ותודה לרועי ורמוס שהוריד אותנו מהעץ

תיק ורמוס היה צריך להסגר ללא כל סנקציה. התשלום שנדרש ממנו מיותר

עידו באום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עידו באום

אנשים שפגשו באחרונה את רועי ורמוס תיארו את המנכ”ל לשעבר של בית ההשקעות פסגות כדמות מיוסרת. היו אלה הימים שבהם הונחה לפתחו של ורמוס אפשרות להגיע להסדר מותנה עם הפרקליטות. לפי ההסדר המותנה, ייסגר התיק הפלילי נגדו בתמורה לתשלום של חצי מיליון שקל. ורמוס החליט לשלם ולהשתחרר מהסיוט שרדף אותו בשנים האחרונות.

ההסדר המותנה - שבמסגרתו הסכימה פרקליטות מיסוי וכלכלה לסגור את התיק נגד ורמוס - נלעג. אפילו עיתוי הפרסום מעליב. האם מישהו ברשות ניירות ערך חשב שפרסום הידיעה על כך בשעות הערב יביא לקבירת ההסדר הבעייתי מתחת לכותרות הגדולות על סיום החקירה בחשד לתרמית של נוחי דנקנר? ואולי גם זו סתם תיאוריית קונספירציה.

חקירה שהחלה בקול תרועה רמה ופלילית - בהכרזה שוורמוס חשוד בשותפות לתרמית ומניפולציה שבוצעה באמצעות חשבון הנוסטרו של פסגות - הסתיימה בתשלום מוסכם ללא כתב אישום וללא כל מגבלה המונעת מוורמוס לשוב לתפקידים בכירים בשוק ההון. אחרי עינוי הדין שנגרם לוורמוס, המצפן הפנימי של פרקליטות מיסוי וכלכלה ורשות ניירות ערך היה צריך להוביל את הגופים האלה, ובעיקר את הפרקליטות, לסגור את תיק ורמוס ללא כל סנקציה. התשלום שנדרש ממנו מיותר.

עניינו של ורמוס היה צריך להיות מטופל, לכל היותר, במישור המינהלי, אילו היתה אכיפה מינהלית בתקופה שבה נחקרה הפרשה. הסדר מותנה הוא מנגנון חדש בחוק המאפשר לפרקליטות לסגור תיק בתנאים מסוימים, ללא הגשת כתב אישום. ורמוס הוא, כנראה, אחד הראשונים שנעשה לגביהם שימוש במנגנון זה. המנגנון, שנועד לחסוך לפרקליטות ניהול משפטים במקרים המתאימים, שימש כאן כדי לחלץ אותה ממבוכה מתמשכת.

רועי ורמוס
רועי ורמוסצילום: עופר וקנין

תיק פסגות הוא תיק מורכב, והמקרה של ורמוס היה מורכב במיוחד. בפרקליטות מודים בכך. במקור ייחסה הפרקליטות לוורמוס תרמית, שהיא אחת העבירות החמורות בחוק ניירות ערך. השימוע שנערך לוורמוס, שיוצג על ידי עוה”ד ניר כהן, ז’ק חן ואמיר בן ארצי, גרם לפרקליטות לסגת. בסופו של דבר, הוחלט להאשים את ורמוס ב”פגיעה בניהול התקין של עסקי התאגיד לפי סעיף 424 ‏(2‏) לחוק העונשין”.

עבירה קלה

זו עבירה שבצידה עונש של שנת מאסר אחת וקנס, עבירה קלה במיוחד בחוק. זו עבירת “סל” כללית שעצם השימוש בה מפתיע. כמעט כל מעשה יכול להיכנס להגדרה של העבירה הזאת. אם ורמוס היה שוכח את קוד הגישה למחשב שלו, גם זה היה פוגע בניהול התקין של התאגיד; אם היה נשבר לו המפתח בחור המנעול של דלת הכניסה, גם זה היה פוגע בניהול התקין של התאגיד. הפרקליטות טוענת שוורמוס התרשל בכך שלא חשד בהתנהלות בעייתית של הכפיפים לו, לנוכח דברים ששמע בשיחות איתם. אין תקדים לכתב אישום כזה. ורמוס הוא ודאי אינו האיש שלו היה צריך ליצור את התקדים, אם בכלל.

הפרקליטות זימנה את ורמוס לשימוע נוסף, כאשר סיימה לגבש את כתב האישום החדש. עוד לפני שנערך השימוע הזה, ולנוכח העבירה הקלילה, גובש מתווה ההסדר שהעלים את התיק הפלילי. ורמוס אינו מודה בדבר, משלם, מוותר על טענות בדבר השעייתו משוק ההון, והעננה הפלילית נעלמת.

בפרקליטות וברשות ניירות ערך יהיו מי שיטענו שההסדר הוא הישג: חצי מיליון שקל הוא סכום חריג בגובהו ביחס לסנקציות האישיות שהוטלו עד כה על ידי מנגנוני האכיפה המינהלית. סולם הסכומים בהליך הסדר מותנה נגזר מסולם הסכומים המוטלים באכיפה המינהלית, והרף המקסימלי על יחיד הוא מיליון שקל.

ואולם הסכום אינו העיקר כאן. כדי להבין מדוע, צריך לחשוב על התסריטים שעמדו בפני ורמוס. אפשרות אחת שעמדה על הפרק היתה להמתין עד שהפרקליטות תגבש כתב אישום סופי ‏(הפרקליטות מצהירה שזה היה לוקח עוד זמן רב‏), תנהל משפט נגדו ונגד הנאשמים האחרים בתיק, ואולי בעוד כמה שנים ורמוס יזוכה. ואולי לא. בינתיים, ורמוס היה ממשיך להיות מורחק משוק ההון. מול חלופה זו, חצי מיליון שקל בתמורה למשיכת כתב האישום, אפילו בלי להודות, נראית אטרקטיבית למי שהפרוטה מצויה בכיסו. ורמוס היה משלם גם מיליון שקל, אם היו לוחצים עליו.

חולשתן של רשות ניירות ערך והפרקליטות בעניין זה עולה מפרט נוסף. הנגיד המיועד, יעקב פרנקל, טוען בפרשת תיק הנסיעות הבלתי־משולם בדיוטי פרי, כי שלטונות הונג־קונג התנצלו בפניו והודו לו על כך שלא תבע אותם. אם זו הוכחה לנקיון כפיים, מה תחשבו על המשפט הבא בהודעת רשות ניירות ערך: “במסגרת ההסדר הצהיר ורמוס כי אין לו ולא יהיו לו טענות כנגד הרחקתו בפועל מעיסוק כמנהל בשוק ההון בתקופה זו ‏(תקופת הטיפול בתיק - ע”ב‏)”? מישהו, כנראה, סבר שאחרי סגירת התיק, ורמוס יוכל לטעון כי השבתתו לשנתיים וחצי היא מעשה עוולה. עצם הכנסת המשפט הזה להסדר המותנה עם ורמוס, כמוה כאמירה של המדינה: אנחנו מודים לך שהסכמת לא לתבוע אותנו.

אולמרט להשוואה בלבד

קחו את אהוד אולמרט כנקודת השוואה. אולמרט התפטר מרצונו, לאחר שהתברר שהחקירות נגדו מבשילות לכתב אישום. נגד אולמרט הוגשו שני כתבי אישום בכמה עבירות חמורות, ובהן עבירת שוחד ‏(הולילנד‏), והוא גם הורשע בהפרת אמונים ‏(מרכז ההשקעות‏).

ורמוס נחשד בעבירה חמורה, אבל בניגוד לאולמרט, החקירה לא הבשילה לכתב אישום חמור. העבירה שלגביה נשקל כתב האישום נגד ורמוס, קלה יותר מכל העבירות שיוחסו לאולמרט. בניגוד לאולמרט, לבסוף כלל לא הוגש כתב אישום. ורמוס אפילו לא נדרש להודות. למרות זאת, הוא שילם על החקירה בתפקידו ובחצי מיליון שקל. אולמרט, לשם השוואה, מנהל משפט פלילי ומכהן במקביל כיו”ר קבוצה עסקית.

בניגוד לאולמרט, כל מה שעבר על ורמוס התרחש בלי שבית משפט כלשהו ראה או בחן את הראיות או את ההחלטות של גופי החקירה והאכיפה. חוקרים ופרקליטים לרוב, אבל אף לא שופט אחד. לא צריך לרחם על ורמוס - הדחתו מפסגות הותירה בכיסו חבילת פרישה של 75 מיליון שקל. ואולם המקרה שלו ממחיש בצורה הקיצונית ביותר את הקושי שנוצר כאשר רשויות האכיפה מקבלות סמכות להיות החוקר, השופט וגם התליין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker