צבי זיו במשטרה: דני רימה אותי לאורך כל הדרך בשאיפה שלו שאני אתפטר

ביום חמישי ייפתח משפטו של יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, שמואשם בעבירות מרמה והלבנת הון ■ עדותו של מנכ"ל הבנק לשעבר, צבי זיו, חושפת את מערכת היחסים המורכבת עם דנקנר - "היה ברור לי שאם לא אתפטר אקרא בעיתון שלא רוצים אותי" ■ "בבנק הפועלים היו"ר היה יכול להעביר כל החלטה שהוא רצה"

הילה רז

אם לא יתרחשו שינויים של הרגע האחרון, ביום חמישי יחל משפטו של יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, בבית המשפט המחוזי בתל אביב. דנקנר מואשם בעבירות מרמה, הלבנת הון, ופגיעה בניהול תקין של עסקי הבנק, בכך שבכמה מקרים פעל בניגוד עניינים בין תפקידו כיו"ר הבנק להיותו איש עסקים המחזיק במניות חברת אלרן הכושלת. אחת העדויות שעשויות לסייע לדנקנר היא של מנכ"ל הבנק לשעבר, צבי זיו. זיו אמנם מסביר את ההיגיון העסקי שעמד בבסיס החלטות מסוימות, אך עדותו עלולה לסבך את דנקנר בנקודות אחרות.

עדותו של זיו נמסרה במשטרה בשלושה ימים במהלך 2010. יום העדות הראשון היה בפברואר 2010 במשרדי היחידה הארצית לחקירות הונאה. זיו התפטר מתפקידו כמנכ"ל הבנק במארס 2009, ולשאלת החוקרים בעניין הסביר: "אפשר לשים את הסיבה בשני מישורים. הראשון, מערכת היחסים עם דנקנר. היה ברור לי שאם לא אתפטר, אתחיל לקרוא בעיתון שלא רוצים אותי, וזה אחד העקרונות שנטלתי על עצמי. אני לא רוצה להיות כמו אחרים שקראו בעיתון שלא רוצים אותם.

"העניין עם דני הוא שהוא רימה אותי לאורך כל הדרך בשאיפה שלו שאני אתפטר. הוא הוביל אותי להתפטר בלי שהוא יגיד שהוא רוצה את זה. דני כיוון כל הזמן למשבר סביב תהליך ההתייעלות, אני בניתי הצעות פשרה איך להתקדם ולהכניס את רצונותיו בעניין, אבל הוא בא אלי בשלב מסוים ואמר לי ‘אנחנו לא מסתדרים ואי אפשר להמשיך ככה'. זה היה לפני פרסום הדו"חות הכספיים - הדו"ח השנתי של 2008. אמרתי שאני לא מתפטר בגלל הדו"חות, שיגידו אחר כך שאני אשם בברוך. אמרתי לו ‘תן לי עוד שני רבעונים ואז אוכל להגיד שהוצאתי את הבנק מהברוך והבאתי אותו לחוף מבטחים ואני אוכל ללכת בשקט'. ואז הוא אמר לי שהוא לא יכול להבטיח שזה לא ידלוף. אז הבנתי שהוא רוצה שאני אלך עכשיו.

צבי זיו ודני דנקנרצילום: דודו בכר

"התייעצתי עם חבר והוא הציע לי להתפטר מיד, כי לדבריו אי אפשר לדעת עם מי דני יפטפט. אמרתי לדני שאם אני מתפטר אני מתכוון לומר בדיוק למה אני מתפטר, דהיינו, שיש בנינו חילוקי דעות על תוכניות עבודה וסמכויות", סיכם זיו.

זיו העיד כי לא הכיר את דנקנר לפני שנכנס לתפקיד יו"ר הבנק. "הייתי בקמעונאות והיה לי ממשק מאוד חלש עם הדירקטוריון, כי נושאי קמעונאות לא מגיעים בדרך כלל לדירקטוריון". זיו הגדיר את יחסי העבודה השוטפים שלו עם דנקנר כ"טובים מאוד. גם כשהוא היה יו"ר וגם כדירקטור, אפשר היה לדבר אתו בגובה העיניים, זה עבד לא רע בכלל. היתה לו נטייה להתערב בדברים שלא כל כך בסמכותו, אבל עד שהדברים הקצינו והובילו להתפטרותי זה לא היה נורא. בעיקר יש לי אכזבה מדני, כי הדברים בסוף הלכו בניגוד להצהרות שלו".

החוקרים ביקשו מזיו שידגים כיצד דנקנר התערב בעניינים שלא בסמכותו. זיו בחר בדוגמאות שאירעו בסמוך לעזיבתו: "רציתי להחליף מנהלי אגפים, זאת החלטה שלי והוא סירב בתוקף וטען שיפנה לדירקטוריון. זאת הדוגמה הכי טובה. מינויים של מנהלי אגפים זה מנדט של הנהלה, זה שחור ולבן. על זה אני לא יכול לוותר כי אם אני אוותר אני לא יכול לנהל את הבנק, ולכן ראיתי בזה פגיעה חמורה מאוד ולא הסכמתי".

סידר פגישה עם ארדואן

פרשות דני דנקנר, תקציר

לפי כתב האישום, דנקנר ניהל במקביל משא ומתן עסקי עם איש העסקים רפי ברבר, שותפו באחזקות שונות בחברת אלרן, ועם דירקטוריון בנק הפועלים - לגבי פיצוי שיקבל ברבר מהבנק בעקבות עסקה משותפת שערכו לרכישת הבנק הטורקי פוזיטיף. באותה תקופה היתה אלרן בקשיים כספיים ניכרים ודנקנר החזיק 7% ממניותיה.

החוקרים שאלו את זיו "האם היה ידוע לך מערך העסקים של דני דנקנר, באילו חברות הוא מושקע?" תשובתו היה חד-משמעית: "כולנו הכרנו את אלרן כי זאת היתה חברה ציבורית וידענו, אני וחברי ההנהלה, שדני מחזיק שם כ-6%. ידענו על תעשיות מלח כשהיה יו"ר שלהם. האחזקות של משפחת דנקנר היו מעורבבות כך שלכולם היה אחזקה בהכל. המשפחה של דני היתה אחראית על מלח. היו לו אחזקות אחרות, לא את כולם ידענו, אני וחברי ההנהלה. לעניין RP, קראנו בעיתון, למיטב זכרוני, לאחר שנגמרה העסקה עם רפי ברבר, כי RP השקיעה עם אלרן בפרויקטים במזרח אירופה".

זיו העיד כי את ההצעה לרכוש את מניות בנק פוזיטיף הטורקי הביא ברבר והן נדונו תחילה על ידי זיו ויו"ר הבנק ב-2005, שלמה נחמה. "הצוות הניהולי של בנק פוזיטיף הרשים אותנו מאוד. הם כולם גדלו בבנקים זרים והתרשמנו לטובה מהם. בנק פוזיטיף היה בנק שהתעסק באשראי בלבד. אנחנו ראינו את הפוטנציאל בקמעונות, רצינו לקנות את הצוות הניהולי ולהעביר את הביזנס בעיקרו לקמעונות. עקרונית העסקה נסגרה בנסיעה שלי ושל דני לטורקיה ובפגישה עם הליט צ'ינגלולו (בעל מניות בבנק פוזיטיף ובעל השליטה בבנק DHB). רפי ברבר גם היה שם באיסטנבול. בפוזיטיף קנינו צוות ניהולי מצוין. שילמנו מחיר נכון. בפגישה סוכם המחיר והתנאים ובעקבותיה נחתם הסכם רכישה ראשוני".

לאחר חתימת ההסכם הגישו אותו הצדדים לאישור הרגולטור הטורקי, וכאן הסתבכה העסקה בין שלושת הצדדים: פוזיטיף שבשליטת צ'ינגלולו, בנק הפועלים, וקרן RP של ברבר. סירובו של הרגולטור הטורקי לאשר ל-RP לרכוש מניות של פוזיטיף הביא לדחייה של שנה בסגירת העסקה. הרגולטור הטורקי סירב לאשר את העסקה, בין היתר, כי היא היתה רשומה בקפריסין, שעמה מצויה טורקיה בסכסוך ארוך שנים.

זיו הוטרד מהדחייה. בעדותו אמר כי "התקשרתי לברבר ואמרתי לו שאנחנו לא עומדים בלוחות הזמנים בגלל בעיות שקשורות ל-RP מול הרגולטור הטורקי, ואני רוצה לגמור את הקלוזינג (סגירת העסקה) בזמן. אמרתי לו שיש לו את המלה שלי ושייתן לנו לעשות קלוזינג מול צ'ינגלולו ואני מבטיח לו שאשמור על זכויותיו להיכנס לעסקה ושאנחנו נעבוד על פתרון בעניין שלו בלי לחץ. אמרתי לברבר שאני נותן לו ששה חודשים להתארגן, להקים חברה בהולנד ולרוץ קדימה. התייחסתי אליו כמו פרטנר חיובי בעסקה. יש לו זכויות ולא היתה לי שום כוונה לדפוק אותו. אמרתי לו את זה בצורה ברורה שאני לא רוצה לאבד את העסקה בגלל הנושא הזה. אני לא זוכר אם נחתם נייר פורמלי לעניין הארכה. אבל מלה של בנקאי זו מילה של בנקאי, ולא התכוונתי לזוז מהמילה שלי".

בעדותו ציין זיו כי "בעזרת קשריו של צ'ינגלולו הגענו לפגישה אצל ארדואן (ראש ממשלת טורקיה). אני, שלמה נחמה, ושגריר ישראל בטורקיה. קבלת הפנים היתה במלון הכי מפואר באיסטנבול, קמפינסקי. צ'ינגלולו נאם באותה קבלת פנים. דני לא היה אז באירוע".

"יו"ר דירקטוריון יכול להיות משקיע"

זיו נשאל על ההיגיון העסקי שבהגדלת ההשקעה בבנק פוזיטיף באותה תקופה. לאחר הסבר קצר הוסיף כי "המצב בבנק הפועלים היה כזה שיו"ר דירקטוריון יכול להעביר כל החלטה שהוא רוצה בה, וגם אם דירקטורים הביעו את אי שביעות רצונם במהלך הדיון על העסקה, עובדה שבסופו של דבר היא אושרה".

יום העדות השני של צבי זיו במשטרה היה כשבוע לאחר העדות הראשונה. זיו העיד כי הוא ודנקנר ישבו בקומה השביעית בבניין ההנהלה הראשית של בנק הפועלים בתל אביב, במרחק של 20-30 מטר אחד מהשני. לדבריו, "ב-2006 המפקח על הבנקים ביקש להפריד את הישיבה הסמוכה שלנו, בטענה שזה פוגע בממשל תאגידי תקין".

החוקרים תהו "האם ידוע לך על ישיבות שהתנהלו במשרדו של דנקנר הקשורות לקבוצת אלרן?" זיו השיב "לא ידוע לי על דברים ספציפיים, אבל היו אצל דני כל הזמן פגישות הקשורות לעסקי משפחת דנקנר, אני מניח, כי מעת לעת הייתי רואה במסדרון כל מיני בני משפחה של דני, או שידעתי מי האיש וידעתי שאין לו קשרים לבנק".

החוקרים הקשו על זיו "האם זה נראה לך תקין?" והוא ענה "אין מניעה, להבנתי, ליו"ר דירקטוריון להיות משקיע בחברה כלשהי. לדעתי רצוי מאוד שהוא לא יהיה דירקטור בחברות ציבוריות. הוא בוודאי צריך להודיע בכל דיון עסקי שמתנהל לגבי איזשהו לקוח או עניין, שיש לו עניין אישי בנושא. בודאי שאם הוא מנהל משא ומתן עם ברבר על כניסה של RP לאלרן, הוא צריך לפסול עצמו מלנהל משא ומתן מולו בשם בנק הפועלים".

זיו העיד שלא העיר לדנקנר על כך שהוא עורך ישיבות בנוגע לאלרן במשרדו בהנהלת הבנק. לדבריו, "לא ראיתי בזה פסול. אני זוכר שהוא אמר לי בעקבות פרסום ב-TheMarker שהוא לא דירקטור בחברה אלא בעל מניות בלבד, כמדומני 6%".

בהמשך העיד זיו כי בבנק הפועלים הבינו שהם חייבים להוציא את קרן RP מהעסקה לרכישת בנק פוזטיף כדי שיוכלו לסגור אותה. "היוזמה להוצאתו של ברבר בעצם באה מאתנו. הבנו שחייבים להוציא אותו כדי להתקדם ולהגיע אתו להסכמה כמה זה יעלה לנו, כשברור שזה יעלה יותר ממה שהיה רשום כמנגנון הפיצוי (חמישה מיליון דולר). התחיל משא ומתן בין ברבר לאנשי הצוות המקצועי שלנו איך קובעים את המחיר. לברבר היתה אופציה למכור את מניותיו בפוזיטיף לבנק במחיר ההנפקה הראשונית של בנק פוזיטיף וזו היתה תסבוכת".

זיו העיד כי בשלב זה המשא ומתן מטעם בנק הפועלים נוהל על ידי הצוות המקצועי, וזיו נתן הנחיות "להיות קשוח מול ברבר שהוא כריש. התחילו דיונים והגיעו כל מיני טענות מברבר שהיה מתקשר ישירות לדנקנר, שאנחנו מתנהגים אליו שלא בהגינות ושאנחנו קשוחים אתו. כך היה אומר לי דנקנר. אני חושב שברבר היה פעם-פעמיים אצל דנקנר במשרד בבנק הפועלים והתלונן. נוצרה דינמיקה שהיה ברור שאנחנו צריכים לנהל משא ומתן קשוח והעסק ייסגר אצל דנקנר במשרד".

בפגישה שנערכה בין זיו לדנקנר סוכם שדנקנר יסגור את המחיר שבנק הפועלים ישלם לברבר כדי שייצא מהעסקה. דנקנר, לדברי זיו, התבסס על חישובים שערך הצוות המקצועי בבנק הפועלים. "הגישה שלי היתה שלא צריך להתווכח על הזכויות של רפי אלא על הערך העתידי. זה סימן השאלה, והערך העתידי יקבע כמה צריך לשלם לרפי", העיד זיו.

זיו העיד כי הסכום שסיכם דנקנר עם ברבר, 25 מיליון דולר פיצויים שישלם הבנק לברבר בעבור יציאתו מהעסקה "נסגר על הצד הגבוה, אך זה הביא את הסחורה העיקרית שרצינו לקבל, וזה הוצאתו המיידית של ברבר בלי הוצאות נוספות. פעלנו בלוח עדיפויות. תעדוף אחד: רפי בחוץ. תעדוף שני: גמור עם זה עם המחיר הטוב ביותר שאפשר לבנק הפועלים. המטרה הושגה, המחיר היה בצד הגבוה אך עדיין בטווח שראינו לעצמנו שעושה שכל ברמות ההסתברויות".

על הסכום הסכימו דנקנר וברבר בפגישה בארבע עיניים. חברי ההנהלה, העיד זיו, "לא אהבו את הסכום הזה, אך אני הסברתי להם שאי-הוצאתו של רפי מסכנת את כל ההשקעה. אמרתי להם שהסכום נקבע בדיון עם יו"ר הדירקטוריון ואני לא בפוזיציה עסקית לפתוח את הדיון מחדש. בסופו של דבר העסקה אושרה. לגבי הדירקטורים, אני חושב שתגובתם היתה יותר מתונה. הם קיבלו את השיקול העסקי להוציא את ברבר".

לשאלת החוקרים אם זה תקין שדנקנר סגר עם ברבר על גובה הפיצוי ל-RP בארבע עיניים השיב זיו "דני היה צריך לפסול את עצמו במשא ומתן מול רפי בהקשר של מחיר היציאה. דני בוודאי היה צריך לדאוג שיהיה עוד מישהו נוכח בפגישה שבה הוא סגר את המחיר עם ברבר".

"הטורקים ציפו שנשמן מישהו"

ב-2008 ניסה בנק הפועלים לממש את החזון שעמד בבסיס רכישת בנק פוזיטיף וליצור זרועה קמעונית חדשה. הרגולטור הטורקי הערים קשיים ובנק הפועלים רצה לרכוש בנק קטן בטורקיה עם רישיון לפקדונות כדי למזג אותו לפוזיטיף. בנק הפועלים החל לנהל משא ומתן בעניין, אך לטענת זיו, בנק ישראל לא התלהב מרעיון המיזוג. "הסברתי לדודו זקן (אז סגן המפקח על הבנקים בבנק ישראל) שאנחנו לא מצליחים להתקדם עם הרגולטור הטורקי והדרך היחידה שנראית פרקטית זה לעשות רכישה קטנה ולמזג אותה. הלכנו לשגריר הטורקי בישראל ואמרתי לו שאנחנו מתייאשים מהגישה שלהם, ואם לא נתקדם נמשוך את ההשקעה שלנו בטורקיה. השגריר אמר לנו שאנחנו לא מטפלים בזה נכון, והבנו שהטורקים מצפים שאנחנו נשמן מישהו בדרך. לא הסכמתי לזה".

בפרשה השנייה בכתב האישום מואשם דנקנר בהגשת הצהרה כוזבת לגבי שווי הונו האישי לבנק DHB לצורך קבלת הלוואה מהבנק, וכן בניגוד העניינים שהתבטא בכך שבתפקידו כיו"ר דירקטוריון הבנק השתתף ואישר הלוואה לצי'נגלולו, הוביל החלטה לחלוקת דיווידנד שממנו נהנה גם צי'נגלולו וסיכם על עסקה שלפיה בנק הפועלים ירכוש מניות של צ'ינגלולו בבנק פוזיטיף. זאת, תוך שהוא מסתיר מדירקטוריון הבנק הלוואה אישית בסך 5 מיליון יורו שביקש וקיבל מצ'ינגלולו.

בשלב זה שופך זיו פרטים על ההלוואה בסך 10 מיליון יורו שנתן בנק הפועלים לצ'ינגלולו. לדבריו, בכנס שהתקיים בטורקיה פנה אליו מקורב של צ'ינגלולו ואמר לו שצ'ינגלולו רוצה הלוואה לעסקים שלו. "ההרגשה שלנו היתה שביחסים אתו לא נוכל להימנע מזה. הוא איש עתיר נכסים, כולל מניותיו בפוזיטיף. קצת משכנו אותו וההלוואה בוצעה בסניף בנק הפועלים בלונדון". זיו העיד כי ההלוואה אושרה לפי הסמכויות בבנק.

החוקרים תהו כיצד דנקנר התייחס לבקשתו של המקורב לצ'ינגלולו להלוואה. זיו השיב כי "לא דיסקסנו זאת לעומק באותו רגע. באותו מעמד דני אמר בבדיחות הדעת שגם הוא יבקש הלוואה מצ'ינגלולו ואז אולי זה יוריד אותו מהבקשה. קיבלנו זאת בהומור. באותה עת היתה לי דעה מאוד לא טובה על צ'ינגלולו כשותף. לדעתי הוא לא סיפק את הסחורה של רישיון לפקדונות. הוא נקט מדיניות של לבוא אלינו בטענות כל הזמן, שחלקן היו פשוט לא נכונות, לא ענייניות. הוא ניסה כל הזמן להכניס אותנו לעמדת התגוננות ביחסים אתו.

"דעתי היתה שהוא לא מתנהג אתנו כשותף הוגן, וגם אמרתי דעה זו לדני הרבה פעמים. לדני היו יחסים טובים עם צ'ינגלולו, והאחרון היה אומר כל הזמן ש'דני הוא החבר שלי, ואתו סגרתי את העסקה' כאילו שזה היה ברית אחים. זה לא הפריע לצ'ינגלולו לאחר שתי דקות לבוא בטענות".

בהמשך סיפר זיו כי "היתה לנו הרגשה שאם לא נאשר זאת יהיה שוב משבר עם צ'ינגלולו. ראינו כבר את הסחטנות הרגשית עובדת שוב פעם". ביום העדות השלישי של זיו, חזרו אתו החוקרים לאותה התלוצצות של דנקנר על ההלוואות ההדדיות. את זיו הבדיחה הזו לא הצחיקה במיוחד. החוקרים אמרו לזיו כי "כשעימתנו את דני עם טענתך כי חשבת שהוא מתלוצץ, דני השיב שלך אין חוש הומור, ושאין מצב שלא הבנת שהוא מדבר ברצינות".

זיו השיב "שטויות. יש לי חוש הומור מצוין. זה העלבון הכי גדול שקיבלתי". בהמשך הוסיף כי "אם הייתי יודע על ההלוואה שדני ביקש מהבנק של צ'ינגלולו, אני - גם כדי להגן על דני וגם לטובת הבנק - הייתי מונע מדני להשתתף בדיונים שקשורים אליו. בוודאי שהייתי מונע ממנו לנהל משא ומתן עם צ'ינגלולו.

"אגב, זה נכון גם לגבי RP. אם אכן נעשתה עסקה בין ברבר לאלרן באותה עת, ובאותה עת דני מנהל את המשא ומתן עם ברבר על פיצוי, זה בדיוק אותו סיפור. סיפור ההלוואה של דני הוא סיפור הזוי לגמרי". החוקרים ביקשו מזיו את תגובתו למחיר שסגר דנקנר עם צ'ינגלולו על רכישת 4.82% ממניות פוזיטיף. על כך השיב זיו "חשבתי שהמחיר שדני סגר זה התחשבות מוגזמת בשותף, אבל דעתו הנחרצת של היתה שאסור לריב אתו. הוא גם ביטא את זה בדיון בדירקטוריון".

זיו הוסיף שחשב שצ'ינגלולו אינו שותף הוגן ושהוא רמאי, אבל דני חשב שאסור לריב אתו: "כל מהלך ההלוואה, הדיווידנד, והרכישה ממנו - זה היה מהלך של שימור היחסים אתו. להערכתי הוא היה מוגזם. דני ואני דיברנו על צ'ינגלולו ואמרתי לו מספר רב של פעמים שהאיש לא אמין ולא עומד בציפיות שלנו ויש לו רק טענות. דני אמר שגם לצ'ינגלולו יש אכזבות ושאנחנו לא מתקדמים כפי שחשבנו, ושאנחנו צריכים שותף בטורקיה ושצריך לשמור עליו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker