פרשנות |

מפרי החוק נעמדים בתור לאכיפה מינהלית (בהסכמה מלאה)

עו"ד דניאל רימון, עד לאחרונה מנהלת מחלקת החקיקה ברשות ניירות ערך, מסבירה את הפופולריות של הסכמי אכיפה מינהליים, שנעשים בידי הרשות ומונעים את הצורך בהליך משפטי: “לתאגידים הגדולים יש אינטרס לסגור עניין מהר ולשמור על נושאי המשרה"

עידו באום
עידו באום

"לא ירחק היום ומרבית האכיפה בישראל בתחומים הכלכליים תבוצע בדרך של אכיפה מינהלית, ומרבית האכיפה המינהלית תבוצע בדרך של הסכמה" - כך מעריכה עו"ד דניאל רימון, מי שהיתה עד לאחרונה מנהלת מחלקת החקיקה ברשות ניירות ערך.

רימון הובילה, בין היתר, את חקיקתו של חוק האכיפה המינהלית, בצד חוקים מרכזיים נוספים במהפכת החקיקה שעברה על תחום ניירות הערך בשנים האחרונות. היא כותבת את הדברים במאמר מקיף על "אכיפה הסכמית בשוק ההון", שיראה אור בקרוב בכתב העת "תאגידים" שבהוצאת רונן.

חוק האכיפה המינהלית נחקק בינואר 2011, אך חלקים ניכרים ממנו נכנסו לתוקף מאוחר יותר. הוא הקנה לרשות ניירות ערך סמכות לנהל הליך חקירה ואכיפה מינהלית במקום חקירה פלילית, ובכך למצות במהירות את האכיפה וההרתעה בשוק.

דניאל רימוןצילום: עופר וקנין

לפי רימון, רוב התיקים המינהליים של רשות ניירות ערך הסתיימו בהסכם אכיפה, המקביל למעשה להסדר טיעון במונחי משפט פלילי. לדבריה, גם במדינות אחרות שבהן קיימת אכיפה מינהלית זהו המצב. עם זאת, רימון מצביעה על שוני בין ישראל לארה"ב, שגם בה יש הסכמי אכיפה רבים. בארה"ב נכרתו רוב הסכמי האכיפה עם יחידים, ואילו בישראל, לעת עתה, דווקא תאגידים מעדיפים לחתום על הסכמים כאלה.

"לא בלתי אפשרי שהמגמה בארץ תהיה דווקא הפוכה ונראה יותר התקשרויות עם תאגידים, ולא סתם תאגידים אלא גדולים, בעלי מוניטין כאלה שלרשות יש אינטרס לפעול מולם, ושיש להם יש אינטרס ‘לסגור עניין מהר’ ולהימנע ככל הניתן מהליך פלילי שירבוץ עליהם לאורך זמן, יכתים את שמם ואת יכולת ההתקשרות העסקית שלהם", מעריכה רימון.

האינטרס: לשמור על נושאי המשרה

רימון מוסיפה השערה שלפיה "אחד התמריצים של התאגידים להיקשר מלכתחילה בהסדר הוא ‘שמירה’ על נושאי המשרה בהם". לדבריה, "יש לראות כיצד מתיישבת מגמה זו עם קריאתם של בתי המשפט שלא להסתפק באכיפה נגד תאגידים בלבד".

משלמים קנס, ומבטיחים שזה לא יקרה עוד פעם

רימון מנתחת את חמשת הסדרי האכיפה המוסכמים שנערכו עד היום ‏(ראו תרשים‏): "מבין שבעה תיקים שהגיעו לכלל החלטה מינהלית, חמישה נסגרו בהסכם", היא כותבת ולכן היא מעריכה כי "בהסתמך על הניסיון שנצבר בעולם ולנוכח הקו הנוקשה שמתווה המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב־יפו ‏(רימון רומזת לשופט הפלילי חאלד כבוב שנוקט קו ענישה מחמיר, ע"ב‏), יש להניח שמפרים ייטו גם בעתיד להעדיף היקשרות בהסדרים על פני ניהול הליך אכיפה חד־צדדי מלא, וזו אף תהיה העצה של עורכי דינם".

לדברי רימון, "החוק שותק בנוגע לשאלה אם ניתן לעשות בהסכמה שימוש כראיה ביחס להליכים אזרחיים". לדעתה, "לא בלתי סביר שתוצרי ההליך המינהלי, והסדר האכיפה הוא אחד מהם, יהיו תשתית לגיבושו של כתב תביעה אזרחי". היא אף סבורה כי גם אם אין בהסכם האכיפה הודאה בעובדות: "נראה שבית המשפט לא יתעלם לחלוטין מקיומו של ההסדר בבוחנו את שאלת האחריות האזרחית, גם אם לא ייתן לו את המשקל שהיה ניתן להסדר הכולל הודאה בהפרות. זאת ועוד, נראה כי לא ניתן יהיה להתעלם מההסדר בבחינת השלב המקדמי של בקשה לאישור התובענה הייצוגית".

חלק מרכזי במאמר מוקדש לשאלה אם יש לדרוש מהמפרים להודות בעובדות מעשה ההפרה. בחוק הנוכחי אין חובה כזו, ורימון טוענת כי "ראוי לשמר תפישה גמישה ביחס לחיוב ההודאה; זאת, לנוכח העובדה שעמידה דווקנית על דרישה זו בכל מקרה ומקרה תחסום התקשרויות בהסדרים גם כשקיימת הצדקה ותועלת רבה בכריתתם". במאמר מצביעה רימון על ביקורת שספגה גם רשות ניירות ערך האמריקאית בגין היעדר דרישת הודאה. למשל, בהסדר שגובש שם מול סיטיגרופ. נראה כי מדיניות הרשות האמריקאית משתנה, והיא דורשת כעת הודאה בהסדר מול בנק ג’יי.פי מורגן.

אצלנו, בפרשת מבטח שמיר־תנובה־איפקס, הסתייגה ועדת האכיפה בראשות השופטת בדימוס ברכה אופיר־תום מכך שההסכם לא כלל הודאה לכל הפחות בעובדות. בעניין זה תלויה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד מבטח שמיר שהוגשה עוד לפני הסדר האכיפה.

רימון מנתחת גם את שני ההסדרים שנעשו עד כה בידי הפרקליטות. ההבדל העיקרי הוא שהסדר אכיפה של הרשות חייב להיות מובא לאישור של מותב ‏(ועדת אכיפה‏) האכיפה המינהלי בראשות שופט מחוזי בדימוס. לעומת זאת, הפרקליטות יכולה לחתום על הסכם לסגירת תיק בתנאים, מבלי שהתיק יגיע לבית המשפט בכלל.

הפולמוס סביב ורמוס

כזה היה הסדר רועי ורמוס - הראשון שנחתם בידי הפרקליטות לפי חוק אכיפה מינהלית. ורמוס איבד את תפקידו כמנכ"ל פסגות על רקע חקירה, שבה נטען כי היה צד לשיחות טלפון שבהן תוארו פעולות שנויות במחלוקת בידי מנהל מחלקת הברוקראז’ שניהל את חשבון הנוסטרו של פסגות.

רימון מסבירה כי "הפרקליטות סברה כי בהתחשב בתכנים שעלו בשיחות אלה ובתוקף תפקידו, היה על ורמוס לוודא כי אמירות אלו אינן משקפות פעילות בלתי תקינה של מנהלי הנוסטרו, וכן לדאוג לכך שפעילות שכזו לא תתבצע בתאגיד שאותו הוא מנהל". ורמוס הסכים לשלם 500 אלף שקל לאוצר המדינה, ונקבע כי עם ביצוע התשלום יוכל שוב לכהן כנושא משרה בגוף מפוקח.

רימון משרטטת את הפולמוס התקשורתי לאחר הסדר ורמוס בין "מחנה" הסבורים שאם היו ראיות נגדו צריך היה להעמידו לדין פלילי לבין אלה שטוענים שלא היה מקום לדרוש ממנו עיצום כספי כלל. להערכתה, "הציבור התקשה להשלים עם מוצר הביניים האכיפתי של הסדר סמי־מינהלי הנקשר בידי הפרקליטות, הגוף המופקד על התביעה הפלילית".

עם זאת, בימים האחרונים עברו בשקט יחסי שני הסדרי אכיפה נוספים שעשתה הפרקליטות בפרשה של חברת דימות אופטי. במקרה זה החשד הוא זיוף, לכאורה, של אישור FDA למוצר מרכזי של החברה והטעיית הרשות בתהליך אישור התשקיף. בפרשה הוגש כתב אישום נגד יואב סלע, לשעבר סמנכ"ל הרגולציה של החברה, שמואשם בזיוף האישור ובדיווח מטעה.

ההסדרים נכרתו עם החברה ועם המנכ"ל שלה, פרופ’ עמירם גרינוולד, בשל אי־הבאת הקשיים באישור הרלוונטי לידיעת הרשות. הצדדים הסכימו כי זיוף האישור בוצע ללא ידיעת החברה או המנכ"ל. החברה ההפסדית, שכבר אינה פעילה, תשלם קנס של 50 אלף שקל, ועל המנכ"ל הוטלו קנס של 80 שקל ואיסור לכהן כנושא משרה בגוף מפוקח במשך שנה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker