רוב הציבור חושב שמערכת המשפט הוגנת ושוויונית - אז למה אין לו אמון בה?

עו"ד אורנית קרביץ גילתה בעבודת הדוקטורט שלה כי טון הסיקור התקשורתי של המשטרה, בתי המשפט והפרקליטות הוא בעיקר שלילי, חלקים גדולים בציבור חסרים ידע בסיסי אודות הגופים האלה, ורמת האמון בהם נמוכה ■ "כדי לחולל מהפכה ברמת הידע וההבנה, מערכת המשפט צריכה לחשוב על דרכים יצירתיות", אומרת קרביץ

אפרת נוימן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

שבע השאלות הבאות יכולות לתת לכם מושג עד כמה אתם מכירים את מערכת המשפט הפלילי בישראל: מי מכהן כשר המשפטים, כפרקליט המדינה, כמפכ"ל המשטרה וכנשיא בית המשפט העליון? מהו שיעור הנאשמים הפליליים המורשעים בישראל? כמה שופטים מכהנים בבית המשפט העליון וכמה בתי משפט מחוזיים יש?

כדי לדעת את כל התשובות צריך להכיר היטב את מערכת המשפט. ואולם תוצאות הסקר שערכה עו"ד אורנית קרביץ (בקרב מדגם אקראי של 1,009 ישראלים מעל גיל 18) היו מפתיעות: כמחצית הנשאלים לא ידעו להשיב אפילו על תשובה אחת ו–90% מהם ידעו לענות נכונה רק עד שלוש שאלות (ראו תרשים).

פרקליט המדינה לשעבר, משה לדורצילום: אמיל סלמן

הסקר, שנערך בנובמבר 2012, היה חלק מעבודת הדוקטורט של קרביץ שהושלמה באחרונה בחוג לתקשורת של אוניברסיטת תל אביב, ובדקה מהי התרומה של התקשורת לירידת אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי בישראל. שאלות הידע הכללי אמנם לא היו לב המחקר, אבל המחישו עד כמה בעייתי היחס למערכת.

חלקו הראשון של המחקר עסק בטיב הסיקור התקשורתי, באמצעות ניתוח ידיעות שפורסמו בכלי תקשורת מרכזיים על פני שנה. מטרת המחקר היתה להבין מי מבין המשטרה, בתי המשפט והפרקליטות הוא הגוף המסוקר ביותר, והאם הסיקור חיובי או שלילי.

בשורה התחתונה, קרביץ מצאה כי טון הסיקור של סוכני מערכת המשפט הוא שלילי ברובו. מי שסוקרה באופן השלילי ביותר היתה הפרקליטות. אף שמרבית הציבור תופש את מערכת המשפט כשוויונית, הוגנת ולא מושחתת, באופן כללי הוא אינו רוחש לה אמון רב, ובית המשפט העליון בלט בציון האמון הגבוה ביותר. במחקר גם לא נמצא הבדל ברמת האמון במערכת המשפט אצל מי שנחשף לחדשות במידה רבה לעומת מי שנחשף אליהן במידה מועטה.

מי יוזם כתבות יח"צ?

פרקליט המדינה שי ניצןצילום: מיכל פתאל

הרעיון למחקר שעוסק באמון הציבור במערכת המשפט נבט אצל קרביץ עוד בגיל צעיר, אחרי שחוותה את התנהלות מערכת המשפט בעניין משפחתי אישי. בהמשך, כשעבדה בפרקליטות, היא נחשפה להשפעות התקשורת על משפטים. עבודת המחקר, שהתחילה לפני כארבע שנים, התאפשרה בזכות מענק מטעם הקרן הלאומית למדע שניתנה למנחה המחקר, פרופ' עקיבא כהן, ולמענק מחקר מטעם קרן המר, שקיבלה קרביץ מהרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.

קרביץ, 40, מכירה היטב את "המערכת". במשך שבע שנים היא עבדה כפרקליטה בפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי). ב–2011 היא הצטרפה לרשות ני"ע כחברת מליאה, שנה לאחר מכן מונתה למנהלת המחלקה הבינלאומית, והחל ב–2013 שימשה יועצת בכירה ליו"ר הרשות, עד שפרשה באחרונה. היא בעלת תואר ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במינהל עסקים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה.

אורנית קרביץ
אורנית קרביץצילום: מוטי מילרוד

בחלק הראשון של המחקר נותחו כל הידיעות שפורסמו בעשרה שבועות לא רצופים שהתפרשו על פני שנה (מאוקטובר 2011 עד ספטמבר 2012) בכלי תקשורת מרכזיים ועסקו במערכת המשפט הפלילי ובסוכניה - המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. הנושאים המרכזיים בתחום המשפט שקיבלו סיקור רחב בעיתונות באותה שנה היו הזיכוי של עו"ד יעקב וינרוט ממתן שוחד; גזר הדין של ענת קם, שהדליפה מסמכים סודיים; כתב אישום נגד הרב בני אלון בעבירות של מעשים מגונים; פרשת הרפז; פרשת רשות המסים, שבה היו מעורבים והורשעו ראש לשכתו לשעבר של אהוד אולמרט, שולה זקן, ומנהל רשות המסים לשעבר ג'קי מצא; חשיפת הסכם עד המדינה בפרשת הולילנד; פרשת מרגלית צנעני, שנעצרה בחשד לסחיטה ואיומים; ותביעת הדיבה של אולמרט נגד משה לדור. בתום אותה תקופה נערך הסקר המקיף בקרב הציבור בנושא אמון במערכת המשפט.

הניתוח כלל תוכן חדשותי בלבד, ובו נערכה השוואה של אופי הסיקור - בתקשורת הכתובה החילונית והחרדית: "ידיעות אחרונות", "הארץ TheMarker", "המודיע" ו"יתד נאמן"; בתקשורת המשודרת: רשת ב', גל"צ, הערוץ הראשון וערוץ 2; ובתקשורת המקוונת: אתר ynet. כך נמצא כי המשטרה היא הגוף המסוקר באופן הנרחב ביותר, אחריה בתי המשפט ולבסוף הפרקליטות.

באופן כללי נמצא כי טון הסיקור של סוכני מערכת המשפט הוא ברובו שלילי. קרביץ מציינת כי נתון זה תואם את הטענה בספרות המקצועית, שלפיה הנטייה של התקשורת היא לדווח בעיקר על מה שלא בסדר, ולא על מה שבסדר. מבין שלוש המערכות, מי שסוקרה באופן השלילי ביותר בכלי התקשורת היא הפרקליטות, לאחר מכן המשטרה, ואת היחס השלילי פחות מהאחרים מקבלים בתי המשפט.

במקרה של המשטרה, טון הסיקור השלילי היה בעיקר בנושאי ההוגנות ואמון הציבור, וטון הסיקור החיובי היה בעיקר בסיפורים אישיים של שוטרים. הסבר אפשרי הוא שאת הכתבות העוסקות בסיפורים האישיים יוזמת המשטרה עצמה, כחלק מפעילות יחסי הציבור שלה, במטרה להראות את הפן האישי והחיובי של שוטריה ולסייע לשיקום תדמיתה.

צילום: מתוך עיתון דהמרקר

בניגוד למשטרה, במקרה של הפרקליטות, הנושא שסוקר בטון השלילי ביותר היה דווקא הסיפורים האישיים על פרקליטים. אם 30% מהסיפורים האישיים שסיקרו שוטרים הם בעלי טון חיובי, הרי שרק 4% מהסיפורים האישיים על פרקליטים היו בטון חיובי. קרביץ מסבירה את ההבדל בכך שהפרקליטות, בניגוד למשטרה, בדרך כלל אינה נוהגת ליזום כתבות יח"צניות באופיין על פרקליטיה, כך שכתבות אלה הן לרוב יוזמה של עיתונאי. במקרה זה, המטרה היא בדרך כלל להציג התנהגות חריגה או לא מקובלת של הפרקליט.

מדוע הפרקליטות זוכה לטון סיקור שלילי, החוצה את כל כלי התקשורת? "הבנת הסיטואציה המשפטית וניתוח הראיות הם משימה מורכבת הדורשת מיומנות, זמן והעמקה", אומרת קרביץ. "נראה שלשפה המשפטית ולזאת התקשורתית אין מכנה משותף רחב. בנוסף, הפרקליטות ככלל אינה נוטה להסביר את פעולותיה ואת החלטותיה, היות שהיא סבורה כי יש טעם לפגם בהעברת המשפט למישור הציבורי בשלב שבו עדיין לא ניתנה הכרעת הדין, וכן היא סבורה כי היא עלולה לפגוע בזכויות הנאשם ובהגנתו. ייתכן כי כשהפרקליטות אינה נמצאת בזירה התקשורתית, נותר מקום לחשודים, לנאשמים, לבאי כוחם וליח"צניהם להציג גרסה שתשרת את קו ההגנה שלהם. בדרך זו הכתבים מרוויחים, שכן הם מקבלים מידע זמין וזול, וכך גם הנאשמים, המקבלים סיקור שעשוי להטות את דעת הקהל לטובתם. מי שניזוק הוא בעיקר הציבור, המקבל פעמים רבות סיקור מוטה וחד־צדדי".

שער של עיתון "ממון", ידיעות אחרונות

סיבה נוספת שאפשר לייחס לאופי הסיקור, ושקרביץ אינה מתייחסת אליה, היא האג'נדות שעומדות מאחורי גופי תקשורת, בהשפעת הבעלים שלהם, וגורמות לכתבות אוהדות יותר ופחות על מערכת המשפט. במשפט בפרשת הולילנד, למשל, ובמיוחד לקראת סופו ובמשך המשא ומתן לעסקת טיעון עם שולה זקן, אפשר היה למצוא קו עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" ובאתר ynet לטובתו של אולמרט (שמסוקר באופן כללי באהדה ב"ידיעות אחרונות") ולרעת הפרקליטות.

בנוסף, החינמון "ישראל היום", שבבעלות שלדון אדלסון, שהוא המתחרה הגדול של "ידיעות אחרונות", לא נכלל במחקר. ייתכן כי אם היו נבחנות במחקר גם ידיעות מעיתון זה, התוצאות בעניין הפרקליטות היו נוטות לכיוון חיובי יותר. עם זאת, הסקר לא מצא קשר בין חשיפה לתקשורת לאמון הציבור. על כך אומרת קרביץ כי "חוסר האמון של הציבור הישראלי כלפי מערכת המשפט מושרש עד כדי כך, שזה לא משנה איזה עיתון אתה קורא".

במחקר נמצא כי טון הסיקור כלפי בתי המשפט מאוזן יחסית למשטרה ולפרקליטות. לדעת קרביץ, הסיבה לכך יכולה להיות שבתי המשפט, שמאז ומתמיד זכו לאמון רב יחסית מהציבור, זוכים לאמון רב יותר גם מצד כתבי המשפט. הסבר נוסף, שמתואר בספרות המקצועית, הוא התנהלותם התקשורתית של בתי המשפט. בניגוד לעבר, השופטים מכירים בחשיבות של דעת הקהל ואמון הציבור, ולכן נוטים יותר לשתף פעולה עם התקשורת.

הפרקליטות אמנם זוכה לסיקור שלילי נרחב בכל כלי התקשורת, אך הדבר בולט בעיקר בערוץ הראשון ובעיתונות החרדית. בסיקור המשטרה, עיתון "הארץ" והערוץ הראשון בלטו בהצגת טון שלילי, ותחנת הרדיו גל"צ נמצאה ככלי התקשורת המאוזן ביותר כלפיה.

בעיתונות החרדית נמצא טון סיקור שלילי כלפי בתי המשפט והפרקליטות, אך טון סיקור מאוזן יותר כלפי המשטרה. סיבה אפשרית ליחס השלילי לפרקליטות ובתי המשפט היא שהם נתפשים כבעלי אג'נדה אנטי־חרדית. "ידוע כי המגזר החרדי רואה את בית המשפט העליון כעוין כלפיו, בעיקר בשבתו כבג"ץ. אפשר כי תחושות אלה מחלחלות בקרב העיתונות החרדית, המבטאת את הלך הרוח ברחוב החרדי, גם כלפי בתי המשפט האחרים והפרקליטות. הסבר לסיקור המשטרה באופן מתון יחסית יכול להיות שהמשטרה כשלעצמה אינה נושא המעניין את התקשורת החרדית, ועיקר העניין הוא הבאת ידיעות בנושאים משטרתיים כדי להמחיש לציבור החרדי את התופעות השליליות שעמן נאלצת המשטרה להתמודד במגזר החילוני", אומרת קרביץ.

הזיקה לדת עלתה, האמון בעליון ירד

המחקר בחן את רמת אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי בהשוואה לאמון במוסדות מדינה אחרים כמו צה"ל, הכנסת והתקשורת. כמו כן נבחנה רמת האמון בקרב הציבור בבתי המשפט השונים, ובהם בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, וכן בתי משפט ייעודיים כמו תעבורה, תביעות קטנות, בתי הדין הרבניים ובתי משפט לענייני משפחה. ההנחה היתה שאי אפשר להשוות בין האמון בבית המשפט העליון, שידוע כי הוא אחד המוסדות המוערכים ביותר בישראל, לבין בתי המשפט האחרים.

בסקר נמצא שבית המשפט העליון בלט באמון גבוה מצד הישראלים, שני ברשימת המוסדות אחרי צה"ל. גם מערכת המשפט ככלל (להוציא את בתי הדין הרבניים) קיבלה ציון גבוה יחסית - יותר מהממשלה, מהכנסת, מהמפלגות ומהתקשורת.

בעוד בית המשפט העליון קיבל את הציון הגבוה ביותר, קיבלו בתי המשפט המחוזיים והשלום ציון נמוך יותר, ועוד פחות מהם בתי המשפט הייעודיים. בתי הדין הרבניים קיבלו ציון נמוך מאוד.

לדברי קרביץ, הממצא כי מרבית הציבור רואה את מערכת המשפט כמערכת שוויונית, הוגנת ולא מושחתת, אך הוא אינו רוחש לה אמון רב, הוא מעניין, משום שמחקרים בארה"ב ובאירופה מצאו כי שוויוניות והוגנות הן הגורמים המשפיעים יותר מכל על האמון במערכת המשפט. "אפשר שהדבר מצביע על כך שבישראל, בשונה מארה"ב ואירופה, קיימת תרבות של שורה תחתונה, שהציבור רוצה לראות את העונש הסופי, ופחות מתעניין בנושאי תקינות הפרוצדורות המשפטיות ושמירה על זכויות הנאשם".

בהשוואת טון הסיקור הכללי של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לרמת האמון של הציבור בהם נמצא מתאם באשר לפרקליטות ובתי המשפט. טון הסיקור של הפרקליטות שלילי יותר מזה של בתי המשפט, ובהתאמה רמת אמון הציבור בפרקליטות נמוכה מרמת האמון בבתי המשפט. עם זאת, ביחס למשטרה לא נמצא מתאם בין שני הנתונים. המשטרה קיבלה ציון אמון נמוך יחסית לטון הסיקור הממוצע שלה. לדברי קרביץ, ייתכן שהסיבה לכך היא תדמיתה הציבורית השלילית של המשטרה, שהיא גם שלילית יותר מזאת של הפרקליטות ובתי המשפט.

ממצא נוסף במחקר הוא שרמת האמון במערכת המשפט הפלילי עולה עם גיל הנסקרים. גם ככל שרמת ההשכלה עולה, כך עולה רמת האמון בבתי המשפט, אם כי רמת השכלה לא משפיעה על האמון בפרקליטות.

השתייכות פוליטית נמצאה כמשתנה רלוונטי לאמון במערכות: מצביעי שמאל ומרכז הביעו אמון רב יותר ממצביעי הימין בבית המשפט העליון, בבתי המשפט המחוזיים והשלום ובפרקליטות. מצביעי הימין הביעו אמון רב יותר בבתי הדין הרבניים ובמשטרה. ככל שהזיקה לדת עלתה, ירד האמון בבית המשפט העליון, המחוזיים, השלום והפרקליטות, ומנגד עלה האמון בבתי הדין הרבניים.

כדי לשפר את האמון צריך להקנות ידע

אם נחזור לידע המוגבל של הציבור לגבי מערכת המשפט, האם המסקנה היא שהמערכת לא צריכה להתייחס לסקרים הבודקים את אמון הציבור כלפיה, מאחר שאינו מכיר אותה? קרביץ אינה מסכימה. "רצוי שמערכת המשפט תערוך סקרים מפורטים ותכיר לעומק את הגורמים הפוגעים באמון הציבור בה", היא אומרת. "גם אם עיסוק באמון הציבור אינו תפקיד מוצהר של מערכת המשפט, חובתה לעשות כן. התעלמות רק תעמיק את הפער, והיא עלולה לגרור אי־שיתוף פעולה מצד הציבור".

הקניית ידע לציבור על מערכת המשפט, על החלטותיה ועל מורכבותה, אומרת קרביץ, עשויה לגשר על הפער בין הזירה התקשורתית לזירה המשפטית. "הקניית ידע צריכה להתמקד בחינוך הציבור בנושא מאפייני ההליך הפלילי והחשיבות שיש למערכת משפט הוגנת ושוויונית במדינה דמוקרטית. הקניית ידע היא הדרך היעילה ביותר להתמודד עם חוסר אמון הציבור. עם זאת, נקודה מרכזית שעל סוכניה של מערכת המשפט להבין היא שהציבור לא יקנה ידע באמצעות כלי התקשורת המסורתיים, ולכן אם ברצונם לחולל מהפכה ברמת הידע, ההבנה וההתמצאות בנושאים פליליים ובעבודת המערכת - עליהם לחשוב על דרכים יצירתיות יותר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker