יותר ודאות בעסקות לא ודאיות

עד עתה, היו בבתי המשפט בישראל שתי גישות לשאלה מתי חייבת חברת ציבורית לדווח על אירוע עתידי לא ודאי, כמו משא ומתן לקראת עסקה

עידו באום

בשבוע שעבר התגלעה מחלוקת עקרונית בבית המשפט הכלכלי, בין השופטים חאלד כבוב ורות רונן. מפסק דין בבקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת אפריקה ישראל, התברר כי כבוב חולק על רונן בשאלה כיצד קובעים מתי חברה ציבורית חייבת לדווח לבורסה על מידע בדבר אירוע עתידי שסיכויי התממשותו אינם ודאיים. למרבה ההפתעה, בית המשפט העליון סיפק הכרעה במחלוקת הזו בפסק הדין שניתן אתמול בעניינו של איש יחסי הציבור צבי רבין (גילוי נאות: פסקי הדין מתייחסים למאמר אקדמי של החתום מעלה).

עד עתה, היו בבתי המשפט בישראל שתי גישות לשאלה מתי חייבת חברת ציבורית לדווח על אירוע עתידי לא ודאי, כמו משא ומתן לקראת עסקה. בשיטה אחת יש לחפש "נקודת אל חזור", שאחריה חובה לדווח על המשא ומתן. בשיטה האחרת, יש לבחון בכל נקודת זמן אם שקלול הסיכוי למימוש העסקה ועוצמתה של העסקה הביאו את המידע לרמה של מידע מהותי החייב בדיווח (ולכן מכונה מבחן זה לעתים "מבחן התוחלת").

בפסק דין בתביעה הייצוגית שהגיש אוהד מלכה נגד אפריקה ישראל, בחן כבוב אזהרת רווח שפירסמה אפריקה ישראל ב–2012 בעקבות ירידה בשוויים של ארבעה פרויקטים ומחיקתו של פרויקט חמישי. התובע הייצוגי, מלכה, שרכש מניות של אפריקה ישראל, טען כי החברה היתה צריכה לפרסם את המידע קודם לכן.

השופט חאלד כבובצילום: עופר וקנין

ספק אם כבוב היה צריך לדון במבחן התוחלת, אבל הוא ניצל את ההזדמנות כדי לפרוש את משנתו, הדוחה את השימוש במבחן זה. לשיטתו, מדובר במבחן עמום מדי והוא מונה חסרונות אחרים שלו.

גישת כבוב מנוגדת לגישתה של השופטת רונן בפסק דין מתחילת השנה בפרשת אפריקה ישראל תעשיות, חברה אחרת בקונצרן של לב לבייב. שם נדונה השאלה אם החברה הפרה את החוק כאשר לא דיווחה על עסקה שנרקמה בחברה הבת שלה, נגב קרמיקה. השופטת רונן קבעה שיש לתת משקל רב ל"מבחן התוחלת" בבואה של החברה לקבוע מתי עליה לדווח על עסקה הנמצאת בשלבי התהוות. רונן דנה בחובת הדיווח במסגרת משטר האכיפה המינהלית, אבל סביר להניח שלדעתה המבחן יחול גם בכל הקשור לבחינת חובת הגילוי בתחום האזרחי.

הניגוד יצר חוסר ודאות, וזו נפתרה או לפחות נחלשה מאוד אתמול, בפסק דינו רחב היריעה של השופט חנן מלצר בעניינו של רבין. רבין הורשע על ידי כבוב ונידון ל–15 חודשי מאסר בפועל בגין שימוש נרחב במידע פנים, בין היתר, מידע שנגע לעסקות שנרקמו בין חברות שהיו לקוחות של רבין לחברות אחרות. כצפוי, עלתה השאלה אם המו"מ לעסקות הללו התגבש לכדי מידע מהותי שהשימוש בו הוא שימוש אסור במידע פנים.

מלצר אימץ את מבחן התוחלת לצורך הערכה אם מידע מסוים על אירוע לא־ודאי מהווה מידע פנים, והעיר שהמבחן מקובל עליו גם לצורך קביעת חובת הדיווח. השופט נעם סולברג הסכים עם מלצר בעניין זה. השופט יצחק עמית נקט גישה שונה מעט, וקבע כי מידע על מו"מ לקראת עסקה מהותית הוא מידע פנים - ללא קשר להסתברות להצלחת המו"מ.

מעבר לדברים האלה יש בפסק הדין חשיבות נוספת. השופט מלצר מאפשר להרשיע בעבירה על חוק ניירות ערך בהתבסס על ראיות נסיבתיות בלבד, כפי שעשה כבוב. לא מדובר בחידוש דרמטי אלמלא היה בפני כבוב תיק נוסף, משפטו של נוחי דנקנר. גם בו מושתת כתב האישום על ראיות נסיבתיות. בחודשים הקרובים יוגשו סיכומים בתיק הזה ותגיע עת ההכרעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker