עושק או כפייה?

סעיפי ההשתקה של מונופול הגז קברו את השימוע הציבורי

ללא דיון על פיקוח מחירים שכולל גם את עמדותיהן של החברות הצרכניות בעלות האינטרס הגדול ביותר לדון בפיקוח - השימוע הציבורי נהפך למזוהם ומעוות. אין טעם עוד בקיומו

עידו באום

כוחו הרב של מונופול הגז בישראל התגלה היום (ב'), כאשר נחשף ב–TheMarker כי החברות הרוכשות גז מהמונופול הסכימו לדרישה שלא לפעול לקידום פיקוח על המחירים, ואף קיימו את ההסכמים בעניין.

הכלל בישראל הוא חופש החוזים. כלומר, חזקה שהחברות הרוכשות גז הן חברות גדולות ומתוחכמות, הפועלות מרצון חופשי ומודעות לתנאי החוזים שהן חותמות עליהם. ובכל זאת, סעיף האוסר על קונה לפעול להורדת המחירים שגובה ממנו מוכר בעל כוח מונופוליסטי מדיף ריח רע למרחקים.

יצחק תשובהצילום: דודו בכר

ספק אם ניתן למצוא בישראל דוגמאות לסעיפים כאלה בחוזים אחרים שמכתיבים גופים בעלי מעמד מונופוליסטי. ואפילו אם יש תקדימים לסעיפים כאלה, נוכח מעמדן המונופוליסטי של חברות הגז, נראה כי סעיף כזה עשוי להיחשב עושק או כפייה או התנהלות בחוסר תום לב.

דיני החוזים מאפשרים לטעון כי שימוש מופרז, עוצמתי ובלתי מוצדק בכוח כלכלי - אפילו לא על ידי מונופול - הוא הפרה של חובת תום הלב החוזית. בנוסף, צד לחוזה המספק שירות או מוצר חיוני ומנצל עוצמה כלכלית כדי להכתיב לצד שכנגד תנאים קשים, עלול להיחשב כמי שכפה או עשק את הצד שכנגד. בכל המקרים האלה החוזה ניתן לביטול.

הבעיה היא שהנטל להוכיח את מצוקת החותמים מול מונופול הגז מוטל על מי שטוען כי נעשק. ככל שהחברות צרכניות הגז מתוחכמות וגדולות ומצוידות בעורכי דין רציניים, כך יהיה קשה להן יותר להוכיח כי לא היו מסוגלות להתנגד לסעיף ההשתקה.

אפשר להבין מדוע שותקות החברות האלה לאורך כל הליכי השימוע הציבורי (אם עדיין ניתן לקרוא לו בשם "שימוע"). מחד גיסא, קשה לדמיין שספקיות הגז יגישו תביעה על הפרת סעיף כזה, ובכך יביאו לחשיפתו ויקימו עליהן ביקורת ציבורית קשה. מאידך גיסא, אף אחד לא רוצה לקחת סיכון ולחטוף תביעה מחברות הגז, שהן כנראה החברות החזקות ביותר בישראל כיום.

ההשתקה של צרכניות הגז חייבת לעלות לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת, כדי שניתן יהיה לקבל מידע מלא על האופן שבו התעוות השימוע הציבורי. המדינה כבר הבהירה בבג"ץ כי השימוע הציבורי בכלל אינו מחויב על פי החוק, אבל מרגע שהחליטה לקיים אותו - יש לקוות כי בג"ץ יבחן אם התממש כדת ודין. אחרת, מדוע לזרות חול בעיני הציבור ולהטריח כל כך הרבה גורמים להכין ניירות עמדה ולשטוח טענות?

מאגר לווייתןצילום: אלבטרוס

אם יתברר כי הצרכניות הישירות של חברות הגז היו מושתקות, תחת כבילה חוזית, מלהעלות במסגרת השימוע הציבורי את נושא הפיקוח על המחירים, אי אפשר לומר שמדובר בשימוע חופשי. אפילו אם ההשתקה אינה עושק פסול מבחינת דיני החוזים.

השימוע הציבורי אמור היה להיות המקום שאליו יתנקזו כל המידע, כל הדעות וכל חוות הדעת - כדי לאפשר דיון ציבורי דמוקרטי מיודע ומלא, ללא כחל ושרק. ככל שחברות הגז השתיקו את החברות שרוכשות מהן גז, נפגע טוהר הליך השימוע פגיעה אנושה. אם עד עתה דובר על כך שמונופול הגז יהיה איום על הדמוקרטיה הישראלית, המקרה הזה הוא המחשה קונקרטית לכך. כך ניתן לעוות את הדיון המקצועי במתווה הגז.

השופט לואי ברנדייס, שנודע במאבקו במונופולים בארה"ב, טבע את האמרה השחוקה והנכונה בדבר היותו של אור השמש המחטא הטוב ביותר. ללא דיון באור השמש על פיקוח מחירים, שכולל גם את עמדותיהן של החברות הצרכניות בעלות האינטרס הגדול ביותר לדון בפיקוח - השימוע הציבורי נהפך למזוהם ומעוות. אין טעם עוד בקיומו, והאמון במתווה שהוא נועד לאפשר צריך לקרוס, כמו שאריות התמימות ביחס לכך שחברות הגז דואגות לאינטרס של הציבור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker