"ר לאה פסרמן־יוזפוב, מומחית בדיני תאגידים וניירות ערך, ממחיש את הבעיות שיכולות לעלות ככל שמדובר במומחים עם עיסוקים מעבר לחברותם בוועדה. זאת מכיוון שמי שמתמחה בדיני ניירות ערך בדרך כלל גם מתפרנס מזה.

בספטמבר פתחה הרשות בבדיקת פעילותה של חברת ההלוואות וההשקעות הפרטיות BTB, שפסרמן־יוזפוב היא בעלת מניות ודירקטורית בה. פסרמן־יוזפוב, שלרוב נמצאת בצד שגוזר את הדין המינהלי, מצאה עצמה כנושאת משרה בחברה שנבדקת בידי רשות ניירות ערך (אף שאינה חברה ציבורית). עקב כך, וכדי למנוע טענה בדבר ניגוד עניינים, היא הקפיאה מאז את פעילותה בוועדה.

על פי החוק, חברי הוועדה יהיו שני יו"ר מותב, שני חברים בעלי מומחיות בשוק ההון ושני משפטנים בעלי מומחיות בדיני ניירות ערך וחברות. יו"ר הרשות בוחר את שני ראשי המותב, וארבעת החברים הנוספים נבחרים על ידי שרת המשפטים.

השופט זאב המר
קמחי מוטי

כשנכנס החוק לתוקף ב–2010 מינה ראש הרשות דאז, זהר גושן, שתי עורכות דין, עובדות רשות, לכהן כיו"ר —  ציפי גז ודניאל רימון. עם זאת, לאחר שאת גושן החליף שמואל האוזר, החליט האחרון שהיו"רים לא יהיו עובדי הרשות, כדי למנוע את התלות, ובמקום גז ודורון מינה את השופטים בדימוס יהושוע גרוס (שלפני שנה ואחרי כהונה של שלוש שנים הוחלף בזאב המר) ובברכה אופיר־תום.

גם הכהונה של שתי המשפטניות, ד"ר שושנה ליבוביץ ועו"ד מרים אילני, לא יצאה כלל לפועל, מאחר שמונו כמה חודשים לאחר מכן לשופטות שלום. במקומן מונו פסרמן־יוזפוב, שהיתה באותה העת חברת מליאה של הרשות, ורוני טלמור ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים.

טלמור החליפה ב–2011 את אילני כמרכזת תחום המשפט התאגידי במחלקה הכלכלית־פיסקלית במשרד המשפטים, אם כי כשמונתה לוועדה, אף שהיה לה ניסיון בעבודה עם חברות ועיסוק בענייני ממשל תאגידי, ספק אם היא ענתה להגדרת מומחית. במקרה זה היה גם שיקול להשאיר בוועדה איש של משרד המשפטים. מאז חודש המינוי שלה לשלוש שנים נוספות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#