השופט שקילקל לסטארט-אפ אקזיט של 300 מיליון דולר

שלושה בעלי מניות בסטארט־אפ XIV, שנמכר ליבמ תמורת 300 מיליון דולר, היו אמורים לקבל חלק מהתמורה בתנאי שישמשו עובדים או יועצים בחברה ■ הם טענו כי התשלומים צריכים להיחשב לצורך מס כרווח הון - ולא כהכנסה מעבודה

אפרת נוימן

ב-31 בדצמבר 2007 רכשה חברת יבמ את הסטארט־אפ הישראלי XIV תמורת 300 מיליון דולר. היה זה הישג מרשים ליזם משה ינאי ולקבוצת היזמים שעומדת מאחוריו, שכן בחברה הושקעו כ-3 מיליון דולר בלבד מאז הקמתה ב-2002.

מעבר לינאי, שגרף את רוב הקופה מהמכירה, גם המנכ"ל והיזמים אופיר זוהר, דרור כהן וחיים הלמן קיבלו נתח יפה, שהוערך בעשרות מיליוני שקלים לכל אחד לפני מס. ההסכם בין היזמים ליבמ כלל כמה חלקים, ולפיו קיבל כל אחד מהם סכום מסוים באופן מיידי וסכום כולל נוסף של כ-20 מיליון שקל עבור שלושתם, ששולם להם על פני שלוש שנים. הסכם השימור שנחתם עמם קבע כי התמורה הנוספת תשולם בתנאי שישמשו עובדים או יועצים של יבמ או חברה הקשורה אליה.

משה ינאי
משה ינאי צילום: ניר קידר

ואכן, לאחר המכירה המשיכו שלושת היזמים לעבוד ביבמ תמורת משכורת, מעבר לתמורה הנוספת שקיבלו. כהן, שהפסיק לעבוד ביבמ זמן קצר לאחר המכירה, קיבל סכום נמוך בהשוואה לעמיתיו. אין ויכוח כי על התשלום המיידי ממכירת המניות יש לשלם מס רווח הון בשיעור של 25%, אך השאלה היא כיצד יש למסות את התמורה הנוספת. מבחינת השלושה, גם התמורה הנוספת צריכה להיחשב כרווח הון הנובע מעסקת מכירת המניות.

רשות המסים טענה כי מדובר בהכנסת עבודה לכל דבר, ולכן על היזמים לשלם לפי המס השולי שלהם. השלושה טענו, בין השאר, כי במקרה של מוות או סיום העסקה ללא סיבה מוצדקת הם זכאים לתשלום התמורה הנוספת - ובכך יש לתמוך במסקנה שאין מדובר בהכנסה מעבודה. לכן, הם עירערו על החלטת רשות המסים לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בשבוע שעבר פסק השופט מגן אלטוביה כי מדובר בתשלום שכר עבודה, שכן התמורה הנוספת שולמה לשלושת היזמים בזיקה ישירה להעסקתם בחברה. ואולם נראה כי לא מדובר בסוף פסוק - שכן השלושה מתכוונים להגיש ערעור לבית המשפט העליון.

"העסקה שנכרתה בין יבמ לבעלי המניות בחברה נועדה להעביר לידי יבמ את החברה, אך היא נועדה גם להבטיח שהמערערים, שנחשבו ל-key personnel בחברה, ימשיכו לעבוד בה לפחות למשך שלוש שנים, תוך ניצול מומחיותם וניסיונם בתחום שבו פעלה החברה", כתב אלטוביה בהחלטתו. לדבריו, העובדה שהתמורה הנוספת אינה פרופורציונלית למשכורת שקיבלו עובדי יבמ במעמדם, והעובדה שמעבר לכך הם קיבלו משכורת בחברה, לא הועילה להם - משום שגם טובת הנאה שניתנת לעובד ממעבידו מחויבת במס הכנסה.

המערערים, שיוצגו על ידי עו"ד (רו"ח) משה אהרוני, טענו כי בגין עבודתם ביבמ הם קיבלו שכר מלא, והתמורה הנוספת שולמה להם ללא קשר לעבודתם בפועל. בנוגע לכך קבע אלטוביה כי אמנם התמורה התקבלה ללא התאמה לעבודה בפועל, אך היא הותנתה בקיום יחסי עובד-מעביד או עבודה כיועץ - ובכך מתקיימת זיקה ישירה בין העסקתם לבין התמורה הנוספת.

 עובדי החברה בשתייה חגיגית במשרד ב–2008, לאחר שהחברה נרכשה על ידי יבמ. היזמים יערערו לעליון
עובדי XIV ב–2008, לאחר שהחברה נרכשה על ידי יבמ. היזמים יערערו לעליוןצילום: תומר אפלבאום

"בסופו של יום, יבמ היתה נכונה לשלם סכום מסוים בגין המניות או הזכויות ולהוסיף סכום אם ייוותרו בעלי המניות מעורבים בעשייה בחברה בשל כישוריהם, ניסיונם, הידע שצברו וכיוצא באלה. התוספת הלזו אינה אלא תשואה על הון אנושי - וככזו היא תשואה פירותית", קבע השופט.

טענה נוספת של המערערים היתה שיש לראות בתמורה הנוספת תמורה עבור הסכמתם לעבוד ביבמ, ומשמעות הסכמתם זו היא ויתור על חופש העיסוק או הזכות להתחרות ביבמ.

אלטוביה לא קיבל טענה זו, וקבע כי השלושה טענו אחרת - שהתמורה היא בעד המניות - ונוסף על כך, הם לא הצביעו על הוראה בהסכמים שלפיה התמורה הנוספת שולמה להם כנגד ויתור על חופש העיסוק או אי תחרות. "זאת, אף שיש להניח שהסכמת המערערים לתנאי שלפיו התמורה הנוספת תשולם להם רק בהיותם בסטטוס של עובד יבמ, מגלמת גם הסכמה להגביל את חופש העיסוק שלהם ולוותר על זכותם להתחרות ביבמ", כתב השופט בהחלטתו.

"פסק הדין ישנה ניסוח של הסכמים"

לדברי עו"ד ענת שביט, ראש מחלקת מסים במשרד עורכי הדין פישר בכר חן, בשנים האחרונות מתרבים והולכים המקרים שבהם בתי המשפט פוסקים כי תשלומים שונים המתקבלים בידי עובדים ממעבידם מהווים הכנסת עבודה - ולא רווח הון.

כך למשל, נקבע בפסק הדין בעניין בזן לעניין מענקי הפרטה כי מדובר בהכנסת עבודה. "בית המשפט העליון קבע כי כשמעביד משלם לעובדו סכום כסף במסגרת יחסי העבודה, וכשהשניים פועלים בהקשר זה בכובעם כמעביד וכעובד, חזקה כי מבחינת העובד התשלום הוא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, אלא אם נקבע בחוק במפורש אחרת. בכל הקשור לתשלומים ממעביד לעובד, ההסדר הקבוע בסעיף 2(2) נהנה מ'עליונות' או 'עדיפות' על ההסדרים ההוניים, המהווים חריג לו", אומרת שביט.

שביט מוסיפה כי בשורה של פסקי דין נקבע כי תשלום בגין אי תחרות לעובד יסווג כהכנסת עבודה, וכי תשלום בגין מענק חתימה ותקבול בגין מענק המדמה את עליית ערך המניה - ייחשב כהכנסת עבודה.

לדבריה, אופן התשלום במקרה של היזמים מ-XIV אינו יוצא דופן, שכן מאחר ובחברות היי־טק מרכיב ההון האנושי מהווה חלק גדול מן השווי של החברה, התפתחה בענף ההיי־טק פרקטיקה במסגרת עסקות, שלפיה חלק מן התמורה עבור מכירת המניות של בעלי המניות מותנה בכך כי עובדי המפתח יישארו לעבוד בחברה למשך תקופות של בין שנתיים לארבע שנים. גם התשלום עבור מכירת מניותיהם של אותם עובדי מפתח מותנה, כמובן, בעבודתם בחברה.

עם זאת, שביט מסבירה כי פסק הדין לא סתם את הגולל בפני מייסדי חברות היי־טק, אך אין ספק שהוא ישנה את ניסוח הסכמי המכירה ואולי גם את המתווה שלהם. לגישתה, אף שפסיקת בתי המשפט קובעת כי כמעט כל תקבול שמתקבל במסגרת יחסי עובד-מעביד מהווה הכנסת עבודה, כלכלית לא תמיד אלה הם פני הדברים - ולעתים העובדים ועבודתם משקפים את ערך החברה.

לדבריה, "יש להבחין בין תשלומים המתקבלים בשל עבודה, לבין תשלומים המבטאים תשלום של המשקיעים בגין ערכו של ההון האנושי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker