רון חורץ לשון

משפטנים רבים חוטאים בכתיבה מסורבלת, פומפוזיות וטעויות קשות בלשון

שלמה כהן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

באחרונה שיגרתי לראש לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי, מכתב בו הלנתי על כך ששירבב את משוב השופטים לדיון הציבורי על השופטת ורדה אלשיך. בשולי המכתב התייחסתי ללשון העילגת במכתבו של ראש לשכת עורכי הדין (למשל "חוות דעת זו, אשר מסקנותיה ברורות, מציבה אותנו כאחראים (...) ואין ברירה אחרת אלא שאומרת, שעם כל הצער שבדבר (...). ציינתי שעילגותו "מביישת את כולנו". בתגובה פרסם פרופ' רון שפירא כאן רשימה ("שיעור לשון") שבה האשים אותי בהתנשאות, ייחס לי מניעים פוליטיים שונים, ומתח ביקורת לשונית על מכתבי.

פרופ' שפירא הציג עצמו כמשקיף ניטרלי על המתרחש בלשכת עורכי הדין. לא מדוייק. ראוי היה שיגלה את חיבוריו עם מחנה מוגדר בלשכה, אשר גמל לו בנסיון שנכשל לדחפו לתפקידים ממלכתיים. טענותיו של פרופ' שפירא על שגיאות לשון כביכול במכתבי, מעוררות חיוך. שלא כטענותיו אין כל פגם במשפט "(...) הנך נכון לנקוט כל צעד פופוליסטי נמוך בנסיון נואל להרוויח נקודות", או "כשל חמור בהבנת מהותו ותכליתו של המשוב". זעקותיו של פרופ' שפירא על "חציצה פסולה בין סומך לנסמך" ר"ל, או "מיזוג של משלבים לשוניים מרוחקים" (מה זה?), הן רק עדות נוספת שמי שמתחבט בשאלה אם ה-פ' ב"פילוסוף" היא דגושה או רפה, איננו פילוסוף ואיננו לשונאי, אלא פוץ.

אולם בית משפט, ארכיוןצילום: אלברטו דנקברג

למרות הפגמים והפלצנות המביכים ברשימה של פרופ' שפירא, אני מסכים עימו לחלוטין שהעגה המשפטנית המקובלת, המדוברת ובעיקר הכתובה, טעונה שיפור. השפה היא כלי העבודה העיקרי של המשפטן, אבל משפטנים רבים מדי חוטאים בכתיבה מסורבלת, משפטים ארוכים מדי וסתומים, פומפוזיות, לועזית מיותרת, פלצנות וטעויות קשות בלשון, בתחביר ובפיסוק. הנה כמה דוגמאות משעשעות ומעציבות במיוחד:

"אמנם תכליתם של דיני הראיות איננה מתמצית ביצירת אסטרטגיות רציונליות לגילוי אמת עובדתית או למיזעור סיכוני הרשעת שווא, ולו רק מפאת הערך הסמלי, האקספרסיבי ואולי אפילו הריטואלי שנודע לשפיטה הפלילית".

"נראה, כי על פי החוק הקיים, אם הוא מוחזק כמספק תשובה לבעייה המועלית בו, אין מנוס מן המסקנה, כי 'הדעה האחת', שמדבר בה ס"ק (ב), היא דעה אחת ביחס לכל רכיב מרכיבי התביעה ואף באשר לסוג הסעדים, למידתם ולתנאיהם".

"השאלה המתעוררת לעיתים קרובות במצב של קושי ראייתי ניכר לזהות את המעוול או את העבריין מקבוצת מעוולים או עבריינים, ויש שיטות משפטיות המכירות, בנסיבות מסויימות, בחלוקת האחריות האזרחית בין המשתייכים לקבוצת המעוולים בכוח, או אף בהטלת אחריות, על כל המעוולים בכוח".

"הפסיקה קבעה (...)"; "סעיף (...) לחוק קובע (...)"; "(...) האינדיווידואציה של האחריות ושל הזכאות".

תקצר היריעה לפרט את הכשלים הלשוניים, התחביריים והסגנוניים הרבים שבמובאות אלה. בלשונו של פרופ' שפירא אלו "קריקטורות של עברית של משפטנים...". בין היתר: פסיקה או סעיף לא קובעים - נקבע בהם. הסעיף איננו "לחוק" אלא "בחוק". למילים בלועזית יש, בדרך כלל, מקבילות הולמות בעברית. אין בעברית סמיכות כפולה או משולשת ("מיזעור סיכוני הרשעת שוא"). רצוי ואפשר לכתוב משפטים עם פחות מ-30 מלים. וחשוב מכל, קשה - אבל אפשר - להתנסח, אפילו על דין, באופן שלא יביא את הקורא למחשבות אבדניות.

אגב, כל המובאות לעיל ממאמרים של פרופ' רון שפירא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker