הניצחון של דיין - האתגר לעיתונות החוקרת

לא פסק דין מונומנטלי אבל העליון מעניק גיבוי לעיתונות חוקרת, אם תנהג באחריות

עידו באום
עידו באום

בתביעות לשון הרע, רק פרסום שהוא האמת לאמיתה יגן על העיתונאי מאחריות. אין עוד הגנה של "אמת לשעתה", על כך מסכימים כל תשעה שופטי בית המשפט העליון שדנו בדיון נוסף על פסק הדין בפרשת תביעתו של סרן ר', מפקד מוצב בעזה, נגד תחקיר "עובדה עם אילנה דיין" שבו תואר כמי שביצע "וידוא הריגה" בילדה הפלסטינית אימן א-שמס שהלכה סמוך למוצב.

לעומת זאת, רוב השופטים סבורים שעיתונאי שפרסם מידע שיש אינטרס ציבורי בפרסומו, ועשה זאת תוך שימוש באמות מידה מקצועיות של "עיתונות אחראית" יוכל ליהנות מהגנה של תום לב, גם אם יתברר כי המידע היה לא רק פוגעני אלא שגוי.

שמונה שופטים ובראשם נשיא העליון אשר גרוניס השמיעו קולות צלולים, גם אם שונים זה מזה, בזכות מעמדו של חופש הביטוי והחובה העיתונאית לפרסם מידע שיש בו אינטרס ציבורי. השופט אליקים רובינשטיין, בדעת מיעוט יחידה, הסתייג ממתן עליונות לחופש הביטוי וקרא להטות את המשקל לטובת הזכות לשם טוב.

אילנה דייןצילום: חגי פריד

ריבוי הקולות בפסק הדין, חוסר האחידות, הסוגיות שנותרו פתוחות והדינאמיות של אתגרי חופש הביטוי מותירים שאלות רבות גם אחרי פסק הדין הזה, שהוא לא פחות מהיסטורי.

בית המשפט העליון הניח על שולחן הניתוחים, שוב, את השאלה העקרונית אם יש לעיתונות חובה לדווח על מידע שיש לציבור אינטרס לדעת אותו, ככל שהעיתונאי סבור שהמידע הוא אמת. בשאלה הזו קיים קונצנזוס רחב של שופטי ההרכב המורחב בקיומה של חובה, למעט שופט המיעוט רובינשטיין. מהותה של החובה ועוצמתה משתנה משופט לשופט. יש הרואים בחובת הפרסום חובה חברתית בלבד ולא חובה חוקית, כמו השופט ניל הנדל. רוב השופטים רואים בה חובה חוקית ובכך מעניקים לעיתונות הישראלית חשיבות ועוצמה.

מעניין לציין את הסתייגותו של גרוניס שכתב את פסק הדין המוביל מעמדה שהביע השופט נעם סולברג בפסק דינו בבית המשפט המחוזי נגד דיין. סולברג סבר בשעתו כי העובדה שהתקיים הליך בבית הדין הצבאי נגד סרן ר' שבו אמורה היתה להתברר השאלה אם ביצע "וידוא הריגה", שוללת את האינטרס הציבורי בפרסום כתבה בנושא. גרוניס דוחה את הגישה הזו וקובע בכך שהדיון הציבורי-תקשורתי לא פחות חשוב מהדיון המשפטי.

לדעת כל השופטים, הטיעון כי המידע נחזה להיות אמת במועד הפרסום אינו יכול לשמש מעכשיו בסיס להגנת "אמת דיברתי" אם התברר כי המידע אינו אמת. לעומת זאת, גם פרסום שגוי יהיה מוגן אם אמות המידה שהפעיל העיתונאי היו של "עיתונות אחראית". כראוי לעידן האינטרנט ההגנה תינתן גם למי שאינו עיתונאי, קובע גרוניס.

השופטים חלוקים בשאלה כיצד בוחנים את תום ליבו של העיתונאי. האם אפשר לנטרל את העיתונות משיקולים של כסף ואגו?

הנשיא אשר גרוניס והשופט דנציגר נוקטים בגישה הבעייתית מכולם. גרוניס סבור כי מי שיעניק משקל ל"רייטינג" או רוצה להשיג את המתחרים ולפרסם "סקופ", עלול להיחשב כחסר תום לב. גם לדעת השופט דנציגר "שיקולי אגו" ו"שיקולים מסחריים" עלולים לגרוע מתום הלב של עיתונאי. דנציגר מעורר גם את סוגיית העירוב בין דעות לעובדות. לדעתו, כאשר הדיווח העיתונאי כולל דעות המנפחות את הסיפור, תום הלב של העיתונאי נפגע.

מולם, השופט עוזי פוגלמן מזכיר כי המרדף אחרי הסקופ הוא המוטיבציה התחרותית שמביאה לפרסומים רצויים וחשובים. גם שופטים אחרים מסתייגים מעמדת גרוניס. לדעת השופטת ארבל, למניעים של העיתונאי משקל מוגבל והעיקר הוא אם העיתונאי האמין שהפרסום אמיתי. השופט ג'ובראן מציע לא לעסוק במניעים לפרסום. השופט עמית מותיר את סוגיית המניעים העיתונאיים לעיון עתידי.

השופטים חלוקים גם בשאלה אם עיתונאי חייב מיוזמתו לפרסם עדכון במקרה של שינוי במידע שפורסם. במקרה של דיין נטען נגדה כי לא פירסמה מיד את דבר זיכויו של סרן ר' בבית הדין הצבאי. דיין טענה כי לא עשתה זאת בגלל שתוכניתה לא שודרה באותו מועד. גרוניס סבר כי אין חובת עדכון יזום גורפת וגם ג'ובראן בדעה דומה. השופטים הנדל וארבל נוטים לסבור שיש חובה כזו. השופטים עמית פוגלמן מותירים זאת לעיון בעתיד. חלק מהשופטים מציעים לחייב את העיתונאי לכל הפחות לפנות לנפגע ולשאול אם הוא מעוניין בפרסום העדכון המתקן את המידע שפורסם בעבר. פנייה כזו עשויה לחזק את הגישה לפיה העיתונאי פעל בתום לב.

פסק דינו של רובינשטיין הוא מניפסט נחרץ המצליף בעיתונות ויוצא להגנת "השם הטוב". רובינשטיין מתנגד לגישה לפיה יש לעיתונות חובה ציבורית לפרסם מידע, הוא סבור כי עבודה עיתונאית בתום לב אינה מרפאה את הפגיעה בשמו הטוב של אדם. למעשה, הוא מציע להרחיק לעמדותו של בית המשפט העליון בשנות השישים ולהטות את הכף במקרים של ספק לפגיעה בשם טוב ובצד הגבלת הפרסום. רובינשטיין מתעקש שזו אינה גישה דינוזאורית השייכת לעידן אחר. "אין חשש אמיתי לחופש הביטוי ולחופש העיתונות בישראל", טוען רובינשטיין בלהט ומוסיף שהסיכון בישראל הוא של ניצול העיתונות לרעה של כוחה ולא של אפקט מצנן על פרסומים חשובים. הוא משוכנע כי עיתונאים הקוראים את דעת הרוב מגחכים לעצמם על ה"נאיביות" של בית המשפט.

למרות הדברים הצולפים, המשמעות האופרטיבית של דעת הרוב כלל אינה פשוטה לעיתונות. מהיום ואילך, כאשר עיתונאי מפרסם מידע שהוא בטוח באמיתותו אך מתברר לאחר מעשה כמידע לא נכון, אין עוד הגנה לעיתונאי בטיעון של "אמת דיברתי". כנגד זאת יידרש העיתונאי להוכיח כי פעל בצורה אחראית כדי לקבל הגנת תום לב.

פסק הדין אמנם אינו מניפסט מונומנטלי בזכות חופש הביטוי והעיתונות כפי שכתב בשעתו המשנה לנשיא בית המשפט העליון אליעזר ריבלין אבל הוא מסמך חשוב מאוד המעניק  גיבוי לעיתונות חוקרת ואחראית. בסופו של דבר, זו העיתונות הראויה לגיבוי. מהי עיתונות אחראית? העליון מספק רק קווים מנחים. מצד אחד, חוסר וודאות זה ילווה את העיתונאים בעבודתם מכאן ואילך.   ויתבהר רק במהלכן של עוד ועוד תביעות לשון הרע מהסוג הזה. מהצד השני, עם חוסר הוודאות הזה העיתונות הישראלית חיה מאז שהיא מכירה את עצמה.

אילנה דיין אמרה היום ל-TheMarker: "שמחתי שבית המשפט העליון כתב פסק דין מהדהד שמכיר באופן עמוק בחשיבות העיתונות החוקרת ונותן לה מרחב מחיה שהוא קריטי עבורה כדי לפרסם מה שאנשים צריכים לדעת. שמחתי שהכירו בכך שפרסמנו מה שבעינינו היה לו חשיבות ציבורית עצומה ועשינו זאת באופן הוגן ומאוזן. מעבר לכך, אני יודעת ואדע שמה ששידרנו היה אמת ונשאר אמת והזיכוי של הקצין לא גורע בשום דבר מאמינות הכתבה, כי הוא לא משנה את העובדה הקריטית שהיתה ילדה קטנה שמתה והמוות שלה היה מיותר".

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ