למי באמת צריך לקצץ את האשראי?

לבנקים במדינת ישראל אסור בתכלית האיסור לקצץ אשראי לעסקים קטנים-בינוניים ולאזרחים כמדיניות בשל כשל חברות הענק ומחיקת החובות שלהן

גלעד נרקיס
גלעד נרקיס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גלעד נרקיס
גלעד נרקיס

רק לפני מספר שבועות פירסם בנק ישראל את חלוקת האשראי במשק. נתברר, את אשר הפך לנורמה עסקית במדינת ישראל על פי פרסום זה, כי רובו המכריע של האשראי (מעל 90%) אשר מעניקים הבנקים מצוי אצל אחוז קטן ביותר מהאוכלוסייה (כ-5%). ויתרה מזאת, בעוד משקי הבית נענקים תחת לחץ הבנקים, אנו עדים למחיקה של מאות מיליוני שקלים בידי הבנקים לחברות הענק אשר כשלו בניהול עסקיהם.

השאלה שנשאלת היא מי באמת משלם את מחיר מחיקת החובות לתאגידי הענק?

בשנים האחרונות קיבעו בתי המשפט הלכות לפיהן הבנקים, הגם שמדובר בגופים עסקיים שמטרתם להשיג רווחים, ייבחנו על פי הקריטריונים החמורים של גופים ציבוריים. קביעות אלו עושות צדק עם האזרח הפשוט והחברות הקטנות-בינוניות שיכולתם האמיתית להתמקח עם בנק זה או אחר היא קטנה.

למותר לציין שתחרות רצינית בין הבנקים אינה קיימת במשק הישראלי. נוכחנו לדעת, למשל, מפרשת הבנק למסחר, כי בסופו של יום, אנחנו האזרחים-משלמי המיסים, מממנים את כשלון הבנקים והגופים השלטוניים המפקחים עליהם. שכן כידוע, המדינה היא זו שתישא בסיכומו של דבר בהחזרת כספי הלקוחות שנפגעו, וזאת כמובן מהקופה הציבורית.

במצב דברים זה שתיקת המחוקק כאשר מדובר במשק הנמצא על סף קריסה טוטלית, היא בלתי מתקבלת. אין ספק שהמחוקק חייב לצאת משתיקתו נוכח נתונים מדהימים אלה. הייתכן שבעלי העסקים הקטנים-בינוניים ומשקי הבית, יישאו בסיכומו של דבר במחיקת החובות העצומה של הבנקים?! הדעת אינה מעלה שדווקא באותם אזרחים, הנושאים בנטל האמיתי של מימון המדינה - ימצאו הבנקים את המזור לכשלונם במתן אשראי לחברות הענק.

כפי שגרסנו לעיל, לא אחת נקבע כי בנקים הם דה פאקטו גופים ציבוריים. כך לדוגמה הדגיש הנשיא שמגר בפרשת ליפרט (ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ' ליפרט, פ"ד מ"ז(3) 309.) בקובעו כי "...ייחוד הכוח לתאגידים בנקאיים לשלב פעולות אלה בעיסוקיהם מקנה לתאגידים אלה כוח ניכר, שכן הוא מספק להם מקורות כספיים זמינים בהיקף גדול ביותר, בהם הם רשאים להשתמש לצורכי הפקת רווחים בדרך של מתן אשראי... כוח זה, שהוא 'מעין מונופוליסטי', המוענק לבנקים על פי הדין, מחייב קיומן של ערבויות חוקיות אשר יגבילו את היכולת לעשות בו שימוש לרעה". לפיכך, "כפופים התאגידים הבנקאיים למערכת חובות מיוחדת המונעת מצב בו ישתמשו בכוחם הרב באופן שיפגע בציבור לקוחותיהם".

נוכח השיקולים האמורים, חלה בעשור האחרון התפתחות משמעותית ביחסה של שיטת משפטנו ליחסי בנק-לקוח או עם הבאים עמו במגע. בעוד שבשנים עברו, נטתה שיטתנו לצד הקולא ביחסה לבנקים - כאשר יוחסה משמעות כמעט מכרעת למסמכים שנחתמו על ידי לקוחות וערבים, הרי בשנים האחרונות שונתה המגמה (ת"א (שלום-עפ') 262/96 גורודסקי נ' זמרי, תקדין שלום 98(4) 259).

הפסיקה החלה חותרת למציאת כלים משפטיים מתוך התפיסה אשר תכליתה למנוע מן הבנקים לנצל את עודף הכוח שבידיהם ולחייבם לנהוג בהגינות יתרה. כך למשל, החלו בתי המשפט שמים את הדגש בפסיקתם על חובותיו המוגברות של הבנק כלפי הבאים עמו במגע, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

וכך גם בפרשת מנצור (ע"א 122/84 מנצור נ' מ"י, פ"ד ל"ח(4) 94) נקבע כי: "הבנקים בישראל הם חלק מהמערכת הפיננסית הלאומית, ויש להם תפקיד מרכזי בהרצת המשק הלאומי. האוצר ובנק ישראל משתמשים בבנקים המסחריים כשליחיהם לעניין תוכניות החיסכון השונות, שמציעה המדינה לתושביה כחלק מהניסיון להילחם באינפלציה השוררת במדינה.

הבנקים כגופים פיננסיים מהווים חלק אינטגרלי מהמערכת, הפועלת לעיצוב המשק והכלכלה. המדינה מזרימה כספים לבנקים לטובתו ולתועלתו של הציבור בכללו, כפי שעשתה על מנת לעזור בוויסות מניות הבנקים. חלק גדול מן הציבור מקבל את שכרו באמצעות הבנקים ומשלם באמצעותם חשבונות שונים, כגון מים, חשמל, טלפון וכיוצא באלה.

חסכונותיו של הציבור מושקעים בבנקים. ענייניהם הכספיים של הציבור בכלל ושל כל פרט הימנו מנוהלים באמצעות הבנקים ובעזרתם, ואין לך שטח בניהול המשק הכספי של המדינה ואזרחיה, שאין הבנקים מעורבים בו. הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח.

יחסי הבנקים והלקוח הם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, "הנאמנות הכפולה", העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות.

בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות, וכלפי הציבור בכללותו.

אם כן, כפי שנוכחנו לדעת, בנק הוא גוף ציבורי לכל דבר (הגם שהבנקים מתנגדים בכל תוקף לאבחנה זו) וככזה עלינו לבחון צעדיו בעיניים ציבוריות. לבנקים במדינת ישראל אסור בתכלית האיסור לקצץ לעסקים הקטנים-בינוניים ולאזרחים אשראי כמדיניות בשל כשל חברות הענק ומחיקת החובות לאילו האחרונים. הקריאה צריכה להיות ברורה - נכשלתם באבחון החברה לה הענקתם אשראי ללא בטחונות - שאו בתוצאות, קצצו משכורות, מיכרו נכסים אך בשום פנים ואופן אל תקריבו את המשק על מזבח טעותכם עם חברות הענק.

המחבר הוא בעל משרד עורכי דין המתמחה בדיני בנקאות, חברות ומקרקעין ומחבר הספר "החובות החלות על הבנקים" והספר "דיני שטרות". עו"ד גלעד נרקיס משמש גם כעורך אתר האינטרנט המשפטי www.superdin.co.il.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker