שליש מהגופים הכפופים לחוק חופש המידע - מתעלמים

בלי תקנים, בלי תקציבים ובלי הפנמה של השירות, חוק חופש המידע לא מצליח למלא את ייעודו ■ מנהלת היחידה לחופש המידע: "הממונים על חופש המידע נתפשים לעתים כאויבי המשרד, וצריך לתת להם גיבוי"

עידו באום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עידו באום

כל מי שניסה לבקש מידע מרשות ציבורית בישראל יודע שלעתים מדובר בחוויה מתסכלת. מה שידוע פחות למבקשי המידע הוא שבמקרים רבים גם האחראים לכך שאמורים לספק את המידע לציבור - מתוסכלים בעצמם.

1,100 רשויות בישראל כפופות לחוק חופש המידע. לכ–350 מהן ניתן להגיש פניות ישירות באתר האינטרנט של היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים, ול–350 יחידות נוספות ניתן לפנות באמצעות טופס מקוון הנגיש באתר היחידה. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, כל שאר היחידות לא משתפות פעולה עם משרד המשפטים, וביחידה לחופש המידע עדיין מנסים לפתור את השאלה איך כופים עליהן את שיתוף הפעולה. עם הגופים הבולטים בקבוצה הזו נמנות בעיקר חברות עירוניות ומועצות דתיות.

היחידה לחופש המידע הוקמה לפני שנתיים מכוח החלטת ממשלה. מול גופי הממשלה היא מוסמכת להורות על תיקון ליקויים, אבל מול יתר הגופים, כולל עיריות ורשויות מקומיות, היא משמשת רק גוף הדרכה.

הדו"ח השנתי של היחידה לחופש המידע ל–2014 מראה כי 70% מהבקשות למידע ממשרדי ממשלה נענות, ומרביתן אף בתוך 30 הימים הקצובים בחוק. שיעור ההיענות בקרב רשויות אחרות נמוך יותר וגם ההמתנה למענה ארוכה יותר, אם כי ניכר שיפור. ואולם מנגד, הדו"ח מראה כי סיבת הסירוב הנפוצה ביותר - 20% מהמקרים שלא נענו - היא שלא ניתן לאתר את המידע. במלים אחרות, מידע השייך לציבור ומיוצר על ידי רשויות המדינה מכספי ציבור ובעבורו - הלך לאיבוד. ב-2013 הנתון היה דומה, 17.5%.

חוק חופש המידע לא מצליח למלא את ייעודוצילום: איור : אילה טל

זו בעיה לאומית של ניהול ידע. מנהלת היחידה לחופש המידע, עו"ד רבקי דב"ש, מסבירה כי לעתים אדם המחזיק במידע פרש מבלי שנשמר אותו מידע ארגוני, וכך הוא אובד או ניזוק.

כך למשל, ארגון "גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע" הגיש למתאם הפעולות בשטחים בקשה למידע על יציאת פלסטינים דרך מעבר ארז מאז 2005. חלק מהמידע אותר לאחר מאמצים לא מבוטלים, אך לא בשלמותו. המרכז עתר לבית המשפט, ושם התברר כי לא ניתן לאתר את הנתונים במלואם והעותרים הושבו ריקם. במקרה אחר, פונה שאל את משרד העלייה והקליטה כמה עולים מאתיופיה שוהים במרכזי קליטה, ונדרש להמתין חצי שנה עד שקיבל את התשובה: איננו יודעים, המידע מצוי כנראה אצל הסוכנות היהודית.

מרבית העותרים לבית המשפט - זוכים

מה לגבי הנגישות למידע שכן קיים? חוק חופש המידע עבר ב–1998. מצד אחד, בית המשפט העליון חזר לא פעם על חשיבותו ובשורה של מקרים הורה לרשויות לחשוף מידע, גם מידע רגיש. מהצד האחר, העובדה שכדי לקבל מידע נדרשת הידיינות משפטית, שלעתים מגיעה עד לבית המשפט העליון, ממחישה כמה רחוקה עוד הדרך להנגשה רחבה של המידע המצוי בידי רשויות ציבוריות.

לרוב ההידיינות משתלמת. נתוני היחידה לחופש המידע מראים כי בשנה שעברה הוגשו לבתי המשפט 123 עתירות בעניין זה, לעומת כ–110 עתירות שנה קודם לכן. מתוך אלה שהגיעו לפסיקה של בית המשפט, זכו העותרים ב–72% מהעתירות, באופן מלא או חלקי.

ביחידה מצביעים על הצורך לחזק את הגורם האנושי - הממונים על חופש המידע. החוק מחייב כל ראש רשות ציבורית למנות אדם מקרב עובדיו שיהיה "ממונה על העמדת מידע לרשות הציבור" ועל טיפול בבקשות לקבלתו. עד כה, למרות יוזמות של משרד המשפטים, לא הוגדרו ברשויות השונות תקנים ייעודיים לממונים על חופש המידע.

הסיבה נעוצה בכך שמשרד האוצר לא תיקצב את חוק חופש המידע ולא הקצה תקנים. גם במדינות אחרות היתה לידתו של החוק מלווה בבעיות תקצוב דומות. בבריטניה, למשל, חלפו חמש שנים עד שהחוק נכנס לפעולה.

בהיעדר תקצוב, תפקיד הממונה מוטל כמעט תמיד על עובדים בעלי תפקיד עיקרי אחר, כל ממונה תופס את תפקידו באופן שונה, מיישם אותו באופן שונה וזוכה ליחס שונה מהרשות שבה הוא עובד. סקר שערכה היחידה לחופש המידע במשרדי ממשלה ויחידות סמך ממשלתיות העלה כי במרבית הרשויות הציבוריות הממונה על חופש המידע ממלא את תפקידו ללא סיוע. רק בתשע רשויות ציוותו לממונה עוד עובד: המשרד לביטחון פנים, משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הפנים, משרד התיירות, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, רשות המסים וכן המוסד לביטוח לאומי.

היחידה ניסתה לבדוק היכן נוטים למקם את הממונה על חופש המידע מבחינה ארגונית. מתוך 57 ממונים שנבחנו, התברר כי הטלת התפקיד על האחראים על פניות הציבור או על הדוברות היא הנפוצה ביותר. עם זאת, לרוב הממונים אין שיוך ארגוני ייחודי.

במשרד המשפטים, אגב, סבורים שחיבור בין תפקיד הממונה על חופש המידע לתפקיד דובר ממשלתי הוא שגיאה. לדעת מנהלת היחידה, קיימת התנגשות בין תפקיד הממונה על העמדת מידע לעיון הציבור, שנדרש לדון בבקשה על פי עקרונות חופש המידע בלבד, לבין תפקיד הדובר, שגם אם הוא כפוף לעקרונות השקיפות, שיקוליו בהכרעה אם לפרסם מידע, כיצד לפרסם אותו ולמי להנגיש אותו, מונעים גם משיקולים אחרים.

אחד הממצאים המתסכלים מנקודת המבט הציבורית הוא הכלים הדלים במיוחד שבידי הממונים לביצוע תפקידם. למעט בכמה רשויות, אין בידי הממונה מערכת ממוחשבת ייעודית לטיפול בבקשות. בנוסף, העומס המוטל על הממונים מתוקף התפקידים האחרים שהם נושאים גרמה לכך שהם מתמקדים בטיפול בבקשות, ורק לעתים נדירות מגיעים לעסוק בהיבטים הרחבים של העמדת מידע לעיון הציבור, כגון העמדת הנחיות מינהליות לעיון הציבור או הנגשת המידע שאצרה הרשות לציבור.

עומס הפניות גדל

במארס 2011 החליטה הממשלה לפעול להנגשת מידע המצוי ברשותה לציבור הרחב, לצורך פיתוחו וניתוחו. היוזמה קורמת עור וגידים לאט מדי. התקווה שממונים על חופש המידע יאספו באופן יזום מידע ויפעלו להנגשתו לציבור מתקדמת בקצב של צב.

לעומת זאת, עומס הבקשות גדל. בסוף מארס הופחתו, ביוזמת שרת המשפטים ציפי לבני, האגרות המוטלות על מבקשי מידע, והיחידה לחופש המידע ליוותה את המהלך בקמפיין תקשורתי. ההערכות מדברות על עלייה של עשרות אחוזים במספר הבקשות שהוגשו מאז.

בסקר שערכה היחידה לחופש המידע ציינו כשליש מהממונים שבבקשתם לקבל את המידע המבוקש דכי לבחון את עמדת הרשות, הם נתקלים בקושי מול גורמים ברשות, בין אם בלוחות הזמנים שהחוק קוצב לתשובה לפניות ובין אם בכלל. בנוסף, ראשי הרשות אינם מעורבים בסוגיות הנוגעות לחוק חופש המידע, מלבד בחתימה על הארכת מועדים למענה מעבר ל–60 יום.

לעומת הקושי לקבל מידע מתוך הארגון, ניכרת נכונות של הרשויות להעמיד לממונים ייעוץ משפטי כדי להדוף פניות למידע. במשרד המשפטים מציינים כי "למעט ברשויות ספורות, הממונים מלווים על ידי הלשכה המשפטית במקרה הצורך. במרבית הרשויות מונה רפרנט קבוע המלווה את הממונה".

בחודשים האחרונים מנסה דב"ש לקדם הגדרה סדורה יותר של מעמד הממונה על חופש המידע ברשויות. לדבריה, "הממונים הם שומרי סף. הם נמצאים בין הפטיש לסדן והרבה פעמים לא מקבלים גיבוי. הם נתפשים לעתים כאויבי המשרד, וצריך לתת להם הגנה וגיבוי כפי שנותנים ליועץ משפטי ולחשב". היא מספרת על מקרה שבו איימו על ממונה כי תפוטר אם תמשיך לקדם הנגשה של מידע; במקרה אחר נאסר על עובדים לדבר עם הממונה; מנהל שהפנה את המיילים של הממונה על חופש המידע באופן קבוע לדואר זבל כדי להתעלם מפניות; וגם ממונה שדרך קבע התייצב לצד הדרג הפוליטי, בניגוד לעמדות מקצועיות.

דב"ש אומרת כי "אין הפנמה של העובדה כי חופש המידע הוא זכות חשובה שמספקת גם למנכ"ל המשרד הממשלתי מידע על היחידה ושכדאי לפנות לזה תקן. אנחנו עובדים על פיילוט שבו ישתתפו חמישה משרדים, שבהם יינתן תקן במשרה מלאה לממונה על חופש המידע למשך שנתיים. משרדי האוצר והמשפטים כבר אישרו זאת, ואני מקווה שהאירועים האחרונים לא יפגעו ביוזמה". חמישת המשרדים שישתתפו בתוכנית הניסיונית יהיו כנראה המשפטים, האוצר, הבריאות, הבינוי והשיכון ומשרד ראש הממשלה. נבחנת האפשרות לכלול גם את משטרת ישראל. המשרדים נבחרו בשל מרכזיותם מבחינת מספר הבקשות למידע והיבטים מורכבים אחרים.

לפי החזון של דב"ש, "ממונה צריך לעשות מיפוי של המידע, לאתר מידע בעלויות סבירות ולפעול להנגשתו לציבור. בעתיד צריך יהיה גם להשקיע משאבים ולהעלות את המודעות לנושא. כמעט בכל משרד עולה נושא השקיפות והוא מופיע בחזון ובמטרות של המשרד, אבל יש פער גדול בין הצהרות למימוש. אנחנו מציעים לצמצם את הפער".

איך את משכנעת מנכ"ל להשקיע בחופש המידע?

"היה מנכ"ל שאמר לי שחופש המידע זה נורא ואיום ושמבקשי המידע הם נודניקים וטרדנים, אבל שהוא לא מוכן שעיתונאי, למשל, יגיע באמצעות החוק למידע ויוציא אותו לציבור מבלי שהמשרד יזכה בתהילה קודם לכן. לכן, הוא היה מוכן להשקיע באיתור המידע ולפרסם אותו. מצבים שבהם המשרד נגרר למסור מידע הם שמטרידים את המשרדים, והם מבינים איך זה ייראה למחרת בעיתון".

תגובות

על סדר היום